שידור כלכלי

בעוד פחות משנה, אם יתגשמו תוכניותיו של שר התקשורת גלעד ארדן, יהיה בישראל תאגיד שידור ציבורי חדש, שלמנהלו צפוי להתמנות איש מהמגזר העסקי, כנראה נטול כל ניסיון עיתונאי או תקשורתי.

אותו סמנכ"ל לשעבר בטבע או כוכב עולה מאחת החברות של האחים עופר לא יהיה רק אחראי על ההתנהלות הכלכלית של התאגיד, אלא גם יקבל לידיו את סמכויות העורך הראשי.

על סמך ניסיונו בהנפקה לבורסה או מאבק ברגולטורים, הוא יוכל לבחור בין דרמה חברתית כמו "30 שקל לשעה" לבין תוכנית בישול או משחק כדורגל, ולקבוע איזה תחקירים ישודרו ומה ייגנז. כל זאת - ללא כל כישורים בתקשורת או מחויבות אתית.

מעניין יהיה לראות אותו מתמודד עם הדילמה המומצאת הבאה: תוכנית התחקירים המשובחת של השידור הציבורי החדש מחליטה לפרק לגורמים את קק"ל. הטלפון למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי לא מאחר לבוא. אנחנו לא מרגישים בנוח לשפוך מיליוני שקלים על פרסומות וחסויות על כלי תקשורת שעושה לנו כזה עוול, יסביר האיש של קק"ל מצדו השני של הקו. המנכ"ל מבין את המשמעות.

הביאו אותו כדי להפסיק את בזבוז כספי הציבור ולעמוד בתקציב השנתי, והחישוב מבחינתו הוא פשוט: אף תחקיר לא שווה אובדן הכנסה של 3 מיליון שקל, הוא יסביר לראש החטיבה העיתונאית, שינסה מנגד לדבר על חשיבותה של עיתונות חוקרת ועל הפגיעה באתיקה העיתונאית כתוצאה מההשפעה של שיקולים כלכליים על התכנים. אני מכבד את האתיקה העיתונאית שלכם, יאמר לו המנכ"ל, אבל אני העורך הראשי, ואני זה שמחליט.

אין מנכ"ל של כלי תקשורת רציני בישראל או בעולם שלא מפנטז לשלוט במערכת העיתונאית - להתאים את התכנים לצרכים המסחריים, לוודא שהכתבים לא מציקים יותר מדי למפרסמים הגדולים ולדאוג שהפוליטיקאים החביבים על המו"ל מקבלים יחס טוב.

בתיאוריה, כל ניסיון שכזה אמור להיתקל במה שמכונה "החומה הסינית" של העיתונות - הפרדת סמכויות ברורה בין המנכ"ל שתפקידו לנהל לבין העורך הראשי שמופקד על התכנים העיתונאיים.

בעיתונות המודפסת ההפרדה מבוססת על מסורת אתית חזקה. בטלוויזיה המסחרית זה מעוגן בחוק הרשות השנייה, שקובע כי המערכות העיתונאיות יאוגדו כחברות חדשות עצמאיות, שבראשן עומד עורך ראשי שאינו כפוף למרותו של מנכ"ל הזכיינית והאינטרסים הכלכליים שלה.

החומות הסיניות כבר אינן חזקות כפעם ולא חסרות לכך דוגמאות: המעורבות של הנהלת ערוץ 10 בפרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, ההתנהלות של "מעריב" בימי נוחי דנקנר או הפרסום הסמוי שמציף את אתרי החדשות הגדולים.

באופן הזוי למדי, את מה שכלי התקשורת המסחריים עושים עדיין בתוך הבריכה, השר ארדן עושה מהמקפצה ועוד דואג לעגן את זה בחוק.

במובן זה, המהפכה הגדולה שמציע שר התקשורת לא רק שאינה עומדת בסטנדרטים מחמירים של שידור ציבורי, שאמור להיות ראש לאריות - היא אף מזנבת מלמטה באחרוני השועלים של התקשורת המסחרית, שעוד מנסים לייצר מראית-עין של הפרדה מערכתית.

אפשר למנות לשידור הציבורי החדש מנכ"ל בעל כישורים עיתונאיים וניהוליים, אפשר לייצר הפרדה בין תפקיד המנכ"ל לתפקיד העורך כמו בעיתונות המודפסת, וגם אפשר לייצר מעמד עצמאי ואיתן בחוק לראש החטיבה העיתונאית כמו בטלוויזיה המסחרית. עם כל הכבוד להתנהלות כלכלית מתוקנת, שהיעדרה היה אחת הבעיות המרכזיות של רשות השידור הנוכחית, זה עדיין רק אמצעי ולא מטרה בפני עצמה.

מהות השידור הציבורי הוא יצירת תכנים ציבוריים עצמאיים משיקולים זרים, ואת זה אי-אפשר לעשות כל עוד המערכת העיתונאית נותרת כפופה לשיקולים הכלכליים.

■ הכותב הוא יו"ר ארגון העיתונאים.