תולדות ההצטלבות הגרמנית-אמריקאית ההיסטורית

הפיקנטריה שאחזה באוהדי הכדורגל בגרמניה ובארה"ב בסיום הגרלת שלב הבתים שנערכה ב-6 בדצמבר בריו דה ז'ניירו תגיע לפיק הערב (ה', 19:00), עת ייפגשו הנבחרות של שתי המדינות למשחק שיכריע את זהות המעפילות לשמינית גמר המונדיאל. הפיקנטריה נוצרה בשל שני גורמים: קודם כל בגלל יורגן קלינסמן, מאבותיה של שיטת הכדורגל המשוחרר והאטרקטיבי של גרמניה ממונדיאל 2006, שיפגוש את עוזרו באותו טורניר, יואכים לב, ואת הנבחרת שאותה הוביל לזכייה האחרונה שלה בגביע העולם ב-1990 כשחקן. אבל מעבר לכך, מדובר על משחק שהוא מעין דרבי לאומי: חמישה משחקני הסגל של ארה"ב הם בעלי אזרחות כפולה, גרמנית-אמריקאית, והם בעלי חינוך ומנטליות גרמנים.

המשחק בין שתי הנבחרות אינו מכיל כלל איבה או מתח לאומי. להיפך. קלינסמן עצמו הסביר שהוא ישיר את המנוני שתי המדינות לפני שריקת הפתיחה, אך ייתכן שמדינת הכדורגל המתפתחת ומעצמת העל העולמית תחולל סדר חדש בכדורגל הבינלאומי. ארה"ב, מדינת המהגרים הגדולה בעולם, שלחה לברזיל נבחרת כדורגל הבנויה על שלד אירופי איתן ביותר ובראשו צוות האימון של קלינסמן ואנדראס הרצוג האוסטרי (אותו אחד שניפץ את חלומות נבחרת ישראל של ריצ'ארד נילסן). בסיס השחקנים של ארה"ב מורכב מחמישה גרמנים-אמריקאים (ג'וליאן גרין, ג'רמיין ג'ונס, פביאן ג'ונסון, טימי צ'אנדלר, ג'ון ברוקס),וגם מיקס דיסקרוד הנורבגי, וארון יוהאנסון מאיסלנד. ארה"ב, שבשלושת העשורים האחרונים התבססה לא מעט על שחקנים שהעדיפו לנצל את האזרחות הכפולה שלהם ולשחק בה - שיכללה תחת קלינסמן את השיטה.

זה לא שלגרמניה חסר "מהגרים" משל עצמה: גם ל"מאנשאפט" יש שחקנים רבים שהעדיפו אותה על-פני אחרות (מסוט אוזיל - טורקיה; סמי חדירה - טוניסיה; שקודראן מוסטאפי - אלבניה; לוקאס פודולוסקי ומירוסלב קלוזה - פולין; ג'רום בואטנג - גאנה). בכל אופן, ה"פלישה" הגרמנית לנבחרת ארה"ב היא רק עוד שלב בקשר הספורטיבי הגרמני-אמריקאי העמוק, שזרעיו החלו להינטע עוד לפני מלחמת האזרחים בארה"ב.

***

אחת התוצאות של פלישת צרפת של נפוליאון לגרמניה ב-1806 הביאה את פרידריך לודוויג יאהן להקים את תנועת המתעמלים הגרמנית, שהחלה לפעול בחשאי ביערות ליד ברלין ומשם נפוצה לכל רחבי פרוסיה. מלבד פעילות גופנית, שפיתחה את הסיבולת הפיזית ואת הכושר הגופני, תנועת המתעמלים הייתה כר פורה להגברת הגאווה הלאומית וליצירתה של גרמניה המודרנית. רבים מאנשי תנועת המתעמלים הגרמנית היגרו אחרי המהפכה של 1848 לארה"ב והקימו מעבר לאוקיינוס האטלנטי את תנועת המתעמלים האמריקאית על בסיס השיטות מגרמניה.

המהגרים בעלי רוח החופש היו אלה שסייעו להבטיח את ניצחונו של אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות ב-1860, בזכות הצבעה מאסיבית במדינות שונות במרכז ארה"ב. אחד המנהיגים של הגרמנים-אמריקאים, פרידריך קאפ, הסביר בשעתו את הרוח המתנגדת לעבדות כשאמר: "אנגלו-סקסונים וגרמנים זכו שוב להתאחד על מנת להרחיב את גבולות החופש האנושי". עם פתיחת מלחמת האזרחים התייצבו אנשי תנועת המתעמלים לצבא האיחוד (הצפון) והיו המיעוט האתני הגדול ביותר בכוח הצבאי הזה שאינו נולד בארה"ב, עם 176 אלף מהגרים גרמנים.

ניצחון צבא האיחוד וההצלחה של לוחמי המתעמלים הגרמנים בארה"ב הביאה לפריחה של השיטה הספורטיבית שיובאה מאירופה. ב-1866 הוקם בניו יורק בית הספר להכשרת מדריכים בשיטה הגרמנית, שהוסיף שלוחות בשיקאגו, מילווקי ואינדיאנפוליס. ב-1885 מוזגו עקרונות ההתעמלות הגרמנית למערכת החינוך הגופני במדינות רבות בארה"ב. פעולה זו הביאה בסופו של תהליך לפיחות במעמדם של מרכזי הפעילות הגרמניים (314 מרכזי פעילות עם 40 אלף מתעמלים גרמנים ברחבי ארה"ב בשלהי המאה ה-19, לעומת 60 מרכזים עם 13 אלף פעילים בעשור הקודם), אך ההשפעה הספורטיבית של גרמניה היא חלק מהשיטתיות של הספורט במערכת החינוך האמריקאית, שהיא הבסיס ליצירת ספורטאים בארה"ב.

***

הקשר הגרמני-אמריקאי, שיגיע לשיא ספורטיבי ברסיפה, הוא תוצר של המצב הגיאו-פוליטי שהתקיים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. כרבע מיליון אנשי צבא אמריקאים שהו בשנות ה-80 של המאה הקודמת בבסיסים בגרמניה המערבית. חלקם פגשו נערות גרמניות, נישאו והולידו ילדים בעלי אזרחות כפולה. הרוב המכריע של הנציגות של גרמניה הקטנה בנבחרת ארה"ב הוא כזה שנולד לאיש צבא אמריקאי ולאם גרמניה - בנישואים שלא החזיקו מעמד, והילדים גדלו והתחנכו בגרמניה, ספגו בה את המנטאליות ואת יסודות הכדורגל. חלקם הגדול גם שיחק בנבחרות הצעירות של גרמניה בטרם אותרו על-ידי קלינסמן והרצוג.

פביאן ג'ונסון, המגן בן ה-26 של הופנהיים, נולד במינכן לאיש צבא ושחקן כדורסל אמריקאי, ולאם גרמנייה. הוא שיחק בכל הנבחרות הצעירות של גרמניה וב-2009 היה שותף לסגל שזכה באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21. ג'רמיין ג'ונס, 32, שחקן בשיקטאש הטורקית, הוא המבוגר בחבורה דוברת הגרמנית במחנה האמריקאי, והיחיד ששיחק גם בנבחרת הלאומית של גרמניה (שלושה משחקי ידידות). שני השחקנים האלה החליטו לנצל את התקנה של פיפ"א שתוקנה ב-2004 ומטרתה לצמצם כמעט לחלוטין את תופעת מעבר שחקנים המבקשים לייצג מדינות שונות, פרט לאלה בהן נולדו. הפעולה של פיפ"א מאפשרת לשחקנים "לעבור" רק פעם אחת בכל הקריירה שלהם לייצג נבחרת לאומית שונה מזו של המדינה בה נולדו, וגם זה תחת הגבלות שונות ותוך הוכחת זיקה של נתינות ומגורים במדינה אליה עובר השחקן. בכך יימנעו מצבים, כמו זה של ז'וזה אלטפיני שהיה שותף לזכייה של ברזיל בגביע העולם ב-1958 וארבע שנים אחר כך היה בחוד הנבחרת האיטלקית, או כאלה שעברו בין שלוש נבחרות לאומיות - אלפרדו די סטפאנו (ארגנטינה, קולומביה וספרד) או דניאל בריילובסקי (נבחרת הנוער של אורוגוואי, ארגנטינה וישראל).

החוקים של פיפ"א בסוגיית הייצוג הלאומי, הנוקשים מאלו של שאר התאחדויות הספורט המסונפות לוועד האולימפי הבינלאומי, מחדדים את העובדה שהתאחדות הכדורגל הבינלאומית נבדלת משאר הענפים בעוצמתה לקבוע תקנות המייחדות רק לה.

***

כל השחקנים האמריקאים בעלי מוצא גרמני לא התקשו לקבל את השחרור הבינלאומי של פיפ"א, וגם לא נתקלו בבעיה להסתגל לצורת האימון של קלינסמן והרצוג. הם הרי מגיעים מהיבשת שבה הכדורגל הוא ענף הספורט המוביל, וכמו שהמהגרים הגרמנים הטמיעו לפני כ-150 שנה את החינוך הגופני האירופי בארה"ב, כך הם יכולים להביא לכך שהכדורגל יהפוך בראשית המאה ה-21 לענף ספורט משמעותי ביותר בארצו של הדוד סם.

אם גרמניה "הקטנה" תסיים לפני גרמניה הגדולה בראש הבית, הליך ההטמעה יגיע לשיא חדש ויוסיף נדבך משמעותי בקשר הספורטיבי הארוך של גרמניה וארה"ב.