המטרה הבאה של עמק הסיליקון: לחסל את וול סטריט

כל מי שחי בארה"ב יודע שלנצח החוף המזרחי והחוף המערבי יחשבו ויתנהגו באופן הפוך בכל נושא אפשרי. אם בניו יורק האדם החשוב ביותר בחדר יהיה לבוש בחליפה הכי מהודרת, בעמק הסיליקון מארק צוקרברג לא יטרח להוריד את הסווטשרט המפורסם, אפילו לא לכבוד פגישה עם נשיא ארה"ב; אם בוול סטריט יישארו בעבודה עד 2 לפנות בוקר ומשם ימשיכו למועדוני לילה סוערים, בסן פרנסיסקו, עובדי גוגל יעלו על ההסעה הביתה בחמש אחר הצהריים, יאכלו סלט אורגני ויקנחו בבירת בוטיק בבר שנסגר כבר בחצות.

ובכל זאת, בזמן שבעמק הסיליקון הצליחו "לגנוב" את המוחות החדשניים ולהציע להם תנאים מועדפים, סביבה "חופשית" יותר וסגנון חיים גמיש, תחום אחד נשאר המעוז הברור האחרון של החברים מהמזרח - בנקאות. "החבר'ה בעמק הסיליקון ימציאו מוצרים ואפליקציות, וברגע שיהיו מוכנים - יגיעו אלינו להנפקה ויפקידו אצלנו את ההון שעשו מהאקזיט", הייתה המחשבה הרווחת בוול סטריט. עכשיו, נראה שגם המעוז האחרון הזה נמצא בסכנה לאור העובדה שהטכנולוגיה מתחילה לחדור אליו באגרסיביות.

הרובוט שינהל לכם את הפנסיה

שוק בנקאות ההשקעות הוא עתיק יומין ומוכר לכול: אנשים חכמים בחליפות ש"מזנבים" כאחוז וחצי של עמלה בשנה מהחסכונות המושקעים, ובתמורה מנהלים את חשבון ההשקעות ומתאמצים לעמוד בציפיות התשואה באמצעות בחירה של המניות הנכונות. לא מעט ביקורת הוטחה בבכירי וול סטריט בשנים שאחרי משבר 2008 על האתיקה של החלטות ההשקעה בבתי ההשקעות והבנקים המובילים ו"הנאמנות הכפולה" של הבנקאים ללקוחותיהם המשקיעים אך גם לחברות הגדולות שאיתן הם עובדים. אל הביקורת הצטרפו שלל מחקרים מהעת האחרונה שהצביעו על כך שתשואות גבוהות הן עניין של מקריות יותר מאשר תוצאה של החלטות נכונות מצד הבנקאים והבנקים.

"בסופו של דבר, על פי המחקרים האחרונים, הדבר שקובע את התשואה שלך לאורך זמן הוא תפיסת הפורטפוליו - כמה אתה שם על מניות בשווקים מתפתחים לעומת אג"חים ולעומות מניות של חברות ענק בשוק האמריקאי וכו'", הסביר לי חברי ליאור גביש, ממייסדי סוקאסה, חברת אבטחת מידע ישראלית בעמק הסיליקון, כשסיפר לי לראשונה על הרעיון לעבור מהשקעה באמצעות בנקים ל"השקעה אוטומטית" באמצעות אחת החברות הטכנולוגיות שלוקחות חלק בגל חדש שנקרא "Fintech" - ראשי תיבות של "financial tech". גביש, שלמד בא וניברסיטת סטנפורד, היה תלמידו של פרופ' אנדי רדקלף, המייסד והמנכ"ל הראשון של Wealthfront ומי שנחשב חלוץ היזמים בתחום טכנלוגיית ההשקעות.

"בנקאי ההשקעות לא יודעים יותר באופן משמעותי מהאזרח הפשוט שחשוף היום בעצמו לכל האינפורמציה באינטרנט", אומר גביש, "הם כמו הקוף ששולח חצים לעבר המטרה ולפעמים פוגע בה ולפעמים פוגע מעל או מתחת. העובדה היא, שאין כמעט קורלציה בין 'מנהלי ההשקעות הכי טובים' של השנה שעברה לבין אלה שהכי הצליחו השנה - לשוק יש חוקים משלו ותזזיתיות משלו שאף בנקאי לא יכול לחזות. בטווח הארוך, מה שקובע הוא רק ההחלטות הבסיסיות לגבי סוג הנכסים שבהם משקיעים והמינון, בעיקר אם אתה מאמין ברעיון של שוק יעיל שבו יכולות להיות הזדמנויות בטווח קצר אבל בסופו של דבר השווקים מתיישרים וצומחים בקצב מתמיד".

Wealthfront, חלוצת סקטור ההשקעה האוטומטית, מציגה תאוריית השקעה מאוד לא דמוקרטית: המשתמש מקבל לצד ההחלטה כמה כסף להשקיע החלטה אחת ויחידה והיא דירוג רמת הסיכון מ-1 עד 10: חשבון עם רמת סיכון נמוכה (2 או 3, למשל) יכלול פחות שווקים מתעוררים והרבה יותר אגרות חוב, בעוד חשבון ברמת סיכון 8 או 9 יהיה חשוף הרבה יותר לנכסים עם רמת סיכון גבוהה (אך גם עם פוטנציאל רווח גבוה יותר). שאלון קצר, עשר שאלות, באתר האינטרנט של החברה הוא זה שאמור לקבוע את רמת הסיכון של הלקוח ו"להציע" את מספר המזל בין 1 ל-10.

השאלון מורכב משאלות בסיסיות כמו "מה רמת ההכנסה שלך?" ו"כמה נכסים נזילים יש לך?" ושאלות התנהגותיות כמו "אם המדדים המובילים נפלו ב-10% בתוך חודש - איך תגיב? האם תקנה עוד מניות, תמכור חלק או תמכור הכול?". על פי רמת הסיכון, המערכת קובעת לכל לקוח את תמהיל ההשקעות שמתאים לו. למשקיע אין שום יכולת למכור או לרכוש תעודת סל או מניה ספציפית אלא רק לקבוע את רמת הסיכון שטומנת בחובה החלוקה של עוגת ההשקעה על פי אחוזים לנכסים השונים. המערכת גם מאזנת באופן אוטומטי את ההחזקות בתדירות גבוהה, כך שהתמהיל נשמר גם לאחר שחלק מהנכסים עלו בערכם ואחרים ירד ו, ומבצעת פעולות נוספות כמו מכירה ורכישה של נכסים באופן שממקסם את מדיניות המס ("בציר מס", בשפת החברה - tax harvesting). המשתמש עצמו יכול בכל רגע נתון למשוך את הכסף במלואו או להשקיע עוד כספים, וכן אחת ל-30 יום לשנות את רמת הסיכון שנבחרה לתיק ההשקעות שלו.

מ-0 למיליארד ד' בשנתיים וחצי

ומה טוב כל כך ב"אובדן שליטה מרצון" על הכסף לטובת מערכת אוטומטית? הבונוס האמיתי הוא בדמי הניהול: בעוד שבנקי השקעות גובים בממוצע בין 1.2% ל-1.6% מהנכסים המנוהלים כעמלה ועושים זאת מהדולר הראשון, Wealthfront לא גובה דמי ניהול כלל עבור 10,000 הדולרים הראשונים המושקעים ולאחר מכן היא גובה 0.25% בלבד בשנה מהנכסים המנוהלים - כשישית ממה שגובים המתחרים ה"קלאסיים" בבנקים. המדיניות הליברלית המתמקדת בדמי ניהול נמוכים ובפטור מדמי ניהול לחשבונות קטנים סוללת את דרכן ללבם של דור ילדי המילניום שמתחיל עכשיו לצבור את ההון הראשוני.

"בשנות ה-70, צ'ארלס שוואב (אבי הרעיון של דמי ניהול וברוקראז' מוזלים בארה"ב - ע"ר) הציע דמי ניהול נמוכים באופן ששבר את השוק וכך הצליח למשוך את המבוגרים הצעירים של דור ה"בייבי בום" בארצות הברית להשקיע את הכספים שלהם. בעשור הראשון לפעילותו, הלקוח הממוצע של שוואב היה בן 25 - והיום הלקוחות שלו הם כבר בני יותר מ-50 ומחזיקים הרבה מאוד נכסים מנוהלים. רובם עדיין מנוהלים על ידי שוואב, שהפך מאז לתאגיד השקעות ענק שמנהל 2.3 טריליון דולר", אומר המנכ"ל הנוכחי של Wealthfront, אדם נאש.

לנאש יש סיבה טובה להישען על הכתפיים הרחבות והמצליחות של שוואב: בזמן שלאבי הברוקראז' המוזל לקח בשנות השבעים 6 שנים להגיע לאבן הדרך המרשימה של מיליארד דולר נכסים מנוהלים, לנאש וצוותו נדרשו פחות משנתיים וחצי לשכנע את אמריקה להפקיד את הפנסיה בידיים של רובוט, וכמו שוואב ממש - גם הם עשו זאת באמצעות צעירים חובבי טכנולוגיה.

הדור הצעיר, דור הפייסבוק והטוויטר, ובעיקר הצעירים עובדי חברות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון, הם אלה שמימנו את ההצלחה הראשונית של המיזם הזה - הם הפקידו בהתחלה סכומים קטנים, 5,000 או 10,000 דולר, בחשבון האוטומטי (וכך חסכו תשלום דמי ניהול), ובהמשך הרחיבו את השקעתם כך שעבור רבים מהם חשבון ההשקעה האוטומטי הוא מקור החיסכון העיקרי היום. מדיניות מפתה של "חבר מביא חבר", שהציעה פטור מדמי ניהול על 5,000 דולר נוספים בעבור כל חבר שהביא משתמש, סייעה בהרחבת מעגל המשתמשים.

עיון בדיווחים של Wealthfront מגלה נתונים מרשימים נוספים שמעידים על הגדילה המאסיבית שאפשר הפוקוס בצעירים חובבי טכנולוגיה: בשנת 2012, למשל, כלל חשבון ההשקעות הממוצע בחברה 60,000 דולר; בסוף שנת 2003 כבר כלל חשבון ממוצע כ-93,000 דולר - גידול מרשים שמרמז על אמון הולך וגובר מצד הצעירים האמריקאים להעביר עוד ועוד מהחסכונות שלהם למערכת השקעה אוטומטית. קצב גידול מטאורי ומפחיד כמעט של 450% בשנת 2013 מהווה גם הוא עדות למהפכה המסתמנת הזאת.

"אני באמת ובתמים מאמין שבעשור הקרוב כל אחד יפתח חשבון השקעה אוטומטי מהסוג הזה", אומר נאש האופטימי. "כמו רוב התהליכים החדשניים, זה יתחיל בצעירים חובבי הטכנולוגיה ויחלחל לשאר שכבות האוכלוסייה. במקביל, הגרעין המרכזי של אותם 'מאמצים מהירים' יגדל ויתבגר ואנחנו נגדל ונתבגר איתו".

ההצלחה של Wealthfront הצמיחה לחברה, שלא במפתיע, גם מתחרים שעזרו לבסס את התחושה בקרב משקיעים בארה"ב שטרנד ההשקעה האוטומטית כאן כדי להישאר. Betterment (קיצור חצי מתוחכם ל-Better Investment - השקעה טובה יותר, בתרגום חופשי), שקמה מעט אחרי שרדקלף ונאש יצאו לדרך בסוף 2011, מנהלת כיום כבר חצי מיליארד דולר ולצד כמה מתחרים קטנים נוספים מגיעה התעשייה היום לקרוב ל-2 מיליארד דולר בנכסים מנוהלים. עדיין לא מספיק כדי להיות איום ממשי, בטווח של חודשים, על הבנקים בוול סטריט אבל מספיק כדי להיות על הכוונת של כל מקבלי ההחלטות בחוף המזרחי. האחרונים מצדם מתחילים, ובצדק, להרגיש לחץ לאור קצב הגידול המטורף של הטרנד.

"במבחן התוצאה, לפחות בשנה שעברה, מי שהשקיע במערכת אוטומטית עשה עסקה טובה יותר", אומר ל"גלובס" ג'ונתן לוי, המחזיק כיום במקביל חשבון אוטומטי וחשבון 'מסורתי' באמצעות הבנק. "כשהשוק עולה - כולם מרוויחים הרבה ואז מי שמשלם פחות עמלה נשאר עם יותר כסף בכיס ולכן מבסוט יותר. השאלה היא מה יקרה כשהשוק חלילה יחזור לרדת - אז יכול להיות שבנקאי ההשקעות יוכלו להגיב טוב יותר, מהר יותר ויעיל יותר ממכשירים אוטומטיים והם עשויים להצדיק את דמי הניהול שלהם, הגבוהים יותר באופן משמעותי. זו כנראה תהיה שעת המבחן האמיתית של הסטארט-אפים הללו".

הבנקאים בלחץ: מי יגיד את המילה האחרונה

הביקורת הראשונית מצד וול סטריט על כך ש"שעת המבחן האמיתית של בנקאי ההשקעות היא כשהשווקים יורדים ומיטלטלים" הובילה את Wealthfront לגייס לשורותיה כ"ראש מערך ההשקעות" את בורטון מלכיאל, אחד הכלכלנים המובילים באמריקה, פרופסור נחשב באוניברסיטת פרינסטון, מחבר הספר "הליכה אקראית בוול סטריט" ובעיקר אחד התומכים הנלהבים ברעיון השוק היעיל שעומד בבסיס ההשקעה האוטומטית, ולפיו השווקים בסופו של דבר תמיד יתיישרו לפי שיעור הצמיחה האמיתי שלהם והערך הריאלי של הנכסים.

מלכיאל גייס צוות כלכלנים מנוסים שגיבש עמו באופן מדוקדק את תמהילי הסיכון והנכסים שבהם משקיעה החברה (בעיקר באמצעות תעודות סל) והוא וצוותו אמורים לשנות באופן מתמיד את תמהיל הנכסים לפי שינויים ותמורות בשווקים במטרה למקסם את התשואות ולמזער את הסיכון עבור לקוחות ההשקעה האוטומטית. כך, מקווים שם, יצליחו לעמוד בשעת המבחן של זעזוע בשווקים אם וכאשר יקרה.

אבל בניו יורק, כאמור, לא מחכים לשעת המבחן וכבר מגששים אחר אפשרויות להתמודד עם המתחרים החדשים והאוטומטיים. נייג'ל גלאדני, בנקאי השקעות ניו יורקי שנשלח לעמק הסיליקון כדי ללמוד את התופעה החדשה עבור מעסיקיו, אמר החודש ל"ניו יורק מגזין": "השאלה הגדולה תהיה היכולת של החברות האלה להישאר עצמאיות ולעמוד בפני הפיתוי של אקזיט. במידה מסוימת, עושה רושם שכל החברות האלה די מחכות לחברה כמו ויזה שתבוא ותיקח אותן".

ואכן, יש בשוק השערה שהבנקים הגדולים יבקשו להמיר את האיום בפוטנציאל, לרכוש את אחת החברות הללו ולהפוך אותה לזרוע "אוטומטית" של בנקאות ההשקעות - מה שיוריד באופן משמעותי את דמי הניהול, אבל גם יעצור את הסחף לכיוון ה"רובוטיקה" של תחום ההשקעות ויביא אל הבנק את הצעירים חובבי הטכנולוגיה שמבקשים למרוד בדמי הניהול הגבוהים.

אבל לא כולם שותפים להשערה הזאת. יש אנליסטים הטוענים שהחברות הצעירות והרעבות לצמיחה מבקשות "לשחק משחק גדול יותר", לאיים על הענקים של וול סטריט באופן עצמאי ולבסס אלטרנטיבה חיצונית וממשית. אלה טוענים שעצמאות חברות ההשקעה האוטומטית היא אחד היתרונות השיווקיים הבולטים שלהן. לדברי אותם אנליסטים, בעוד שבנקאי השקעות מצויים לפעמים בניגוד עניינים ומקבלים תמריצים להשקיע את כספי המשקיעים שלהם בנכסים מסוימים באופן שלא משרת הכי טוב את לקוחותיהם, מערכת אוטומטית היא "הוגנת" יותר ולכן פותרת הרבה מאוד נושאים של אובדן אמון בבנקאים שיש בקרב הדור הצעיר.

נאש עצמו, בראיונות שקיים בתחילת החודש, עם הגעת החברה לאבן הדרך של מיליארד נכסים מנוהלים, נשמע אופטימי לגבי יכולתה של החברה להישאר עצמאית: "כמו שהצלחנו להגיע בקצב שיא למיליארד דולר, אני מאמין שנגיע גם לטריליון הרבה יותר מהר מיוזמות דומות בעבר. כשאנחנו טוענים שלכל אדם יהיה חשבון אוטומטי בעשור הקרוב, זה לא אומר בהכרח שכולם יסגרו את חשבון ההשקעות הקיים שלהם, אלא שהם ינסו לפתוח חשבון נוסף שמנוהל באופן אוטומטי, ולאט לאט האמון שלהם יגבר וגם החלק היחסי של החשבון האוטומטי בפורטפוליו האישי של ההשקעות שלהם יגדל", אמר, "אנחנו מאמינים שבטווח הארוך הפתרון הזה הוא פשוט הכי הגיוני - אנשים יראו שיש אלטרנטיבה לתשלום דמי ניהול גבוהים והאלטרנטיבה הזאת נגישה יותר, מהירה יותר, מובנת יותר ופשוטה יותר".