במקום לחכות לתפקיד הבא, חנה אזולאי הספרי יצרה סרט

בקושי הצלחתי להתאפק עד למחרת יום הקרנת הבכורה כדי להתקשר אליה, אחרי שישבתי במשך שעתיים מרותקת אל הססגוניות הפרועה על המסך. היא הקשיבה מרוגשת כשסיפרתי לה מה דעתי על הסרט החדש שלה, ואז פרצה בבכי עז, ממושך, רצוץ, מפורק כמעט.

- יש לא מעט קולנועניות עם כסף, קשרים ויכולת, שלא מצליחות לגייס את האומץ להרים לבד פיצ'ר. אמרת בעבר שיצירה היא המשמעות, השחרור הגדול. זה מה שאת מרגישה עכשיו, אחרי ש'אנשים כתומים' עלה סוף סוף, קתרזיס?

"הייתי אמורה להגיד לך שאני מאושרת, אבל אני עוד לא שם. ההבנה שלי מה הסרט שווה לא תהיה עכשיו. היא תגיע בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים. גם כשעשיתי את 'שחור' לא הבנתי מה אני עושה. רק 20 שנה אחרי הבנתי עד כמה חשוב ואפקטיבי הוא. הכנות הזו שלי יצרה סרט שהתפוצץ לחברה הישראלית בפנים. רוב האנשים שעשו פריצות דרך לא למדו איך לעשות את הדברים, זה מבעבע אצלם. הידיעה שלי היא ידיעה אינטואיטיבית. דיברתי את השפה של האמנות בלי לדעת את החוקים שלה".

- את עדיין לא לוקחת אוויר.

"יש בי תמימות, וכל פעם מחדש אני לא לומדת לסתום את הפה. כל פעם אני חוטפת בומבות של ציניות, דעות שליליות וחוסר הבנה של מה שאני עושה. מבחינתי, השקתי את הספינה ועכשיו היא יצאה לדרך, וכל אחד בוחר אם לעלות או לא".

- ומה הפחד הכי גדול שלך עכשיו?

"שהספינה תטבע. לקחתי על עצמי כל כך הרבה תפקידים. אני לא יודעת לשקוט. חשבתי שהעבודה נגמרה עם ההשקה. שלוש שנים לא ישנתי דקה אחת בשקט בלילה".

- איכשהו, זה נשמע כמו מסע של סבל.

"סבל נוראי, ועם זאת הבנה שאני בדרך שאולי תקרה פעם אחת בחיים. סבל בצירוף הנאה שאני בשיא היצירה שלי. אני מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שהם קיימים. אני מגלה בעצמי את הנושא של היצירה שלי: יזמות. כמו גילוי של אוצר שהיה חבוי אצלי, שאם הייתי מכירה אותו בצעירותי הרבה מאוד סבל היה נחסך ממני. זה מסע שבו אף אחד לא מבין אותך, את לבד, ומצד שני את לא יכולה לעצור".

- התמה של היזמות לובשת צורה ופושטת צורה בכל אחת מהעבודות שלך, גם בסדרות הדוקומנטריות שעשית.

"הדבר שהכי כואב לי זה שהסדרה הדוקומנטרית 'אימפריה קטנה שלי' לא קיבלה את המקום הראוי לה בפריים טיים, ורשת קברה אותה באוגוסט בשעה שש בערב, כשכל הנשים שהיו צריכות להתעצם ממנה היו בים עם הילדים. עשיתי את זה עוד לפני הטרנד של יזמות עסקית. זו הייתה האלטרנטיבה שלי ל'הפועלות', הסדרה הקודמת שלי. באתי להראות להן שאפשר אחרת. ב'הפועלות' הבעלות על הזמן וכוח היצירה שלהן לא הייתה שלהן. ב'אימפריה' הצעתי להן לנכס את זה לעצמן".

- למה זה בוער בך, סוגיית היזמות?

"זה חלק מהחקירה שלי את עצמי. אני זקוקה לזה. אני כלואה בעצמי בכל כך הרבה תקרות זכוכית".

- יש לך יחסים מאוד אמביוולנטיים עם כסף. את צריכה אותו כדי לממש את הצרכים האמנותיים שלך. מצד שני, הוא הופך אותך שבעה מדי ליצירה.

"שובע הוא לא בהכרח חיצוני, הוא משהו פנימי. כשהתחלתי את הפקת הסרט לפני שלוש שנים, הייתי אמורה להיות שבעה, מסופקת, כי הגעתי להישגים. עשיתי תפקידים יפים, כתבתי, עשיתי סדרות דוקומנטריות. אבל אם יש משהו שמפחיד אותי זה שיאמרו לי: 'שבי בבית רגל על רגל'. גם בעת עשייה אין בי מנוחה. אני מתעוררת בארבע בבוקר עם מחשבות על בעיות הפקה, עריכה, שחקנים, מימון. כל הגוף מתגייס, עם כל הכישרונות שיש בך. ככה גיליתי את המפתח".

- מה המפתח?

"הדבר הכי משמעותי שמצאתי הוא שאין 'לא'. אנשים אומרים לי: 'לא', ואני מסתכלת ורואה את ה'כן'. זה לא אישי, זו השיטה. בהתחלה הייתי נעלבת מה'לא'. כעסתי והרגשתי שכולם אשמים, ורק אני לא אשמה. אבל ברגע שאת מפסיקה להתקרבן השמים נפתחים. לדוגמה, המפיק אומר לי שאי אפשר לעשות את יום הצילום הזה, כי אין מספיק כסף. אבל אנחנו צילמנו אותו שלוש פעמים. זה הרבה מאוד כסף, 20 אלף דולר באופן נורמלי. אבל אני מוצאת דרכים מאוד יצירתיות להוריד עלויות. אנשים היו מוכנים לעשות דברים ללא תשלום, כי האמינו בי וביצירה הזו".

- הצלחת להתחבר למוטיבציות שלהם.

"למדתי לא להתבייש במילה אינטרס, להבין את הכוח של שילוב אינטרסים. זו הבנה שיש לגבר מיום היוולדו. נשים בדרך כלל מאוד מתביישות להיות אינטרסנטיות. אני מבחינה באדם שעומד מולי. לי יש את זה ולך את זה - מסכים לשלב ידיים? זה בסדר להבין שכך מתנהל העולם".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי