"אגם הברבורים כבר יצא לי מכל החורים"

להקה צרפתית בניהול שוודי תעלה בישראל 3 יצירות של ענקי מחול אמריקאים, במופע הסוגר את עונת "מחול במשכן". אם נזקקנו לעוד הוכחה שאנו חיים בעידן של תרבות גלובלית, פטר יעקובסון ולהקת בלט לורן בראשותו, שיופיעו על בימת בית האופרה בתל-אביב בחודש הבא, מגלמים זאת בגופם ובצעדי המחול שלהם.

הבחירה של יעקובסון ביצירות של טוואילה ת'ארפ, ויליאם פורסיית ומרס קנינגהם אינה מקרית. הוא נולד בשוודיה ולמד בבלט הלאומי בשטוקהולם ובסנט פטרסבורג, התבלט בתפקידי סולו בבלט המלכותי סדלר וולס בלונדון, עד שהחליט על מהפך בקריירה ועבר מלונדון לניו-יורק ומהקלאסי למודרני.

יעקובסון רקד בלהקתה של ת'ארפ בשנות ה-90 והושפע עמוקות מהרוח החדשה שהנהיגו הכוריאוגרפים האמריקאים הגדולים. לאחר שנים ארוכות ומפוארות כרקדן חזר לארצו, כמנהל האמנותי של הבלט המלכותי השוודי. שם חולל חידושים והקפיד לשזור ברפרטואר הלהקה עבודה עם כוריאוגרפים מובילים בני-זמננו.

מזה 3 שנים הוא משמש כמנהל האמנותי של בלט לורן, בעיר ההיסטורית ננסי, שבצפון מזרח צרפת. זהו אחד מ-19 מרכזי הכוריאוגרפיה שהוקמו ברחבי צרפת, כחלק ממדיניות לאומית לחיזוק התרבות בפריפריה. ננסי הייתה הבירה ההיסטורית של חבל לורן. חלקה העתיק נבנה בימי הביניים וחלקה החדש מצטט סגנונות בנייה שהצטרפו זה לזה לאורך מאות שנים. בית האופרה הוא בניין עתיק, השוכן על אחת מפאותיה של כיכר סטניסלס המקסימה, אתר מורשת אדריכלות עולמי בסגנון הבארוק שנבנה במאה ה-18. בית האופרה החינני אינו ענק והוא משדר פתיחות ונגישות לקהל, לצד עטיפתו בפאר מתפנק. מצד הכניסה הוא מציג חזית אחידה ונראה כמעט זהה לבית העירייה, לבתי הקפה והמלון המקיפים את הכיכר. מבפנים הוא עטוי פסיפסים וקטיפה אדומה, מנורות שנדליר אלגנטיות ופסלי מוזות.

הכניסה של מחול מודרני לפעולה על במות קלאסיות בעלות מורשת עתיקת יומין דורשת ריקוד זהיר עם הקהל, בלי לדרוך על אצבעותיו. "בתקופות כלכליות קשות אנשים נעשים יותר שמרנים", מציין יעקובסון. אך הוא מוסיף בסיפוק, שהקהל סקרן ונאמן ללהקה, ומגיע בהמוניו, צעירים, מבוגרים וגם הורים עם ילדים. חלקם באים בלבוש חגיגי ואחרים בג'ינס לא פורמלי.

תרבות באקלים קפיטליסטי

אופייה של להקה והרפרטואר שלה נקבעים לא מעט על-פי זהותו של המנהל האמנותי. נאמן למסלולו הקוסמופוליטי, יעקובסון עובד עם הלהקה בתוכנית הכוללת יצירות של כוריאוגרפיים אמריקאים, לצד כוריאוגרפים צרפתים המוזמנים ליצור במיוחד עבור הלהקה. זאת, מתוך רצון לחשוף את הקהל הצרפתי והקהל העולמי לכוריאוגרפים שאיתם עבד ויצר במסעותיו בעולם.

"כשהציעו לי את המשרה, הצעתי חזון שממשיך את התהליך היצירתי של המחול ובמקביל עוסק בשאלות רלבנטיות של מהי להקת מחול כיום ומה תהיה בעתיד", אומר יעקובסון בראיון ל"גלובס", לאחר צפייה בלהקה בבית האופרה המקומי בננסי. "אחת השאלות המרכזיות היא מה העתיד שלנו כיוצרי מחול ותרבות באקלים הקפיטליסטי-צרכני. אנחנו נתמכים על-ידי המדינה והממשל המקומי ואנחנו מודעים היטב לאיום המתמיד בקיצוץ תקציבי תרבות. אך בינתיים, למרות שדובר על קיצוצים נרחבים בתקציבי המשרדים השונים, הממשלה החליטה להגן על התרבות. אני יודע שעליי להיות זהיר ולא אקסטרווגנטי מדי. אנחנו פונים קודם כל לקהל האזורי שלנו, ולאחר מכן לזירה הגלובלית".

את נושא המחקר בלהקה מנהל שותפו מאז ימיו בניו-יורק, תומס קליי, שמשמש כאסיסטנט גם בניהול האמנותי. המחקר והתיעוד הם חלק מעבודת המרכז הכוריאוגרפי. את היצירות האמריקאיות, למשל, הם מעלים בעזרת תיעוד העבודות באופן קפדני על-ידי הכוריאוגרפים. "מרס קנינגהם כתב כל מה שיצר, כל מהלך תועד. עם ת'ארפ עבדתי באופן אישי והיא מאוד שמחה שאני מחדש עבודה שלה", אומר יעקבסון.

"בעבודות האלה אין חופש רב לרקדנים, יותר נבחנת השאלה איך רקדו את היצירה בעבר והיום. אבל בעבודת הלהקה על יצירות חדשות אני מעדיף את הגישה שבה יש לרקדנים אמירה וביטוי משל עצמם. רקדנים סבלו בעבר לא מעט מההתייחסות אליהם כאל גוף בלבד. כאילו המוח שלהם לא בעניין. אני מעדיף את הגישה המודרנית שלפיה כוריאוגרף יוצר עם הרקדנים. הוא מגיש את הכלים והם יוצרים בפועל".

- מה הניע אותך לעבור משוודיה ללונדון ולניו-יורק ובחזרה לשוודיה?

"עד גיל 23, רקדתי קלאסי ובאותה תקופה הייתי בסדלרס וולס. הדרייב שלי היה חיפוש אחרי עוד סוגים של מחול, עוד 'חינוך' ולא חינוך מחדש. אגם הברבורים יצא לי מכל החורים והרגשתי שבמקום שבו כולם מכירים אותי בתפקיד הנסיך לא אוכל לעשות שינוי, המעבר הדרסטי היה הכרחי. בהמשך נוצרו הזדמנויות מתאימות ועברתי הלאה".

- אתה לא מאמין בהפרדה בין גבוה לנמוך, בין קלאסי למודרני ועכשווי?

"אני מצטער לומר שהיום אני רואה את הקיטוב הזה חוזר לתמונה".

- אולי זה הצורך של אנשים בהגדרות.

"זה נכון. יש תנועה מעגלית בטרנדים, אבל קשה לי כשחושבים על עבודה מודרנית כ'פחותה' או כנמוכה בחשיבותה המקצועית".

דואט בין צורה וקומפוזיציה

העונה הנוכחית של הלהקה התגבשה תחת כותרת תמטית "LIVE" - שמשמעו שגם עבודות מוכרות וגם חדשות מבוצעות בגרסה חיה ועכשווית. בחירת ההפקה הישראלית תציג את הלהקה לקהל המקומי מבעד לפילטר של היוצרים האמריקאים. כאשר הלהקה מעלה את "החדר העליון" של ת'ארפ למוזיקה של פיליפ גלאס, מתחולל על הבמה דואט בין צורה וקומפוזיציה למוזיקה. ת'ארפ הייתה מהיוצרות הבולטות שהכניסו מוזיקת פופ ורוק לבימות המחול, מהביץ' בויז ועד דייויד ביירן (טוקינג הדס). היא התפרסמה בין השאר בזכות הכוריאוגרפיה שיצרה לסצנות המחול בסרטים "שיער" של מילוש פורמן, ו"לילות לבנים" של ברישניקוב. ביצירה "בחדר העליון" הרקדנים מתגשמים לפתע, מופיעים מבעד למסך ענן התלוי בעומק הבמה, וגם התלבושות מזכירות את תרומת שנות ה-80 לעיצוב התרבות החזותית. שריקות ההתפעלות וקריאות הבראוו מהקהל עמדו ביחס ישר למתח שהכניסה המוזיקה לקטע הסיום.

עוד תעלה היצירה The vile parody of address של ויליאם פורסיית, לצלילי "הפסנתר המושווה" מאת יוהן סבסטיאן באך. מעבודותיו של מרס קנינגהם, בחר יעקובסון ב"Soundace" - שאותה יצר קנינגהם אחרי שחזר מתשעה שבועות של עבודה בבלט בית האופרה של פריז. בניגוד לנוקשות של רקדני הבלט הקלאסי, רצה קנינגהם ליצור כוריאוגרפיה לקטע מהיר ואנרגטי, למוזיקה של דייויד טיודור.

בלט לורן: 16-19 ביולי, בית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה, תל-אביב

* הכותבת הייתה אורחת להקת בלט לורן בהופעה בננסי