החטיפה תפוענח

השב"כ וצה"ל אינם פועלים באפלה בחקירת החטיפה המשולשת. בחקירה יש בסיס מודיעיני איתן. הקונצנזוס היחיד בקרב כל גורמי הביטחון הוא שחקירת החטיפה תפוענח. השאלה באיזה מצב יימצאו החטופים היא כבר שאלה אחרת לגמרי.

אל מול נסיעת משפחות החטופים לז'נבה, הציב הרמטכ"ל בני גנץ לראשונה מראה אמיתית מול פני המציאות. אמנם מאז החטיפה חלק מכלי התקשורת אינם משלים את צופיהם ומאזיניהם באשר לגורל החטופים, אבל הפעם זה מראש המטה-הכללי עצמו.

האמירה, שלפיה ככל שהזמן עובר עולה גם החשש לחיי החטופים מאפשרת הצצה למה אומרות ההערכות בתוך החדרים הסגורים, הרחק מהמצלמות. יש מי שמדמה את חשיפת חוליית החוטפים לבצל שמקלפים בו קליפה אחר קליפה. יש מי שמדמה את עבודת המודיעין להרכבת פיסות פאזל.

לשב"כ יש לא מעט פיסות פאזל כאלה כבר, אבל עדיין לא את הכול. חוליית החוטפים מכירה כנראה את השיטות של השב"כ. היא נמנעת מחתימה אלקטרונית כדי להתחמק מהיתרון הטכנולוגי המוחץ של שירות-הביטחון-הכללי. היא מידרה כנראה לא רע את חברי החוליה עצמם, כדי להתחמק מהניסיון להגיע אליה באמצעות סוכן אנושי שיסגיר אותה.

לשב"כ יש הצלחות וקבלות. השבוע שמענו על פיענוח רצח ברוך מזרחי ז"ל, שבוצע באפריל, בערב ליל הסדר; ובקרוב נשמע על אותה 'התפתחות משמעותית' בחקירת שלי דדון ז"ל ממגדל העמק. בחברון מדובר כנראה באתגר אחר לגמרי.

לצה"ל, ולצבאות בכלל, נוח יותר לנהל דו-שיח של תותחים, כמו זה שמתנהל באזורנו יותר מדי זמן, עם מדינות, צבאות, והנהגות מסודרות. עם מי שיש לו כתובת מסודרת. זה נכון כפליים בשאלת ההרתעה, ולפעמים זה נכון גם לארגונים לא-מדינתיים שיש להם מדינה, כמו חיזבאללה בלבנון.

נאסרללה הודה לאחר מלחמת לבנון השנייה כי אם היה יודע שכך תיגמר חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ב-2006 - בהרס דרום לבנון - הוא לא היה מורה על החטיפה. גם את החמאס בעזה אפשר להרתיע, כיוון שיש לו מדינת רצועה לנהל.

אבל החמאס בגדה שונה לגמרי. בהיעדר נכסים, או טריטוריה, אין לו מה לאבד. מבצע 'עמוד ענן' בעזה שאליו יצא צה"ל לפני קצת יותר משנה וחצי (בנובמבר 2012), החל בהישג, חיסול אחמד ג'עברי ראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה, ובהשמדה כמעט מוחלטת של מערך הפאג'רים, הרקטות הארוכות של חמאס, ומאז ניסתה ישראל לשמר את ההישג, והחמאס לכרסם בו.

במבצע 'שובו אחים' הסיטואציה היא הפוכה: ההישג הוא של החמאס בחטיפה המשולשת, וכל מאמצי צה"ל והשב"כ נועדו לצמצם ולמזער את ממדי ההפסד. ממשלת ישראל והחברה הישראלית קבעו עבור צה"ל את המצב בגדה: היעדר גבול, התנחלויות ועירוב אוכלוסיות המתעבות זו את זו.

מבצע "חומת מגן" ב-2002 ביטל את חלוקת האותיות של הסכמי אוסלו, בעיקר את האות A, האות של הערים הפלסטיניות. מדי לילה נכנסים צה"ל והשב"כ למרכזי הערים כדי למנוע את הפיגוע הבא, כדי לא להחזיר את המצב לשנים השחורות ההן של האינתיפאדה השנייה.

הצבא התגאה אתמול (ג') שהוא סיים את המבצע הזה עם ארבעה הרוגים, מהם שלושה מעורבים באלימות, ואחד, לוקה בשכלו שלא הבין את הוראות משמר הגבול בשכם, והתקרב ללוחמים באופן מסוכן. הוא החף מפשע היחיד שנהרג במבצע. השאר נחשבים למעורבים באלימות כיוון שניסו לפגוע בכוחות שנכנסו לערים כדי לעצור פעילי חמאס.

בהתחשב בעובדה שאלפי חיילים חמושים הסתובבו בימים האחרונים, ובעיקר בלילות האחרונים, בלב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, התוצאה הייתה יכולה להיות גרועה הרבה יותר.

גם בצה"ל מבינים שאחרי מעצר של יותר מ-300 חשודים, החרמת 3 מיליון שקל מכספי החמאס, סגירת של דעוות, אגודות אזרחיות, ועוד, החמאס לא הולך לשום מקום, בהיותו תנועה אותנטית מרכזית בלאומיות הפלסטינית. גם אם יוחרמו אחרוני הדגלים, הכובעים, והפוסטרים של החמאס, הוא ימשיך לשגשג בגדה גם לאחר סיום פרשיית החטיפה הנוכחית.

השבוע נפרדנו מאחת הדמויות המרתקות שהצמיח הביטחוניזם הישראלי: ראש השב"כ לשעבר אברהם אברום שלום, שנפטר בגיל 86. בהספדים הציבוריים והתקשורתיים עליו הרבו לעסוק בפרשת השב"כ שבעטיה נאלץ לעזוב את השירות לפני כ-30 שנה, אולם באחרונה חזר שלום לכותרות, בסרטו המצוין של דרור מורה 'שומרי הסף', שבו קרא שלום לדבר עם החמאס, כי לישראל פשוט אין לוקסוס אחר. ואולי זו צוואתו.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10