מה באמת מסתתר מאחורי האובססיה של אהדת כדורגל

למה בני אדם רציונליים מחליטים לפתח אובססיה לאהדת כדורגל, ובכלל, לעקוב באדיקות דתית-פנאטית אחרי קבוצות ספורט? העיתונאי סיימון קופר ניסה לחקור את השאלה הזאת. עיקרי הממצאים שלו, כפי שפורסמו ב"פייננשל טיימס", מובאים כאן לפניכם.

***

לפני 10 שנים נבחרת אנגליה טיילה למשחק ידידות בפורטוגל. לאחר שהוא הסתיים חלקתי מונית עם כמה אוהדים אנגלים. פטפטנו על ההתמודדות בה חזינו הרגע, ואז אחד מהם שאל: "רגע, מה הייתה התוצאה?". סביר להניח שהאיש הזה בזבז מאות לירות שטרלינג כדי להגיע לפורטוגל ולראות שם את המשחק. מה שבאופן מיידי מעלה כמה תהיות: למה אנשים בכלל אוהדים קבוצות כדורגל? למה המונדיאל בברזיל הוא אירוע המדיה הגדול ביותר בהיסטוריה, על-פי מדידות של צופי טלוויזיה ברחבי העולם והקלקות באתרי אינטרנט שיתחילו לצוץ לאחר סיום הטורניר?

יש לכך הרבה הסברי משנה, שמובילים כולם בסופו של דבר לאותה נקודה: כדורגל מעניק לאנשים משהו שהם לא יכולים לקבל באף מקום אחר.

באיחור רב, האנושות עושה צעדים ראשונים בדרך להבנת תופעת אהדת הכדורגל - בעיקר בגלל שהנושא מתחיל לקבל תשומת לב רצינית מאנשי אקדמיה וחוקרים. בעבר, רק אוהדי כדורגל חוליגנים זכו למחקר אקדמי רציני. ממצאי המפתח שמתחילים לצוף מעל פני השטח הם כאלו: עבור מרבית האוהדים, העניין הוא לא המרדף אחרי ניצחונות והתחושה הטובה שאלו גורמים; העניין הוא גם לא אהבת משחק הכדורגל עצמו או רצון לחזות בשער מרהיב: הדבר הקריטי שמושך את האוהד הוא השתייכותו לקהילה. "בזיכרונות הכדורגל הכי שמחים של אוהדי כדורגל, תמיד מעורבים אנשים נוספים", אומר בורייה גארסיה מהאוניברסיטה הבריטית לאפבורו, שהיא אחד מתוך תשעה מוסדות אקדמיים באירופה המשתתפים בפרויקט FREE - Football Research in an Enlarged Europe.

אהדת כדורגל היא לרוב עניין סוציאלי לחלוטין. "אוהדים צעירים מתחילים לחלוק את חוויות הכדורגל הראשונות שלהם עם הוריהם", אומר גארסיה. "ואז במהלך גיל ההתבגרות הם מתחילים ללכת למשחקים עם החברים שלהם. בשנות העשרים המאוחרות שלהם ותחילת השלושים, משתנה הפאזה: אוהדים מתחילים להגיע למשחקים עם בני זוג, ובעיקר עם ילדיהם. ברגע שהילדים שלו מתבגרים ופותחים באותו מסלול של אביהם - האוהד המזדקן יחזור לחלוק את החוויה עם קבוצות של חברים".

אכן כך: מחקר שנערך לאחרונה על-ידי ההתאחדות ההולנדית וחברת חקר השוקים Blauw, בקרב 46 אלף אוהדים שמגיעים בקביעות למשחקים בליגה ההולנדית - מצא כי הצופה הממוצע מגיע לאצטדיון ביחד עם עוד שלושה אנשים. 88% מהאוהדים בקרב קבוצת הגילאים 59-45 הצהירו כי "מדי פעם" הם לוקחים את הילדים שלהם למשחקים. עבור אוהדים רבים, "להביא את הילד" זו המהות העיקרית של הבילוי, והיא חשובה יותר מתוצאת המשחק. בתוך משפחות בדרך כלל יש אהבה - אבל לא הרבה נושאי עניין משותפים. ללכת למשחקים זו פעולה שמאפשרת לבני משפחה להיות ביחד, אבל מבלי שהם חייבים לדבר (במשך רוב הזמן).

במהלך גביע העולם, קהילת האוהדים צומחת לממדי שיא: ממחקר הטלוויזיה המקיף שעשתה פיפ"א לאחר מונדיאל 2010, התברר כי לא פחות ממחצית מהתושבים במדינות שהשתתפו בטורניר צפו בנבחרות הלאומיות שלהם כשהן התמודדו במשחקים חשובים. תחושת ה"ביחד" הזאת מאוד נדירה בעידן בו - אם לצטט את הסוציולוג האמריקאי רוברט פוטנאם - יותר ויותר אנשים "משחקים באולינג לבדם".

בספר "סוקרנומיקס", שכתבתי ביחד עם כלכלן הספורט פרופסור סטפן סיזמנסקי, הוכחנו כי במהלך טורנירי כדורגל גדולים, צונח קצב ההתאבדויות בקרב תושבי המדינות המשתתפות. ככל הנראה, הסיבה לכך היא תחושת הקהילה, הדיבורים האינסופיים על אותו נושא עניין משותף בתחנות האוטובוס, במשרדים, בבתי הספר. אותה תחושה מצליחה לסחוף לתוכה אפילו את האנשים הבודדים והפגיעים ביותר. אל תוך קהילת אוהדי הכדורגל מקבלים כל אדם באשר הוא - בתנאי שהוא כמובן לובש את החולצה בצבע הנכון.

 אוהדים במונדיאלים

לניצחונות עצמם יש חשיבות קצת פחות קריטית. הם בעיקר מהותיים ביכולת שלהם לגרום לבני אדם לחלוק רגעי אושר משותפים עם בני אדם אחרים, טוען גארסיה. בני האדם "האחרים" הללו אפילו לא חייבים להיות בין החיים: אוהד כדורגל עשוי לבקר את קברו של אביו ולדווח לו שסוף-סוף הנבחרת שלהם העפילה לגביע העולמי, או שהמועדון שלהם זכה באליפות. קהילת האוהדים יכולה אפילו להכיל זרים שמנוכרים לחלוטין אחד לשני: בכל רחבי העולם, מפלסטין ועד ישראל - ישנם אנשים שאוהדים את נבחרת ברזיל. זו קהילה בינלאומית, שמה שמחבר בינה הוא מותג עולמי שאין מחלוקת על איכויותיו.

אבל גם להפסדים יש יכולת לחבר בין אנשים. ברזילאים מיררו בבכי ברחובות ב-1982 לאחר ההפסד לאיטליה. בכך, הם למעשה חלקו יחד רגשות מאוד עמוקים. הפסד כזה בעל משמעות דיכאונית משותפת יוצר ומחבר קהילה, לא פחות משיוצר ומחבר אותה ניצחון.

***

בנוסף, להיות אוהד כדורגל זה משהו שמחבר אותך לעבר שלך. הכל בחיים שלנו משתנה באופן תדיר: אנשים מזדקנים ומתקמטים, אנשים מתגרשים, אנשים עוזבים לגור במדינה אחרת, אנשים מתים, חברות פושטות רגל. רק קבוצת הכדורגל שלך נשארת לנצח. לדוגמה: נבחרת אנגליה מודל 2014 עדיין נותרה מבחינת אוהדיה הוותיקים אותה ישות שהיא הייתה ב-1954. במילים אחרות, הכדורגל מאפשר לאוהד להמשיך להיות ילד בן שמונה, עד ליום מותו.

עונג נוסף שכרוך בלהיות אוהד כדורגל, טוען הפילוסוף האוסטרלי דיימון יאנג, הוא שהמשחק מציע למעשה להיכנס לתוך עולם שהוא נהיר, באופן שהוא מאוד מרגיע ומנחם. בספרו "איך לחשוב על תרגולים" (How to Think About Exercise) הוא מסביר: "החוקים ברורים. אתה יודע מה המשמעות של כיבוש שער, הרחקה בכרטיס אדום, ניצחון או הפסד. הספורט מפחית את אי-הוודאות המכאיבה של החיים. הוא מעניק לנו בהירות אקזיסטנציליסטית מנחמת. כשאתה משקיע בקריירה, במשפחה, אתה סובל משורה קבועה של אכזבות". במילים אחרות - ניצחונות ברורים וחלקים זה משהו שרק הספורט יכול להציע.

יש עוד עניין אחד מהותי שגורם לאוהדי כדורגל להתמכר: עמוק בתוך תוכם, הם יודעים שכל העסק הזה לא באמת כזה חשוב. כשאנגליה הודחה מהמונדיאל בברזיל, מצלמות הטלוויזיה התמקדו באוהדים כאובים ביציע שהחזיקו את הפנים בין הידיים. אבל במובן מסוים, האמוציות החריפות האלו הן סוג של הצגה, סוג של מזוכיזם מטהר. הרי למחרת היום הגיעו כל האנגלים לעבודה, כרגיל, ורטנו נגד הנבחרת הלוזרית. אחר-כך, לאחר שסיימו להעצים את חווית הקהילה שיספק להם גביע העולם - המשיכו האנגלים בחיים הרגילים שלהם. מלבד מספר קטן של פנאטיים פגומים - רוב אוהדי הכדורגל מפסידים, ומצליחים להמשיך הלאה.

"אני נוטה להגיד שאהדת כדורגל אינה עניין של חיים ומוות", אומר גארסיה. יאנג מוסיף: "זה עולם שאתה יכול להתרחק ממנו בכל רגע נתון. זה עולם שהוא סוג של פנטזיית ניחומים: אלו לא באמת החיים שלך". למעשה, אהדת כדורגל היא דבר הרבה יותר מענג מהחיים.