הדרך לגיהנום

יש ביטוי באנגלית אמריקאית, The gift that keeps on giving, שאפשר לתרגם, בקושי, "המתנה החוזרת ונותנת את עצמה". הוא נטבע במקור בפרסומות לגרמופון, לפני תשעים שנה, ומאז הוא חוזר ונשאל לכל מיני צרכים, לאו דווקא על דרך החיוב.

על הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 אפשר להגיד, לא על הדרך החיוב, שהיא "מתנה החוזרת ונותנת את עצמה". פשוט אין סוף לאסונות שהיא מוסיפה להניב, 11 שנה לאחר מעשה, שלוש שנים ויותר לאחר שאחרון החיילים האמריקאיים עזב את ארם נהריים.

ארצות הברית פתחה קן צרעות עצום ממדים. כבר לא חוכמה להגיד שפלישתה הייתה טעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. זה מובן מאליו. החוכמה, אם בכלל, היא לנחש מה יהיה האסון הבא שיצא מחלצי המלחמה ההיא.

עכשיו ברור למדי שהיא הזיקה לישראל. סדאם חוסיין היה אויב, אבל מוחלש מאוד ומוקף אויבים בעצמו. לעומת זאת, הוא חסם את התפשטות איראן מערבה, ודיכא ללא רחם את בעלי בריתה בתוך עיראק. שום גשר יבשתי לא היה מקשר את איראן עם סוריה ועם לבנון דרך עיראק של סדאם. שום "סהר שיעי" לא היה מופיע בשמי המזרח התיכון. לאל-קאעידה לא הייתה דריסת רגל, קל וחומר מדינה משלה בצפון עיראק.

משיצא סדאם, ומשהתחוור לאמריקה עד כמה מוטרף ונלעג היה הפרויקט העיראקי שלה (היא תכננה דמוקרטיה מלבלבת על החידקל, ואפילו ציירה דגל בשבילה), עיראק הפכה לחור שחור.

המחסום לאל-קאעידה

ברק אובמה היה להוט קצת יותר מדי לצאת ממנה. אלמלא להיטותו, ייתכן שהיה מצליח לחתום על הסכם כלשהו לשיתוף פעולה ביטחוני עם עיראק. נוכחות צבאית של ארצות הברית הייתה משפרת את כושרו של צבא עיראק, ואמריקה אולי הייתה מואילה לצייד אותו כמו שצריך. אולי לא היה צורך עכשיו בחיל משלוח איראני, כדי לעצור את אל-קאעידה בשערי בגדד. אבל היציאה מעיראק הייתה פופולרית מאוד בארצות הברית. לא היה לאמריקאים כל תיאבון להתחייב לשלומה של ממשלה שיעית בעיראק.

הופעת איראן ואל-קאעידה היא כמובן התוצאה האירונית ביותר של המלחמה, שאמריקה יצאה אליה בשם מאבקה נגד "ציר הרשע" ונגד הטרור. במקום שלא הייתה איראן, האמריקאים אפשרו את איראן; במקום שלא הייתה אל-קאעידה, האמריקאים אפשרו את אל-קאעידה.

מה משתי התוצאות האלה גרועה יותר מבחינת ישראל? אני חושב שהופעת איראן. אל-קאעידה, בייחוד הגרסה העיראקית-סורית שלה, היא פתולוגיה, סטייה נפשית, תוצאה זמנית של קריסת מוסדות ושל טירוף מערכות. היא יכולה להסב נזק איום ולרצוח המונים, כמו הקמר רוז' של קמבודיה לפני ארבעים שנה. אבל היא אינה יכולה להאריך ימים.

איראן, לעומת זאת, תאריך ימים. שאיפותיה הניאו-אימפריאליות גלויות וידועות. משושיה הגיעו עד שפת הים התיכון, והיא האויבת האסטרטגית העיקרית של ישראל. אל-קאעידה אינה מסכנת את קיומה של ישראל, אם כי היא עלולה להקשות מאוד. איראן, לעומת זאת, היא סכנה ברורה ומיידית.

הימים האלה מסיחים את דעתנו מעיראק, ולבנו עם שלושת הנערים. אבל בעיראק נקדח והולך תבשיל, העתיד לעמוד בגרונה של ישראל. אמריקה ומערב אירופה מגלות עכשיו שאיראן היא המחסום האפקטיבי ביותר לאל-קאעידה, גם בצפון עיראק וגם בסוריה; והן, אמריקה ואירופה, מפחדות מפני אל-קאעידה הרבה יותר ממה שהן מפחדות מפני איראן.

"משהו טוב להגיד על השטן"

בזמן כתיבת הדברים האלה, ביום ג' בבוקר, ארצות הברית שולחת איתותים מנוגדים על כוונותיה בעיראק. מזכיר המדינה ג'ון קרי "אינו מוציא מכלל אפשרות" שיתוף פעולה אמריקאי-איראני בעיראק; אבל הבית הלבן אומר שלא יהיה "תיאום צבאי". מבחינת האמריקאים, יש היגיון מובהק בשיתוף פעולה. מוטב לזכור שהאיראנים הציעו את עזרתם מיד לאחר 11 בספטמבר 2001. הם גם עזרו במידה מסוימת בימים הראשונים של מלחמת אפגניסטן. נאום "ציר הרשע" של בוש, בתחילת 2002, שם קץ לספק-ההתקרבות ההיא. מה טבעי אפוא יותר בשביל ממשל אובמה מאשר לתקן עוד משהו שהרס קודמו?

ישראל עצמה העריכה פעם שאיראן מסוכנת פחות מן האלטרנטיבות, וסייעה לה בנשק בזמן מלחמתה נגד עיראק, לפני שלושים שנה ויותר. אגב, ארצות הברית חשבה אז בדיוק ההפך, ותמכה בעיראק נגד איראן (גם בשעה שמכרה נשק באופן לא חוקי לאייאטוללה). הרע במיעוטו היה תמיד בעל ברית חשוב, בכל משוואה. "אם היטלר יפלוש לגיהינום, יהיה לי משהו טוב להגיד על השטן", הסביר וינסטון צ'רצ'יל בקיץ 1941 את החלטתו לתמוך בסטאלין.

ישראל פוסחת זה זמן מה על שתי הסעפים. היא החליטה שלא להחליט על התערבות במלחמת האזרחים הסורית, מפני ששני הצדדים בה מוקצים מחמת מיאוס. אהוד ברק ציפה ב-2011 לנפילת שושלת אסד "בתוך שישה חודשים". עכשיו חוזה אמ"ן שהמלחמה בסוריה תימשך ללא הכרעה "עוד כמה שנים". אולי. אבל אותו חלק של סוריה הנשאר בידי בית אסד הופך לקונדומיניום של משמרות המהפכה האיראניים ושל חיזבאללה. יום אחד זה יהיה האיום הגדול ביותר על שלומה של ישראל.

אם עיראק תתפרק לגורמיה, אין קושי להניח שדרומה השיעי יהיה שטח חסות איראני. מה יקרה בצפונה? סביר להניח שהכורדים, מן המובלעת היציבה והמשגשגת שלהם, ינסו למלא את הוואקום. אבל זה מצב עניינים שטורקיה, השכנה הזועפת מצפון, לא תוכל לקבל. היא גם לא תוכל לקבל מדינת אל-קאעידה, אבל תהיה מוכנה לתמוך במדינה סונית דה-פאקטו. סעודיה וקטאר תמיד ישמחו לעזור.

התפרקות עיראק לגורמיה היא התוצאה הטבעית ביותר של המשבר הזה, אבל לא בהכרח התוצאה הסבירה ביותר. איראן מעוניינת בה פחות מכול. זו אולי הסיבה העיקרית לכך שישראל צריכה לרצות בה.