המאבק נגד החמלה

ביוני 2004 האזינה משטרת איטליה לשיחה בערבית בדירה בעיר מילאנו. שני גברים מצריים, אחד בן 35, השני בן 23, צפו בסרט וידיאו. עוסמאן סאייד אחמד נשמע פונה אל חברו הצעיר יחיא ראע'ה. "התקרב הנה, התבונן, זו הפוליטיקה היאה לך, הפוליטיקה של החרב". קולו של עוסמאן התחזק עד צעקה. "לך לעזאזל, אויב אללה! הרוג אותו, הרוג אותו! תחתוך כמו שצריך! כרות את ראשו!".

שני השותפים צפו בקלטת הווידיאו, שהציגה בפעם הראשונה את אבו-מוסאב א-זרקאווי בפעולה. הירדני שהתייצב בראש אל קאעידה בעיראק לאחר נפילת סדאם חוסיין, ערף במו ידיו את ראשו של ניק ברג, אמריקאי בן 26. ברג יצא לעיראק "לחפש עבודה", בקלות-דעת מזעזעת. הוא נפל בידיהם של ניצני אל קאעידה בדיוק בזמן. הם היו זקוקים לתשומת לב, כדי לגייס לוחמים וכסף.

זרקאווי הפך את אקט העריפה לשווה ערך של הצהרה מדינית: המלחמה תהיה מלוכלכת מפני שהאויב אינו ראוי לרחמים. האימפולס הפראי, שמילא את ריאותיו של עוסמאן סאייד אחמד, והניב את צעקת העונג, "תחתוך כמו שצריך", היה ביטוי של ויתור מוסרי, אולי גדול אפילו מזה של הורסי המגדלים התאומים.

שה מובל לטבח

בניגוד לאחד-עשר בספטמבר, אקט ההוצאה להורג של ניק ברג היה אינטימי. צרחת הפחד, שיצאה מפיו של ברג בשבריר השנייה שבו נחה המאכלת על צווארו, הייתה בלתי אמצעית. לא היה צריך לנחש מה חולף במוחו. הוא היה שה מובל לטבח, סכינו של ג'יהאדיסט עמד לבטל את חייו.

תלייני הוואפן אס-אס היו שותים לשוכרה ב-1941, לפני שהתחילו לירות בקורבנותיהם היהודים על שפת הקברים הפעורים במזרח אירופה. הכרתם הייתה צריכה להתעמעם לפני שהיו מסוגלים להשתחרר משרידי החמלה האנושית. ראש האס-אס היינריך הימלר נכח במעמד של הוצאה להורג במינסק. הוא הודאג, ודיבר על הצורך להפוך את רצח היהודים לאנונימי, כדי להציל את נשמותיהם של פקודיו. מן הדילמה הזו נולד הרעיון להמית בתאי גז.

זרקאווי לא רוקן בקבוק ברנדי לפני שערף. סוף-סוף איך אפשר לצאת לג'יהאד עם אלכוהול. הוא הפך את הסאדיזם של סמטאות ילדותו לקרדום צבאי לחפור בו. אפשר להעלות על הדעת את הילד, או הנער זרקאווי, עורף את ראשיהם של חתולי רחוב, או מצית את זנבותיהם של כלבים. אפשר שבנסיבות כאלה ניטלה ממנו בהדרגה החמלה.

המאבק נגד החמלה היה הכרחי באידיאולוגיה פשיסטית. נערי ההיטלר יוגאנד, תנועת הנוער הנאצית, היו מגיעים אל פרקם לאחר שהרגו את הכלבים שגידלו באהבה ובמסירות.

מה התרחש במעמד ההוצאה להורג של גיל-עד, של נפתלי ושל אייל? האם רוצחיהם התענגו על הפחד בעיני הנערים? האם ההתעללות הייתה חשובה מן הירייה? האם הם עודדו זה את זה בקריאות "כוון כמו שצריך", או "לכו לעזאזל, אויבי אללה"?

הרגעים האחרונים יהיו יום אחד עניין למחזאי לענות בו. אולי נראה קלטת פלסטינית אותנטית, ואולי נראה קלטת מבוימת. היא תהיה ללא כל ספק אמצעי של גיוס, מדרום מזרח אסיה ועד אפריקה המשוונית: התלהבות תמלא את לבם של אלה החוטפים נערות רכות מכתותיהן אל מעבה היער בניגריה, אלה הרוצחים צופים בשידור של משחק כדורגל בבאר בקמפאלה, אלה המרססים בקליעים מסגד של כופרים בפקיסטן.

לא סתם מעשה רצח

ההתכחשות למידת-הרחמים נוטה להביא אל קיצו את הקשר בין המכחישים ובין הציוויליזציה. ההוצאה להורג של נערי היהודים לא הייתה סתם מעשה רצח. היא הייתה אקט גנוצידי, ממין רצח-עם. כמובן, גנוציד (ג'נוסייד באנגלית) נוגע להמונים, לא לאוסף של יחידים. אבל המציאה האקראית של הקורבנות וחיסולם המיידי מביאה אותנו אל משבצת פתיחה של השמדת המונים. ממה נפשך, אם שלושה נערים יהודים הם מטרה טבעית של "רוצחים חלטוריסטים" (בלשונו של אמנון אברמוביץ', במוצאי יום ב' השבוע), מדוע צרך להסתפק בשלושה? ומי קבע שהם צריכים להיות לפחות בני 16?

כן, לכיבוש הצבאי יש השפעה שלילית. הוא מילא תפקיד בהריסת המרקם החברתי הפלסטיני. אבל פלסטינים שיטילו את האחריות לעקידת הנערים על הכובש הישראלי יודיעו בזה שהם פוטרים את עצמם ואת ילדיהם מכל אחריות מוסרית למעשיהם.

הכישלון כאן הוא בראש ובראשונה כישלון פלסטיני. זה הכישלון לחנך בני אדם להבחין בין טוב לרע, ולנהל מאבק לאומי מבלי להשתמט מאנושיות. הצדקה של ההוצאה להורג תהיה שקולה כנגד הודעה שהמטרה מקדשת את האמצעים. זו תהיה דרך להתנוונות מוסרית. האם החברה הפלסטינית מוכנה לקרוס אל תוך החור השחור, שזרקאווי התחיל לחפור בעיראק, שמכריזי הח'ליפות ממוצול מוסיפים לחפור?

אחדים מאיתנו חוזרים ומדברים, בצדק, בזכות הצורך בחשבון נפש תקופתי על תוצאות הכיבוש בשביל החברה הישראלית. זה הזמן לתבוע חשבון נפש פלסטיני, גם אצל דוברי "הפלסטינים אזרחי ישראל". זה הזמן לספוק כפיים ולקבל אחריות לעיוות נפש מסוכן מאין כמותו. הוא אינו מסוכן רק בשביל היהודים. הוא אולי מסוכן שבעתיים בשביל הפלסטינים. הם קרובים עכשיו להפליא אל קרימינליזציה של תנועתם הלאומית.