גם בעידן שבו המדינה הופכת כל אחד מאיתנו לחייל בלוח המשחקים של "האח הגדול", פרי הקמתם של מאגרי מידע רבים ופוגעניים, המשכנו לחשוב תמיד כי לפחות ביתנו הוא מבצרנו. שם אנו יכולים לעשות כמעט הכול בלי שמישהו יעקוב אחר צעדינו. אבל נראה שבקרוב תוחלף תחושת הביטחון שלנו בבית בתחושה אחרת, של מי שמצוי תחת מעקב מתמיד.
בשקט מקפיא, כמעט בחשאי, הונחה לאחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק המכילה נוסח חדש לחוק המעצר והחיפוש. אי-שם בין עמודי הצעת החוק הרבים נמצא סעיף שמציע משהו חדשני - קוראים לזה חיפוש סמוי.
הרעיון: בתנאים מסוימים שבהם תשכנע המשטרה את בתי המשפט, היא תוכל לקבל צו שיאפשר לה להיכנס לביתו של אדם גם כאשר הוא ריק מאדם, לחפש ראיה ספציפית וכל דבר אחר, לצלם אותה, לקחת אותה ולצאת.
והחשוד? הוא אפילו לא יידע (ואולי גם לא ירגיש שהיו אצלו בבית). יתרה מזאת, אם ההליך לא יסתיים בהגשת כתב אישום, שיכלול את הראיה שהושגה בחיפוש הסמוי, הוא לעולם לא יידע שהמשטרה ביקרה וחיפשה בחפציו אצלו בבית.
התסריט הכמעט דמיוני-בדיוני הזה לא מסתיים בחיפוש הסמוי ובחדירה לביתנו. הצעת החוק מכילה גם פרק נרחב ונכבד שעוסק בפעילות שלנו באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת המחשב והטלפון הסלולרי.
על-פי ההצעה, המשטרה תוכל לחדור למחשב שלנו בלי שנדע על כך, בסיוע ספק השירות, לתעד מסרונים והודעות דואר אלקטרוני שנשלחים אלינו או אנחנו שלחנו, וגם הפעם אנחנו לא נדע על כך.
תארו בדמיונכם את הבית שלכם, את חדר השינה, את השירותים, את חדר העבודה, את הסלון. חישבו על איך השארתם אותם בבוקר, אילו דברים אישיים יש לכם בארונות, עמוק במגירות. עכשיו חישבו על כך שמישהו, ואפילו יהיה זה שוטר, היה שם בלי שידעתם, ראה את נסתרות לבכם, התרשם מדרכי חייכם האישיים - והלך בלי להשאיר עקבות. עכשיו תתעוררו מהחלום-דמיון ותפנימו - אין מדובר בסצנה מאגדת ילדים.
שוו בנפשכם כי כל המידע המצוי במחשב שלכם, לרבות המיילים והמסרונים המתקבלים ונשלחים בכל עת - לרבות האישיים-פרטיים לגמרי - יוכל להיחשף לדרישת המשטרה. הבינו והפנימו כי ייתכן שבקרוב יהיה לכם שותף לכל הפעילות הטכנולוגית הזו.
נכון, אפשר למצוא סיבות רבות לתמיכה בחוק מהפכני כזה, ולמשטרה יש רשימה מפוארת של דוגמאות משכנעות. אבל, מנגד, הגוף מצטמרר לנוכח המחשבה שביתו של אדם כבר לא יהיה מבצרו.
בהצעת החוק אין ולו דוגמה אחת, כנראה לא במקרה, למדינה אחרת בעולם שבה חוקקו חוק דומה בהיקפו ובמהפכנותו.
כאשר עוסקים במאגרי מידע ובחשיבות הרבה שלהם עבור מי שמעוניין בהם, פעמים רבות ההתנגדות למאגרים נובעת בעיקרה מן החשש כי מה שמצוי כיום במאגר מידע, יהיה מחר נחלת הכלל. במצב כזה קל יותר אולי לפטור את כל המתנגדים למאגרים כאלה בטענה שהמאגר יהיה מאובטח. כך נטען, למשל, בנושא המאגר הביומטרי.
לעומת זאת, כאשר עוסקים בבית של כל אחד מאיתנו ובמחשב שלנו, זה פשוט מקומם שמישהו יבקר לנו בבית, יטייל בין החדרים, יחדור למחשב, ואנחנו אפילו לא נדע מכך.
דומה שצריך לשים פעם אחת גבול לכרסום המתמיד של הזכות שלנו לפרטיות ולהגיד - עד כאן. חבל שהניסיונות לכרסם בזכות כל-כך בסיסית וחשובה לא מוציאים את האנשים לרחוב למחאה הולמת. ואולי אלה שנשארים בבית, פשוט נמצאים שם מחשש שיעשו גם אצלם חיפוש סמוי כזה.
■ הכותב מתמחה בתקשורת ובטכנולוגיה ומרכז את תחום הפרטיות בלשכת עורכי הדין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.