"להקים סטארט-אפ זה מאניה-דיפרסיה"

את המשרה הראשונה שלה בהייטק השיגה מור אסיא אחרי שבנתה תוכנית מדוקדקת, כולל מבחנים ותחקירים אישיים. "ישבתי שעות עם חבר טוב שהוא גם יזם, ובנינו ממש תוכנית שרצה ועובדת. הוא נתן לי הנחיות, ואז שלח אותי לקודד ובחן אותי. ככה העברנו ערב שלם, עד שהוא החליט שאני מוכנה. קראתי חומרים על החברה, SAP, יצרתי קשר עם עובדים בארגון ושאלתי על התפקידים השונים. לראיון הגעתי עם פולדר מסודר ובתוכו קורות החיים, כרטיסי ביקור ומקום לרשום לעצמי הערות במהלך הראיון.

"ביומיום אני מדברת מאוד מהר, ובראיון הזה טסתי 200 קמ"ש. הצגתי את עצמי, פרשתי בפניהם את תוכנית החומש שלי לעצמי ולקבוצה, נתתי שם נאום שלם, וניכר שהם היו די בהלם", היא מספרת. "ואז הם אמרו לי: 'גברת צעירה, את יודעת שאת מתראיינת לתפקיד של מפתחת תוכנה, את עדיין לא הולכת לנהל את הקבוצה'".

אסיא, 32, ושותפתה שלי הוד-מויאל, 30, ייסדו לפני שנה את iAngels, פלטפורמה בינלאומית להשקעה בחברות ישראליות, שבה הן משמשות כמנכ"ליות משותפות. יחד הן מבססות את מעמדן בתחום ההשקעות בסטארט-אפים. "להיות בסטארט-אפ זו חוויה של מניה-דיפרסיה", אומרת הוד-מויאל, "יום אחד אתה על גג העולם, ויום אחד אתה מרגיש קטן ונטול משאבים. זו טלטלה רגשית בין שני הקצוות הללו. ובאמת אנחנו מרגישות על רכבת הרים".

הן הנשים היחידות ובין הישראלים הבודדים שפועלים בתחום מימון ההמונים (crowdfunding), שבו "משקיעים מכל העולם יכולים לקחת חלק בהזדמנות פיננסית שבאופן רגיל הייתה חסומה בפניהם, באמצעות השקעת מינימום של 5,000 דולר. מדובר בעסקאות שמעורבים בהן האנג'לים המובילים בארץ, ושבדרך כלל נסגרות בחדרי חדרים, במסגרת חוג מאוד מצומצם, קליקה אקסקלוסיבית. בתקופה של כמה חודשים גייסנו הון לחמש חברות בסכום כולל של מעל מיליון דולר. יש תיאבון רב מצד הקהילה הבינלאומית להיחשף לישראל ואנחנו בצומת מעניין, שמצד אחד מזרים הון זר לארץ, ומצד שני מוריד את החסם הטבעי להתחיל בהשקעות".

מימון המונים הוא חלק ממגמה של דמוקרטיזציה בתחום ההשקעות, ברוח התקופה הנוכחית, והוא עדיין אינו מוכר דיו בקרב הישראלים. בין האנג'לים שעמם עובדות אסיא והוד-מויאל נמנים משה ליכטמן, ינקי מרגלית, גיגי לוי, טל ברנוח ויובל בהרב. ברשימה נמצא גם דיוויד אסיא, ממקימי מג'יק, החברה הישראלית הראשונה שהונפקה בנאסד"ק, וחמיה של מור - שמונה ליו"ר החברה.

הן מקפידות לייצר קשרים לא רק עם משקיעים, אלא גם עם מנהלות. "אנחנו בוחרות ביזמיות או נשות מקצוע, כמו עו"ד איילת טורם, שמתמחה בייצוג גופי השקעות בהון סיכון, שרוצות לראות נשים אחרות מצליחות".

- מתי תדעו שהצלחתן?

הוד-מויאל: "ההצלחה שונה אצל גברים ונשים. גברים רואים את ההצלחה כפירמידה שצריך לטפס בה גבוה ככל האפשר. אצל נשים ההצלחה נמדדת ביכולת לשלב. מעין שמיכת טלאים שנרקמת מזוגיות, ילדים, קריירה, חברות".

- אם כך, אתן מתרחקות מהמטרה - המיזם שלכן שואב זמן ואנרגיה, יותר מאשר אם הייתן שכירות.

אסיא: "זה נכון שאנחנו חיות סביב זה 24/7, אין שעות עבודה. אבל אנחנו מגדירות לעצמנו שעות קדושות, שבהן אנחנו רק עם הילדים. אחרי שהם נרדמים, אנחנו מתחברות שוב למחשב. היו לי שיחות השבוע עם סן פרנסיסקו ב-2:30 בלילה, ושלי היא בכלל מכונת עבודה ובשלוש בלילה עדיין בעניינים, בלי למצמץ".

- איך זה מסתדר עם חיי משפחה?

"הבן שלי, אדם, בן שלוש, והרבה פעמים קורה שהוא ער בערב ויודע שצריך להיות בשקט. פעם אחת הייתה לי שיחה עם מישהו מניו יורק, שמראש קבעתי ל-12 בלילה. הוא התעורר ובכה שהוא רוצה אותי. מצאתי את עצמי מדברת, ומיד מעבירה להשתק, שלא ישמעו את הרעש. כשהגעתי אל אדם הוא כבר היה מרוח כולו ונסער, אבל לא יכולתי לצאת מהשיחה באמצע".

- זה לא מחיר גבוה מדי?

אסיא: "תקופה ארוכה היה לי קשה, ולא ראיתי את האור. הייתי נרדמת בשעות לילה מאוחרות על הלפטופ, חודשים שלמים בכלל לא ראיתי את המטפלת, כי הייתי יוצאת כל כך מוקדם וחוזרת מאוחר. בשמונה בערב בקיץ האמהות משכיבות את הילדים לישון, ואני רצה עם הילד לגינה כי הרגע הגעתי ופשוט אין לנו זמן אחר, והטלפון עוד ממשיך לצלצל תוך כדי.

"יש אנשים שהיו בוחרים שלא להתמודד עם הסיטואציות האלו, אבל אני מאמינה שזה בנה אותי. אני מרגישה שאני מנהלת מעולה כתוצאה מאוסף המנהלים שחוויתי בחיי, ואוסף חברי הצוות שאיתם עבדתי. אני יודעת לתעדף, ואני יודעת לוותר כשצריך. בעולם של הטכנולוגיה, אם יוצאים להפסקה של כמה שנים, קשה לחזור. אתה הופך ללא רלוונטי ומאבד חיבור עם התעשייה. לקחתי בחשבון שיהיו שנים אינטנסיביות ומאתגרות בהיבט המשפחתי, אבל ידעתי שלא אצא מהמעגל, ופשוט אצטרך למצוא דרך לגרום לזה לעבוד".

הוד-מויאל: "אצלי זה במובן העמוק, אני פשוט לא חושבת על עצמי, איך אני מרגישה, למה אני זקוקה. קרה לנו משהו ממש משמח השבוע, ואפילו לא חגגנו. לא פתחנו שמפניה, או בקבוק יין. חשבתי לעצמי, האם כל החיים יעברו כך? דברים יקרו ולא נעצור לרגע ליהנות מהם ולשמוח? הקטע שאתה לא באמת לוקח את הזמן, משקף משהו עמוק יותר שאומר שאני והעולם הפנימי שלי נמצאים בתחתית סולם העדיפויות".

- לא בא לך להשתחרר לפעמים?

"יש לי מין פנטזיה כזו לשחרר, לעצור קצת. אבל אני מרגישה שזה לא בטבע שלי. שאני לא באמת אוכל לעשות את זה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי