חופשה בחו"ל: גן עדן קטן ממנו הגיע כריסטיאנו רונאלדו

יש מקומות שממגנטים אותך אליהם מהרגע הראשון, וגם אם נדמה לך שאתה יכול לעצור ולהסתובב אחורה, בעצם אין לך שום זכות בחירה. הם שבו אותך, ואת לבך, ועכשיו כל שנותר לך הוא לצעוד נכוחה. זה קרה לנו בעיר העתיקה של פונשל (Funchal), בירת האי מדיירה (Madeira). למעשה פונשל היא העיר היחידה באי. היא בנויה על צוק, כך שהליכה רגלית בה כוללת מאמץ פיזי קל; אך אפשר להיעזר בתחבורה העירונית הנוחה.

הגענו אל האי הזעיר, ששטחו 800 קמ"ר בלבד, כדי לחגוג את ירח הדבש שלנו. מצאנו עצמנו מוקפים בריטים שזופים, ומדי פעם "דגנו" עוד כמה זוגות כמונו. רבים - לא רק ישראלים - עדיין לא גילו את האי הזה, ולכן הוא מצליח לשמור יחסית על האותנטיות שלו. עם זאת, מקורות הפרנסה המוגבלים באי גורמים למדייראנים להשקיע בענף התיירות, ולייצר פסטיבלים למכביר. בזמן הביקור שלנו, למשל, התקיימו חגיגות פסטיבל הפרחים, אליפות הגולף ותערוכת מכוניות עתיקות, שכללה גם מירוץ קטן ברחבי פונשל. אטרקטיבי, אבל לא לתיירים שמחפשים שופינג או מסיבות פרועות.

כאוהדת של קבוצת הכדורגל ריאל מדריד, שמחתי לבקר באי שבו גדל כריסטיאנו רונאלדו, שהוא גם חלוץ נבחרת פורטוגל, שבימים אלה מנסה להבקיע שערים במונדיאל. אמו ואחיו של רונאלדו עדיין גרים כאן, ובדצמבר האחרון נפתח מוזיאון על-שמו, לא הרחק מהקזינו של פונשל. בין היתר יש בו כדורי רגל חתומים, כדורי גולף חתומים, גביעים ותמונות ממהלך הקריירה שלו.

תושבי האי גאים ברונאלדו, משום שהוא "דוגמה למישהו שעבד קשה כדי להגיע לאן שהגיע". בשיחות עמם הם תמיד ימצאו הזדמנות להזכיר אותו. נהג מונית סיפר לנו שאמו של רונאלדו מתגוררת חלק מהשנה במדיירה, וחלק במדריד, כדי להיות קרוב לבנה. נראה שגם אחד השחקנים הכי עשירים בעולם, שיכול לאכול בכל מסעדה בעולם, מתגעגע לאוכל של אימא. מדריך אחד סיפר לנו שרונאלדו הוא הבעלים של חנות אופנה ששמה CR7 באחד ממרכזי הקניות הגדולים, כאשר את ניהול המקום הוא הפקיד בידי אחותו. ושלישי אמר לנו שהוא "יכול לקנות את כל מדיירה, אם הוא רוצה".

מובן שהנהג הגזים. מדיירה הוא אי של 230 אלף תושבים, ש-110 אלף מהם גרים בפונשל הבירה. רוב תושבי האי מוצאים את פרנסתם בעיר, מיעוטם בחקלאות ובתיירות. הגאווה החקלאית העיקרית היא על גידול בננות וקני סוכר. באי יש כמעט אך ורק בתים פרטיים, ולא נדיר למצוא לידם מטע פירות במקום גינת דשא - גם בתוך פונשל עצמה.

מאתיים דלתות מצוירות

עוד גאווה גדולה של פונשל היא על מגוון הפרחים העצום שבה, הגדלים בתנאי חום ולחות גבוהה. יש בה גנים ציבוריים גדולים ומרשימים, אבל לא כדאי לוותר על עלייה ברכבל לכפר מונטה, שבו שני פארקים - הגנים הטרופיים, והגנים הבוטניים. את השטח של הגנים הטרופיים רכש יזם מדייראני, שעשה את הונו במרבצי הזהב של דרום אפריקה. אותו יזם החליט לייבא מזימבבואה מאות פסלי עץ, לצד עשרות אבני קוורץ ומינרלים.

הוא רכש גם שלושה עצי זית עתיקים שנטעו הרומאים בשנת 300 לפנה"ס, וכן עבודות יפניות רבות. כל אלה שובצו בין העצים, השיחים והפרחים, במיקס שאינו אותנטי למדיירה, ולכן לאורך השבילים הוצב גם אחד האוספים הגדולים והחשובים ביותר של אריחים פורטוגזיים מהמאות ה-15 וה-16.

לצד זה הוצבו אריחים נוספים בצבעי כחול-לבן, האופייניים לפורטוגל, שמספרים את ההיסטוריה המשולבת של פורטוגל ומדיירה, עד להכרזת העצמאות של האי ב-1976 (האי אמנם שייך עדיין לפורטוגל, אך נהנה מאוטונומיה). לא ברור איך, אבל איכשהו הכול מתחבר לכדי חוויה אחת מהנה מאוד שיכולה להימשך מספר שעות.

הגנים הבוטניים, לעומת זאת, ממוקמים על אדמות שהיו שייכות בעבר למשפחת ריד העשירה, שעוד ידובר בה בהמשך, ונמכרו לממשל העירוני. בית המשפחה הפך למוזיאון פוחלצים, וסביבו מרבדי פרחים מטופחים, שיחים מעוצבים בצורות שונות - מפירמידות ועד בעלי חיים, גינת קקטוסים, תוכים מרחבי העולם, והעיקר - תצפיות נוף מדהימות על פונשל ועל האוקיינוס.

אטרקציה נוספת של העיר היא מאתיים הדלתות המצוירות, פרויקט אמנות משמח שיצא לדרך לפני כארבע שנים (קיץ 2010), ונועד להחיות את העיר העתיקה של פונשל, שעד אז סבלה מהזנחה, ומיותר מדי חנויות במצב רעוע ובתים ישנים ומתפוררים.

הפרויקט מרשים אפילו יותר כשמתגלה שהוא יוזמה של איש אחד - אמן שהגיש "תוכנית אמנותית" לעירייה, איך להחיות את המקום. כדרכן של רשויות ביורוקרטיות, אמרו לו שזה יפה מאוד, ומאז העלתה התוכנית אבק באחד המשרדים. רק בהתערבותו האישית של שר התיירות יצא הפרויקט לדרך באפריל 2011, בהשתתפות עשרות אמנים שציירו, פיסלו, צילמו, כתבו וריססו. מאז האזור כולו התחדש, נפתחו מסעדות ובתי קפה רבים, והעיר העתיקה היא מהמקומות המתוירים ביותר בעיר.

עוד מקום שהתאהבנו בו היה הגלריה העירונית לאמנות. בתוך הבניין הישן חיכו מאות עבודות שהתפרסו על-פני שלוש קומות, בצבעים עזים ובוהקים. היו שם ציורים של העיר לפנות בוקר ולקראת שקיעה, היו משיכות צבע מתפרצות, פרצופים חדים ומבטי פליאה. כל טוב הצבע, ממש כמו כל הטוב שהרעיף עלינו האי מדיירה במהלך הביקור בו.

למעשה זה לא אי אחד, אלא קבוצת איים, במיקום שהוא להיט: 520 קילומטרים מחופי אפריקה, 860 קילומטרים מליסבון, 384 קילומטרים מטנריף ו-770 קילומטרים מהאיים האזאריים).

אטרקציות בים וביבשה

אחת החוויות המומלצות ביותר, במשך כמעט כל השנה, היא שיט בעקבות דולפינים ולווייתנים באוקיינוס האטלנטי. השיט, על סירת קטמרן, יוצא מהמרינה של פונשל ונמשך כשלוש שעות. את השיט הזמנו מראש, באינטרנט, ובלי יותר מדי כוונות ציינו שאנחנו מגיעים לירח דבש. כשהגענו למרינה קיבלנו צמידים ורודים עם הכיתוב sweet mistake, שזיכו אותנו בשתייה חינם ובתמונות סטילס, שלנו ושל הדולפינים.

כשעלינו לסירה כל המקומות המוצלים כבר היו תפוסים, כך ש"נאלצנו" להתמקם על הרשת שבחזית. בדיעבד, זו הייתה הנקודה הטובה ביותר להיות בה - גם כי כך כיף יותר להפליג על המים, וגם רואים מקרוב את הדולפינים. השיט היה במהירות סבירה כשהרוח מלטפת את הגוף ומקילה במעט את החום, עד שלפתע הסירה נעצרה. סימני השאלה התפוגגו מהר, כשאיש צוות הורה לנו לאן לכוון את העיניים ואת המצלמות. לפתע צצה מולנו להקת דולפינים קטנה, שהקיפה אותנו כה וכה. אחרי כמה דקות עזבנו אותם, בדרך אל הלהקה הבאה. הפעם היה לנו יותר מזל, כיוון שהדולפינים התקרבו אל הקטמרן, ממש הושט היד וגע בם. בין לבין ראינו גם צבי ים גדולים, אבל עם הלווייתנים היה לנו פחות מזל.

במהלך השיט ראינו גם את הספינה של קולומבוס - ספינה גדולה ששוחזרה על-פי "סנטה מריה", ספינתו של מגלה הארצות המפורסם. השיט בספינת קולומבוס הוא לאורך החופים הדרומיים של האי, והוא מייצר חוויה היסטורית אחרת לגמרי, זורק אותך היישר למים הקרים של המאה ה-15.

לא קולומבוס היה זה שגילה את מדיירה. היה זה ז'ואאו גונסלווש זרקו, שגילה את האי ב-1419. כשעמד על ספינתו מול האי ראה בו רק עצים, ולכן החליט לקרוא לו מדיירה (עץ בפורטוגזית). לאחר מכן שרף את העצים, כדי שאפשר יהיה ליישב את האי.

האי, שנמצא מערבית למרוקו, הוא תוצאה של התפרצות וולקנית שהתרחשה לפני מיליוני שנים, ויצרה גן עדן קטן נטול חופי רחצה אך עם מאפיינים ייחודיים. למשל, הבריכות הטבעיות של פורטו מוניז שבצפון מערב האי. בעבר הכבישים לשם היו מפותלים מאוד, והנהיגה בהם הייתה קשה ואתגרית. כיום רובם עדיין כאלה, למעט קטעים מסוימים שבהם נפרצו מנהרות המקצרות את הדרך ומיישרות אותה.

אל פורטו מוניז נסענו יחד עם קבוצה קטנה, כחלק מטיול יום עם מדריך. בדרך עברנו כמה כפרים ציוריים, ואת הצוק השני בגובהו באירופה (אחרי דוניגול שבאירלנד) והשלישי בעולם. על הבריכות הטבעיות המוקפות סלעי לבה השקפנו קודם כול מלמעלה, מראה מרהיב מראש הגבעה. כשמזג האוויר טוב, אפשר להשתכשך או לשחות במימיהן החמים - מקום מושלם להירגעות.

יין ובתים משולשים

משפחת ריד היא גם הבעלים של מלון ריד'ס שבו התאכסנו - לפנינו היו שם ווינסטון צ'רצ'יל, ברנרד שואו, נסיך מונקו, מלך ומלכת ספרד ועוד דוכסים וג'נטלמנים. לא בדיוק המיליה שלנו, אבל התקבלה החלטה: בירח דבש עלינו להיות נדיבים עם עצמנו. כשהגענו, הציעו לנו לקבל מדי יום ג'רוזלם פוסט לחדר עם חדשות מישראל תמורת 4.5 אירו. ויתרנו על התענוג, כי מי צריך חדשות בחופשה.

במקום זה העדפנו לבדוק את הבריכות של המלון, שדורגו כשוות ביותר באי. בפעם הראשונה המכשיר הסלולרי של בן הזוג נפל למים. בפעם השנייה נעלו אותו במתחם של הבריכה התחתונה. בפעם השלישית כבר הלכתי לבד.

בצד השני של האי נמצאים הבתים המשולשים של הכפר סנטנה. כך נראו הבתים הראשונים במדיירה - עשויים מעץ ומסכך, צבועים לבן, כחול ואדום, קטנים יחסית, ונטולי מטבחים וחדרי רחצה. כיום הם נדמים לאדם המודרני כבלתי אפשריים למגורים, ואכן נותרו בכפר רק שבעה-שמונה בתים מקוריים כאלה, ויתר התושבים עברו להתגורר בבתי אבן רגילים. ברחבי הכפר מפוזרים אמנם עוד בתים משולשים, אך הם מיועדים לצורכי תיירות. חיקויים שלהם ניתן למצוא במקומות נוספים באי - כיאה לסמל מפורסם.

עוד דבר שמדיירה מוכרת בזכותו בכל העולם, חוץ מרונאלדו, הוא היין שלה, שאצלנו משמש בדרך כלל כיין קינוח, אך במדיירה יציעו אותו לצד הלבן והאדום. ליין הזה יש שני מאפיינים בולטים: ראשית, כמו בשרי ובפורט, נוהגים להוסיף לו ברנדי בסוף תהליך התסיסה. שנית, כחלק מתהליך הייצור עובר היין חימום. יתרונות החימום התגלו לאחר שספינות ממדיירה, שזרם הגולף הסובב את האי האט את התנועה שלהן, הגיעו לנמלים השונים אחרי חשיפה מרובה של חביות היין לשמש. לכאורה, נזק גדול, אבל למעשה החום הטבעי נתן טוויסט לטעם והפך אותו לייחודי.

בבית היין העתיק של משפחת בלנדי בלב פונשל אפשר לטעום, להתרשם ולסייר בין החללים המלמדים על תהליכי הייצור. המקום נבנה בשנת 1840 על-ידי משפחת בלנדי, על חורבות מנזר פרנציסקני מהמאה ה-17. בין היתר ראינו כלי עבודה ישנים לייצור יין, שתינו יין מלפני חמש שנים, ולמדנו ש-80% מהענבים ליין מדיירה מגיעים מקמרה דו לובוש, כפר דייגים לשעבר סמוך לפונשל, שבאחת המסעדות שלו נהג צ'רצ'יל לשבת ולצייר (כלומר, כשהוא לא היה בריד'ס).

צ'רצ'יל הוא כנראה המנהיג החשוב ביותר שהגיע אל האי, ובעקבותיו מגיעים לכאן בריטים רבים. למעשה, מצעד התיירים המגיעים למדיירה כולל אנגלים, צרפתים, גרמנים, ספרדים ופורטוגזים. על אמריקאים ועל יפנים לא מדברים כאן, ואולי טוב שכך: אלה מביאים איתם לכל מקום מודרניות מתועשת, וזה לא דבר רצוי למדיירה. טוב שתישאר עם האותנטיות שלה, שמתבססת על חקלאות מקומית ועל טבע עצום.

מידע מעשי

טיסות: הדרך הפשוטה ביותר להגיע אל פונשל היא מליסבון, בטיסה הנמשכת קרוב לשעתיים. אפשר גם להגיע מאמסטרדם או ממנצ'סטר, אך זה מחייב להזמין כרטיסי טיסה משתי חברות תעופה שונות. אין טיסות ישירות מהארץ, אף שיש גופים המציעים כביכול טיסות כאלה. גם הטיסות ה"ישירות" הללו עוברות דרך קונקשן או שניים.

תחבורה: הכבישים של מדיירה מפותלים ברובם, ולכן שכירת רכב היא עניין לנהגים מנוסים מאוד. עדיף לטייל באופן עצמאי בפונשל, ולהצטרף לטיולי היום הרבים המתקיימים באי.

מזג אוויר: נוח כל השנה, כמעט.

מטבע: אירו