התקווה הכתומה של הפופ: אד שירן מוציא אלבום שני

הוא כבר כתב שירים לזמרת הצעירה הכי מצליחה בעולם בעשור הזה, טיילר סוויפט האמריקאית, וללהקת הבנים הכי מצליחה העשור, וואן דיירקשן הבריטיים. האלבום השני והטרי שלו, שנקרא "כפול", או "פי", עשוי להזניק גם אותו לעמדת הזמר האהוב ביותר על ילדי המערב. אלבומו הראשון מלפני שלוש שנים מכר יותר ממיליון עותקים באנגליה לבדה, הישג עצום בימינו. שירן, 23, כבר מילא את המדיסון סקוור גארדן בניו-יורק בשלושה ערבים רצופים. הוא היה האמן הפותח במסע ההופעות האמריקאי של סוויפט, הוא הספיק לשתף פעולה עם שלל אמנים וליהנות מחסותם של שלל מנטורים. המכריע מכולם היה אלטון ג'ון, הבעלים של חברת הניהול שבה חתום שירן. בטקס הגראמי 2013, המארגנים דחו את בקשת מנהליו של שירן שיופיע וטענו כי לבד אינו אטרקטיבי מספיק. אז סר אלטון ג'ון פנה למארגני הטקס והודיע שהילד ישיר את השיר שלו בדואט איתו. זה סיפור יפה על אחוות מוזיקאים חוצת-דורות, וגם סיפור לא תמים על כוח וקשרים, והאופן שבו האנשים הנכונים ועוצמת הניהול הנכונה יכולים להרים את הקריירה.

לזכותו של שירן, הכישרון שלו אינו מוטל בספק. כישרון למה בדיוק? או, פה אני כבר בספק לגבי יכולתי לדייק בתשובה.

אביו של שירן מרצה לאמנות ואוצר, אימו תכשיטנית, ואחיו מלחין יצירות קלאסיות. כנער, עבר מוקדם יחסית מהאזור הכפרי שבו גדל ללונדון, כדי לקדם את עצמו בתעשייה. והדלתות נפתחו מהר כשהג'ינג'י נמוך הקומה הסתבר כפרפורמר מצוין. הוא והאקוסטית שלו חרשו וכבשו אלפי במות והוא שיחרר חומרים דיגיטליים באופן עצמאי לחלוטין. עוד טרום אלבום הבכורה שלו, מיני-אלבום שהוציא הגיע למקום השני במצעד המכירות הדיגיטליות של אנגליה בלי חברת תקליטים או יחסי ציבור. שירן, אם כן, חרוץ להפליא, ויש לו תכונות וכנראה גם מבנה אישיות של "מרצה קהל" מצוין. שני השירים הראשונים באלבום החדש וגם הבונוס בסופו, השיר שתרם לפסקול "ההוביט - מפלתו של סמאוג" הם פופ אקוסטי נעים, עשוי לעילא ומסחרי ביותר. אבל שירן גם רצה יותר. האלבום הזה לוקח אותו למחוזות שבהם לא ביקר באלבום הראשון שהכיר לעולם את הרומנטיקן האקוסטי הצעיר.

המגע של פארל

שירן חבר בכמה שירים לבכיר מפיקי הרוק של אמריקה ב-30 השנה האחרונות, ריק רובין, ובשניים נוספים לאיש הכי חם בפופ של השנתיים האחרונות, פארל וויליאמס. הסינגל שלהם - "סינג", כבר הגיע לראש מצעד הפזמונים הבריטי. הוא רחוק מאד מרמת שתי קלאסיקות הפופ האדירות האחרונות של וויליאמס, "גט לאקי" עם נייל רוג'רס ודאפט פאנק ו"האפי" שלו סולו. אבל "סינג" הוא כן תוסף מרענן ומוצלח למנעד הסגנוני של שירן, שגם במקומות אחרים באלבום החדש מפלרטט עם מוזיקה שחורה. Take It Back הוא ראפ על מצע אקוסטי שמריח ממאמץ יתר להתקבל למועדון ששירן לא נולד אליו, אבל The Man הוא בלדת היפ-הופ רצינית יחסית וכובשת. חוץ משיר אחד על סבו שנפטר מאלצהיימר, כל השירים של שירן מדברים על בנות: כאלו שאיתן היו לו יחסים ארוכי טווח, וכאלו שהזדמנו לחייו. זה הנושא הכי עתיק במוזיקה הפופולרית, ולשירן אין הרבה מה לתרום בו. גם הלחנים שלו, שחלקם בנויים לתלפיות, ובטוח ש"נינה" יהפוך ללהיט ענק, חסרים זהות מובחנת. גם בהגשה הקולית, שירן מצטייר כקולבויניק מצטיין אבל פחות מדי מובחן. כנראה שהלהט, המיומנות והנכונות שלו לרצות מחפים על היעדר חותם ייחודי. ובגילו, עם כזה הספק וכזה קהל רחב, ברור שעוד הרבה הרפתקאות מוזיקליות לפניו.

מאחוריו ומלפניו

ג'יימס בלאנט וג'ייק באג הם שני צעירים ש"מתחרים" עם שירן על תואר הצעיר האנגלי הרגיש

הצעיר האנגלי הרגיש והרגשן עם הגיטרה האקוסטית: עולם הפופ משתעשע מדי פעם במועמדים למשרה הזו, שיש עליה, כמובן, המון קופצים. האחרון שבאמת עשה את זה בענק בכל העולם היה ג'יימס בלאנט, עם אחד הלהיטים הכי מתקתקים של העשור שעבר - You're beautiful מ-2005.

זה קרה באלבום הבכורה שלו, ואגב, באותן שנים גם בלאנט זכה לשלל מחמאות מאלטון ג'ון. הוא הוציא עוד שלושה אלבומים, האחרון שבהם בשנה שעברה, אבל איבד מהר מאוד את מקומו בחזית התודעה, ולא ממש חיפה על אובדן המסחריות בתוצרים אמנותיים משמעותיים. אבל מי שעשוי להתגלות כאמן חשוב הוא ג'ייק באג, רק בן 20 היום, שהוציא אלבום בכורה נפלא וכבד-ראש במיוחד לפני שנתיים. אלבומו השני שיצא לא מזמן, כשגם הוא עבד עם ריק רובין כמו שירן, נפל בהרבה מראשון. בעוד ההכתרות המוקדמות מדי של באג כ"דילן של דורו" עשו לו עוול, יהיה לא נכון גם לספוד לו אחרי אלבום שני בינוני. הנער מוכשר מאוד, וגם אם הוא חסר את החושים והתשוקה הפופיים של שירן, הוא כנראה רץ למרחקים ארוכים, של חיי יצירה שלמים. שווה להכיר אותו.

לאורך רחוב 110

ענק הסול בובי וומאק, שהלך לעולמו בשישי האחרון, זכה לעדנה בשנים האחרונות לחייו

ענק הסול בובי וומאק הלך לעולמו ביום שישי האחרון. סיבת המוות טרם פורסמה אבל הוא סבל משלל מחלות. אחרי שישה עשורים של הקלטות הייתה לו עדנה גם בשנים האחרונות לחייו. מי שכתב וניגן ושדר עם מאות אמנים, מההרכב המשפחתי שלו ועד לשיתופי פעולה בשנים האחרונות עם דיימון אלברן הבריטי, מוכר ואהוב בארץ בעיקר בזכות Across 110th Street

השיר שתרם לפסקול סרט באותו השם ב-1972 ושקוונטין טרנטינו שב ופרסם כשלקח אותו לפסקול "ג'קי בראון" שלו ב-1997.

שיא דיגיטלי

קייטי פרי זכתה בסוף השבוע בפרס "האמן הדיגיטלי הכי נמכר בהיסטוריה"

"התאחדות תעשיית ההקלטות של אמריקה" העניקה בסוף השבוע פרס מסוג חדש. הזוכה בו היא קייטי פרי, שאחרי 3 אלבומים כבשה את תואר "האמן הדיגיטלי הכי נמכר בהיסטוריה". מתברר שהיא מכרה כבר לא פחות מ72- מיליון עותקים דיגיטליים משיריה, כ-20 מיליון יותר מהמכירות הדיגיטליות של כל אמן אחר.

זה עוד צעד קטן לפרי בקרב שמתחולל בינה לבין ריהאנה וגאגא וסיירוס ושות' על לב קהל הילדות, אבל זה צעד משמעותי של תעשיית המוזיקה, שממציא פרס חדש כדי לסמן את העתיד המכירתי האפשרי והיחיד שלה.