מטרונום, פרופסור, ארכיטקט: שיחה עם פירלו

הפנים שלו נמצאות בכל מקום. על שלטי חוצות, בטלוויזיה, על כריכת האוטוביוגרפיה רבת המכר שלו. אלו פנים אדישות, רציניות, ומעל הכל - מזוקנות. אנדראה פירלו הפך, כמעט מבלי שנרגיש, לכדורגלן האיטלקי הגדול בדור הנוכחי. במשך שנים המעיטו בערכו, לעיתים התעלמו ממנו. ובכל זאת, בגיל 35, כאחד השחקנים המבוגרים ביותר שמופיעים בגביע העולם בברזיל - נדמה שהוא הופך לשחקן טוב יותר בכל שנה שעוברת. אחת הסיבות לכך היא שסגנון המשחק שלו לא דורש עליונות פיזית: תחומי המומחיות של פירלו הם פאסים מדויקים, בעיטות חופשיות ופנדלים.

יש משהו ייחודי לגבי הקשר הרזה הזה. בתוך העולם המשוגע והאמוציונלי של הכדורגל האיטלקי, פירלו מתבלט כאיש רגוע וחושב. אולי בשל כך, האוטוביוגרפיה החדשה שלו, "אני חושב - משמע אני משחק", הפכה במהירות לספר הכדורגל הנמכר ביותר גם בבריטניה וגם בארה"ב. יש לו כבר זכייה בגביע עולם אחד ברזומה (2006), ומעט מאוד כדורגלנים שמשחקים בימים אלו בברזיל יודעים יותר ממנו על המשחק ועל הטירוף הסובב אותו.

ג'ון פוט, פרופסור להיסטוריה איטלקית מודרנית, שגם כתב ספר על ההיסטוריה של הכדורגל האיטלקי - נפגש לשיחה עם גאון כדורגל הזה, וכתב על החוויה ב"פייננשל טיימס". עיקריה מובאים כאן לפניכם.

***

לפירלו לקח זמן רב עד שהגיע לפסגה. הוא נולד במחוז לומברדיה שבצפון איטליה, וב-1995, כשהוא בן 16, ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה המקומית ברשיה. שם, היה לו את המזל לפגוש בפליימייקר (או "פנטזיסטה") האיטלקי הגדול ביותר של הדור הקודם - רוברטו באג'יו. "שיחקתי איתו כשהייתי צעיר", הוא מספר. "גדלתי על המיתוס שלו. לשחק איתו הרגיש כמו חלום. ניסיתי להפוך לחבר שלו, לבלות איתו, להבין איך הוא משחק, ללמוד ממנו". בחלוף קרוב ל-20 שנה, כיצד השתנו חייו של שחקן כמוהו שיושב כיום על האולימפוס העולמי? פירלו משיב בתקיפות: "בשבילי הכל נשאר אותו דבר. שום דבר לא השתנה. אני בבית, אני משחק, אני מתאמן, אני חוזר הביתה. זה הכל".

פירלו לא מופיע בתוכניות טלוויזיה ספורטיבית "צעקניות" בלתי נגמרות. "לא, אני אף פעם לא רואה אותן. לרוע המזל, יש הרבה תוכניות מהסוג הזה והן מספקות עבודה להרבה עיתונאי ספורט. כדורגל הוא אחד מנושאי השיחה המרכזיים באיטליה, אחרי הכל. אבל אתה לא חייב לצפות בתוכניות האלו. אפשר לצפות גם בדברים אחרים".

ב-1998 הוא הצטרף לקבוצה אותה אהד כילד, אינטר. אבל הוא לא תפס מקום בהרכב, הושאל לקבוצות קטנות יותר, וב-2001 הצדדים החליטו לחתוך. הוא נמכר ליריבה העירונית מילאן.

בעונות שלאחר מכן, פירלו צמח אט-אט לכוכב כדורגל. לטענתו, הקרדיט לכך מגיע למאמנו במילאן, קרלו אנצ'לוטי, שמצא עבורו את העמדה הכי טובה על המגרש - קצת מעל הבלמים. "הוא שינה לי את הפוזיציה ועזר לי להרים את המשחק שלי לגבהים חדשים". במילאן הוא הצליח לפתח הבנה עיוורת עם חבריו לקבוצה, ובעיקר עם הסקורר פיליפו אינזאגי. "הוא ידע מתי אני הולך לשחרר מסירה, ואני ידעתי מתי הוא יתחיל בתנועה שלו... ידענו איפה כל אחד עומד על המגרש מבלי להסתכל".

במונדיאל 2006 הגיע רגע השיא שלו בנבחרת, בחצי הגמר מול מארחת הטורניר, גרמניה. בדקה ה-119 התוצאה הייתה מאופסת, ו"אז קיבלנו קרן והכדור ניתז אליי. לא יכולתי לבעוט, אבל ראיתי בזווית העין את פאביו גרוסו... הבחנתי שאף אחד לא שומר עליו, אז ניסיתי להעביר לו את הכדור... זה היה כדור עומק שנתן לו הזדמנות לבעוט עם רגל שמאל בנגיעה אחת. היתר כבר היה תלוי בו". זה היה האסיסט המושלם: בתוך רחבת ה-16 העמוסה, בהחלטה של שבריר שנייה. גרוסו הניף את השמאלית שלו והכדור טס לחיבורים. יכולת המסירה הפכה לסימן ההיכר של פירלו: הוא מתגאה בבישולים המיוחדים שלו. בחמש השנים האחרונות היו לו 41 בישולים במועדונים בהם שיחק. "אני מחפש שטח שאליו אני יכול להעביר את הכדור, ואז מתחיל לנהל את המשחק". האם יותר קשה לבשל מלכבוש? "כן, בהרבה מקרים זה ככה. אתה צריך למצוא את השטח המתאים, ולמדוד את העוצמה של המסירה על מנת לספק לחברך לקבוצה, שנמצא בעמדה המתאימה, את ההזדמנות הכי טובה לכבוש".

בשבת האחרונה, במשחק של נבחרת איטליה מול אנגליה במנאוס - פירלו התעלל באנגליה עם 103 מסירות מדויקות מתוך 108. כמעט שלמות. אבל למוניטין שיצא לו יש גם צדדים שליליים: היריבים למדו שכדאי להיצמד אליו, ואין לו את המהירות הטבעית על מנת להצליח תמיד במשימה לחמוק מהם. לעיתים נדמה כי פירלו משוטט דקות ארוכות מסביב למגרש על מנת למצוא חלקיק דשא אחד קטן ופנוי, כזה שיאפשר לו לבצע את האומנות שלו.

פירלו גם נחשב לבועט פנדלים טוב, למרות שהרקורד שלו בתחום הזה רחוק מלהיות מושלם. עבור יובנטוס הוא בעט שלוש פעמים - והחטיא שלוש פעמים. הוא גם החמיץ את אחד הפנדלים של מילאן בדו-קרב הנורא שלה מול ליברפול, בגמר ליגת האלופות ב-2005 באיסטנבול. בספרו, פירלו טוען כי הוא שקל לפרוש לאחר אותו משחק אסוני, "בגלל ששום דבר כבר לא נראה לי הגיוני יותר". בכל אופן, לאחר חצי הגמר מול גרמניה ב-2006, הפגיש הגמר בין איטליה לצרפת, במשחק שהגיע לפנדלים. פירלו התבקש לבעוט את הכדור הראשון. למרות שהוא טוען כי אינו "מרגיש את הלחץ", הוא מתאר את הצעידה האיטית לכיוון הנקודה הלבנה כ"סופה של ייסורים". הוא אומר לי שהוא בוחר איך לבעוט כל פנדל לפי הסיטואציה הספציפית - ולא חופר בתוך סוללה של סטטיסטיקות כמו כדורגלנים אחרים. "אני לא מודאג משוערים ספציפיים. אני לא לוקח אותם בחשבון. אני מחליט איך אבעט לפי מה שמתרחש מסביב, לפי אינסטינקט של רגע - וזה מוביל אותי לקבלת ההחלטה".

***

לאחר אותו טורניר, פירלו הפך לראשונה בחייו לכדורגלן נערץ ברמה כלל עולמית. התחילו להמציא לו שורה ארוכה של כינויים: המטרונום (כי הוא מעניק קצב לקבוצות שלו), מוצארט (בשל היצירתיות שלו), הפרופסור (בגלל שהוא לומד כדורגל לעומק), והפייבוריט האישי שלי - הארכיטקט (כי הוא בונה את המשחק).

ספציאליטה נוסף של פירלו הוא בעיטות חופשיות: הוא מתאמן במשך שעות ארוכות על הטכניקה הזאת, כשהוא מנסה לחקות את הסגנון הייחודי של המאסטר הברזילאי ז'וניניו פרנמבוקאנו. בסגנון של ז'וניניו, הכדור אינו מסתובב כמו בבעיטה חופשית קלאסית: הוא עולה למעלה, ואז מתחיל במסלול נחיתה בלתי ניתן לחיזוי.

מילאן הצליחה לזכות עם פירלו בליגת האלופות ב-2003 ו-2007, ובכל זאת, ב-2011, באחת ההחלטות הגרועות בתולדותיה - היא לא האריכה לו את החוזה, והוא עבר ליריבה הגדולה שלה יובנטוס - בחינם. פירלו עמד בלב הרנסנס של יובנטוס. פירלו לא מייחס את ההצלחה לעצמו, אלא לאצטדיון החדש של הקבוצה: "הוא שווה 10 נקודות בעונה".

***

כעת, פירלו מרגיש ביטחון לגבי הסיכויים של איטליה במונדיאל, שיהיה האחרון בקריירה שלו. "אני חושב שנשחק טוב, יש לנו את כל הכלים כדי להצליח בטורניר. החלום של כל ילד הוא לקחת חלק בגביע העולם שמתקיים במדינת כדורגל כמו ברזיל. אני בר מזל שזכיתי להזדמנות הזאת". האם איטליה תשחק בסגנון "האיטלקי" הדפנסיבי המוכר? הוא מיד מתגונן: "לא! אנחנו משחקים התקפי. אנחנו מנסים לשלוט במשחק וליהנות ממנו, והרבה פעמים הצלחנו בכך. זה לא יהיה שונה במונדיאל".

פירלו יודע שסיכויי ההצלחה וזרימת המשחק של ה"אזורי" יהיו תלויים בעיקר בו, אבל גם יריביו יודעים זאת. הוא מצפה להישמר אישית לאורך כל הטורניר: "זה קורה לי כבר במשך 10 שנים רצופות, אז ברור שזה יקרה שוב". אם מישהו יצליח לפגוע בארכיטקט - הוא יפגע באיטליה כולה.