גביע, מהר ועכשיו! כן או לא?

שתי נבחרות, ארה"ב וארגנטינה, שיעלו הערב (ג') למשחקי שמינית הגמר שלהן יציגו כיווני חשיבה הפוכים לגמרי: אלו שמוכנים לעבור כברת דרך ארוכה וכואבת מאוד בדרך אל המטרה הסופית; מול אלו שחייבים את הדבר המיידי, הגביע, כדי לספק את יצר ההמונים.

***

לארה"ב שום דבר לא יעזור. למרות שזו הופעה שביעית רצופה שלהם במונדיאל (כולל הופעה ברבע הגמר ב-2002), הם עדיין נחשדים בעיני רבים כסוג של עוף מוזר שלא באמת שייך לעניין. אבל למען האמת, אם יזרקו הביתה הערב את בלגיה ויעפילו לשלב שמונה האחרונות - זה יהיה מבחינתם עוד עליית מדרגה טבעית וחלק מתוכנית ארוכת טווח ומתוכננת מאוד.

עם תחילת ההתעוררות המחודשת של הכדורגל בארה"ב בשנות התשעים, הוחלט על ניסוי ארוך שנים: יש טעם להשקיע בכדורגל, רק אם ארה"ב תוכל להתמודד גם על תארים. לצורך זה הובא בר-סמכא בכדורגל, קרלוס קירוש שאימן עד אז את פורטוגל והעתודה שלה, את ספורטינג ואת הניו יורק מטרוסטארס. הכישורים התיאורטיים של קירוש לא הוטלו בספק, ולכן גם המסקנה העיקרית שלו אומצה, למרות היותה מרעישה וקיצונית עבור האמריקאים: הקולג'ים הורגים את הכדורגל, הסביר קירוש שכיום מאמן את נבחרת איראן. הכדורגל בקולג'ים לא מספיק תחרותי, איכותי או מקצועני. ממילא הילדים בארה"ב לא גדלים עם תחרותיות בכדורגל שבה הם צריכים לשרוד, כמו בדרום אמריקה או באירופה. אין להם ליגה לנוער, אלא רק ליגת בתי ספר. ובלי תחרותיות אין התקדמות, אין מעבר לליגות בכירות, אין ניצוץ. על בסיס "דוח קירוש" פיתחו בארה"ב את פרויקט 2010, במטרה לזכות במונדיאל בדרום אפריקה. אבל טווחי הזמן הנחוצים גדולים מ-12 שנים. בכך מודה גם סוניל גולאטי, שהיה ראש הפרויקט והיום הוא ראש ההתאחדות: "ארה"ב נכשלה".

אחד ההסברים לכך הוא חברתי. מאחר והיצע הכדורגלנים מגיע בעיקר ממעמד הביניים, השחקנים למשפחותיהם נותנים עדיפות להשכלה וללימודים בקולג', בייחוד בארה"ב המקדשת תארים בשוק העבודה. שני אלמנטים בכל זאת צמחו מהפרויקט הכושל. האחד הוא האקדמיה בברדנטון, פלורידה, שבה מוכשרים 40 שחקנים עבור נבחרות ה-U16 וה-U17 של ארה"ב בתנאים מקצועניים לכל דבר. למספר 40 יש חשיבות, כיוון שזו המסה הקריטית שזוהתה על-ידי קירוש כדי ליצור נבחרת סבירה. האלמנט השני כולל גם הוא 40 שחקנים, ואפילו נקרא בעבר - כל עוד נייקי מימנה אותו - "פרויקט 40". היום הוא נקרא "דור אדידס". במסגרתו חותמים שחקנים צעירים על חוזה מעל המינימום ב-MLS שלא נכנס לחישוב תקרת השכר, ומלגה לקולג' מופקדת עבורם למקרה שבו הקריירה שלהם תיעצר. ככה הגדילו את כמות המסה הקריטית של אמריקאים שמשחקים כדורגל. מכאן התחילה האבולוציה התחרותית של הכדורגל האמריקאי.

גם אם זה לא יביא תוצאות - האמריקאים, כדרכם, ימשיכו הלאה בדרך הסיזיפית לכיבוש הפסגה.

***

בארגנטינה לעומת זאת, עדיין מנסים להשלים את הכישלון של 2006. חוזה פקרמן, כיום בקולומביה - הביא את הנבחרת הטובה בעולם אז לרבע הגמר, ובגלל פציעות וחילופים טקטיים היא הפסידה למארחת גרמניה בפנדלים. השבר היה גדול. פקרמן, שהיה מאמן הנוער המעולה של ארגנטינה לפני כן ובנה את כל דור הזהב, נאלץ ללכת. השיגעון גרם לארגנטינים לקחת את מראדונה כמאמן, מה שעלה במונדיאל מופרך ב-2010. סרחיו באטיסטה שהחליף אותו יצר כאוס נוראי והלך אחרי הקופה אמריקה הגרוע ב-2011. המאמן שעלה על דעת ההתאחדות המתוסבכת היה אלחנדרו סאבלה, שהיה רוב הקריירה שלו עוזר מאמן של דניאל פאסרלה, ללא הצלחה יוצאת דופן.

רק כשאסטודיאנטס לקחו אותו כמאמן ב-2009, הוא מיד זכה עמה בגביע הליברטדורס. מכאן קיבל את הכינוי "הקוסם" - אבל כבר אחרי שנה וחצי שוחרר מהקבוצה. לנבחרת זה הספיק. ובאמת, בשנתיים הראשונות התוצאות היו מרהיבות - זכייה במוקדמות הבית הדרום אמריקאי בקלות, ומשחקים מרשימים (גם נגד ברזיל). אבל השיא נגמר מוקדם מדי.

"ארגנטינה שיחקה סולידי, ולא מרהיב, זו דרכו של סאבלה", כתב השבוע ג'ונתן ווילסון ב"גרדיאן". אבל אלה לא רק הטקטיקות הצולעות וההחלפה ביניהן ללא שיטה: ארגנטינה לא משחקת כמו קבוצה. יש שם שוער, מסי, די מאריה ולפעמים היגוואין מקדימה, וחוץ מזה גוש בלתי מזוהה. סימוכין לכך אפשר למצוא במסיבת העיתונאים אחרי המשחק מול בוסניה, בה ענה סאבלה לשאלה על ההרכב המוזר איתו עלה, "זה לא היה קשור להרכב של בוסניה, אלא יותר לדברים אחרים עליהם אני לא יכול להרחיב בפומבי".

מה הסיכוי שלסאבלה יינתן זמן לבנות, ושדווקא הוא יצליח? ההגרלה בינתיים נוחה, אבל ארגנטינה בינתיים רק מצליחה להבקיע כשאין שלושה מגינים על מסי, מה שקורה ויקרה לעתים נדירות. הוגו טוקאז'י, מאמן נבחרת הנוער שהיה עוזרו של פקרמן מסביר ב"גרדיאן": "אנחנו נכשלים, ולא מוצאים תשובות. אני אוהב פרויקטים ארוכי טווח, שנותנים תוצאות. תראה את ספרד שהתחילה עם נבחרות הנוער, אותו דבר גרמניה. ארגנטינה השתגעה, מחליפה בין פרויקטים במהירות, בלי יציבות".