תנועת מטוטלת

א.

נראה לי שאתם כבר מכירים את רשימת הכוחות שבהם אני מאמין: אני מאמין ברוח התקופה, בתנועה הדיאלקטית והבלתי פוסקת אל עבר הטוב גם כשהוא נסתר מן העין, כפי שניסח אותה החבר הגל; אני מאמין בלא-מודע הקולקטיבי של האח יונג, במשקעים המשותפים שהצטברו במהלך הדורות - הפחדים, התקוות וכל מה שביניהם. אני מאמין במאבק או בריקוד הנצחי שמנהלים הסדר והכאוס. מעל הכול, אני מאמין ברוח האדם. יצור מצחיק שהצליח - ודי מהר, אם מסתכלים מספיק מרחוק - להגיע להישגים נהדרים (גם אם בדרך הוא נוטה ליפול לכל בור הנקרה בדרכו).

כל אחד מאיתנו עולם ומלואו, אבל באותו הזמן כולנו אותו הדבר: טיפות מים במפל שוצף, גרגרי אבק נישאים ברוח הזמן. רוח? יותר נכון הוריקן. אנחנו חיים בזמנים מעניינים מדי. משתאה אני מביט על העולם, צופה במטוטלת ההיסטוריה נעה אל הלאומנות, אל הבדלנות, אל הדת, אל הימין.

לא סתם בחרתי במטוטלת, מהדברים היפים ביותר שקיימים ובעיניי הדימוי המושלם כמעט לכל דבר: כולה תנועה וחיכוך, סדר וכאוס. היא מצייתת לחוקי הפיזיקה (חלקם נוסחו בזכותה), אבל לא תמיד. על המטוטלת של פוקו (לאון פוקו, הפיזיקאי, לא מישל פוקו הפוסט-סטרוקטואליסט שהיה היחיד שהבין את עצמו), המדגימה איך כדור הארץ חג על צירו, לא חל החוק השלישי של ניוטון: ההתנגדות. שם למדתי על כוח כה מרגש, שבפעם הראשונה לא ידעתי את נפשי: שמו "כוח קוריוליס", כוח מדומה המופיע ב"מערכת מסתובבת לא-אינרציאלית". כוח מדומה! מה עוד יגלה האדם?! (אגב, בימים אלה אני שוקד על תיאוריה המוכיחה שחוקי התנועה של ניוטון חלים גם על ההיסטוריה).

אז כן, המטוטלת היא הזמן והיא סופו, והכי חשוב: היא תמיד חוזרת למקום שבו הייתה, רק על מנת לחזור שוב למקום שבו הייתה קודם. אין לה בית. המטוטלת היא תמיד שני הצדדים. אם היא לא חוזרת, היא לא מטוטלת.

אגב, אני מעדיף בהרבה את הסיפור על גליליאו והמטוטלת מאשר על ניוטון והתפוח: ישב גלילאו בחדרו כשרוח נשבה פתאום. הנברשות החלו מתנדנדות ולא פסקו גם כשהגיף את התריס. המממ, אמר לעצמו גלילאו, מעניין - והשאר היסטוריה. למה אני אוהב את זה יותר מניוטון והתפוח? כי התפוח לא קפץ חזרה על העץ, זה למה.

במאמר מוסגר, כמה קטן וחביב היה העולם כשיכולת ללמוד עליו הכול בעזרת תפוחים ונברשות. היום אנחנו צריכים מאיץ חלקיקים במיליארדי אירו וטלסקופים המרחפים בחלל כדי לדעת כמה איננו יודעים. גם זה יפה כשלעצמו. הכול כל-כך יפה, לעזאזל!

ב.

את מיקומה של מטוטלת ההיסטוריה בזמן הזה אין להכחיש, ואין להכחיש גם שהיא עדיין לא קרובה להגיע לקצה הימני ויכול להיות שייקח קצת זמן עד שתתחיל לחזור. והאמת, שעד כמה שזה מפחיד אותי, וזה מפחיד מאוד, אפילו זה יפה בעיניי. כמו להסתכל על צונאמי.

אנחנו העולם, אנחנו ההיסטוריה. כתבתי קודם שכל אחד מאיתנו מיוחד ועדיין נישא כאבק ברוח הזמן, מבטא את רוח התקופה בכל בחירה בחיים? אדגים בפשטות: אני מסתכל עליי ועל המעגל החברתי שלי, חילוני, ליברלי. לרובנו ילד אחד, בדרך כלל שניים, לפעמים שלושה. ואז אני מסתכל על אחיי ואחיותיי וחבריי הדתיים, הימניים, הלאומנים (לא שופט, אוהב את כולם): הסטנדרט הוא ארבעה ילדים ומעלה. אז מה לנו כי נלין? מהבחינה הזו כל אחד מאיתנו הוא ספרד או איטליה. רוח התקופה נושבת בגבו של כל אחד. את חושבת ש"החלטת" לבד על שני ילדים או על חמישה. עכשיו הרימי מבט, אחות, אל העץ: האם העלה "מחליט" להתנועע ברוח?

מוכר לכם ודאי המושג "חוכמת ההמונים": הרעיון שתבונת ההמון גדולה מזו של המומחה היחיד בתנאים מסוימים. הדבר הוכח בחידוני טלוויזיה וגם בניסויים מבוקרים. זה לא חדש: ביהדות מוכר הרעיון כ"קול המון כקול שדי" ובלטינית (מה שאנחנו מדברים בבית שהילדים לא יבינו): Vox populi, vox Dei.

רבים במחנה שלי אוהבים את חוכמת ההמונים ומאמינים בה כשזה נוגע, למשל, להערכת משקלה של פרה על-ידי אולם מלא אנשים שמעולם לא היו ברפת. אבל כשזה מגיע לחיים האמיתיים, פתאום זה לא נראה להם. הרוב בוחר נתניהו? המערב מפסיק להתרבות? הימין כובש מדינות בעוד השמאל ניגף? זה כבר לא מקובל. פתאום ההמון הוא בור, פתאום הם מכחישים את רוח התקופה ואת התבונה ואת התנועה הקולקטיבית. חלקי לא עימם. אני מאמין, כמובן, שיש טיפשים פחות וטיפשים יותר, אבל גם שאין טיפשות גדולה מלהכחיש את המציאות, גם אם יש משהו הרואי בלנסות לעמוד איתן מולה. חוסר הסיכוי נוגע ללב.

יודעים מה? כמי שמשתדל לעמוד מאחורי אמונותיו, לא אכחיש את הוד גרגרותי האבקנית: גם אני נסחף ימינה. אין מנוס מרוח התקופה ומי שממשיך לחיות כאילו אין עולם, סופו שבאמת לא יהיה לו עולם.

ג.

עוד מאמר מוסגר, אם יורשה: איני מבין איך יכול שמאלני הגיוני להתבצר בעמדתו. נכון, הכיבוש משחית ויש לסיימו (להבדיל מרוב מפעל ההתנחלויות, שבעיניי די מוצדק סך הכול), אבל כשכל הנבלות מדאע"ש (ארגון המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה), שגורמים לאל קעידה להיראות כמו הבקסטריט בויז, מתקדמים לעברינו - אני מתחיל לחשוב על הכול מחדש.

לפני כמה שבועות הוזמנתי להקריא עדות בחגיגות העשור של "שוברים שתיקה" ובאתי בשמחה. מדובר בארגון חשוב בעיניי. אלא שדבר מוזר קרה לי שם: ככל שקראתי יותר עדויות על האבסורד ועל האכזריות שבכיבוש, לא יכולתי שלא להחזיק את ראשי שלא יתפוצץ: האינטרנט מלא קטעי וידיאו של דאע"ש עורפים ראשים וטובחים אלפים בעוד בסוריה אוכלים לבבות אדם. ואצלנו? מצפונם של חיילים נוקף על ואזה שנשברת, סטירה מיותרת, דחיפות במחסום או קללה גסה. פתאום, יסלח לי השמאל, אהבתי את זה. פתאום הדיבורים על מדינת אפרטהייד וקלגסים בירוק קצת מצחיקים, לא? נכון, ישראל פשעה. הרגנו אלפי פלסטינים, רבים מהם ילדים ואזרחים חפים מפשע, אין להכחיש. אבל אין להכחיש גם את העובדה שכן, אנחנו מוסריים יותר, טובים יותר. וגם את העובדה שכן, נמשיך לחיות על החרב. ושאם צה"ל לא ינצח, הלך על כולנו.

חייבים לסיים את הכיבוש, אבל זה גם הזמן לעבוד חזק על תחושת הצדק הפנימי וצדקת הדרך. כי בבוא היום, כשהברברים יעמדו בשער, הכול יהיה הרבה יותר פשוט: או הם או אנחנו. אני יודע במה אני בוחר.

ד.

אני מסתכל על העולם מהפוזיציה של האתאיסט, הליברל וההומני ומרגיש כמו עוף הדודו: השנה היא 1600 ואני חי לי בבורות שלווה באי מאוריציוס, ועוד רגע מגיעים ההולנדים.

האמת שההקבלה בינינו (הנזכרים לעיל) לעוף הדודו משעשעת במובן הטרגי: הדודו היה עוף חביב ותמים, קצת מכוער, שלא ידע לעוף. משפחת דודו הייתה מטילה ביצה אחת בלבד ושני ההורים דגרו עליה יחד בקטע פמיניסטי. מהרגע שבאו המתיישבים הם החלו לכנות אותו בשמות גנאי. ההולנדים קראו לו "פלכפוגל" ("העוף המגעיל"), הפורטוגזים העניקו לו את השם דודו שפירושו טיפש. וכל זה למה? כי הדודו, כפרה עליו, לא פחד מבני אדם ומחיות הבית שלהם. כשבאו לצוד אותו, לא ברח. כשבאו לטרוף אותו, חייך. הוא לא הגן על עצמו עד שנכחד בשנת 1681.

האם אנחנו דודו? מוקדם לומר, אבל אני מאמין שלא. יום יבוא ונשוב בגדול. אחרי הכול, המטוטלת כאמור תמיד חוזרת, אחרת אינה מטוטלת. אני אומר את זה לשני הצדדים: על הצד שלי להבין שבסוף כל לילה מאיר השחר, עלינו להיות אופטימיים ונחושים - ועד אז יבחר כל אחד את דרכו: להתכופף או להיאבק.

אבל גם על הצד השני להבין שלא לעולם חוסן. אפילו בממלכתנו הקטנה חשבה פעם מפא"י כי תשלוט לעד, כמו שחושב הליכוד היום. אבל לא. אין דבר כזה לעד. הכול משתנה, הכול בתנועה, הכול מתקדם אל עבר משהו טוב יותר. אם לא, זה יהיה מאוד חבל.

יש טיפשים יותר ופחות, אבל אין טיפשות גדולה מלהכחיש את המציאות, גם אם יש הרואיות בלנסות לעמוד מולה