מה גורם לאנשים לשחזר קרב צלבנים עתיק בשיא חום יולי?

המפגש עם האבירים הנוצרים והקשתים המוסלמים נקבע לשעת צהריים. הטמפרטורות מחוץ למכונית הממוזגת היו יותר משלושים מעלות - לא בדיוק מזג האוויר לשריון טבעות, מגפיים וקסדת מתכת. אבל הצלבנים לא עשו לעצמם הנחות. הם עטו על עצמם ציוד במשקל של כעשרים קילוגרמים בחום הכבד של יולי, ויצאו להכות במוסלמים, ממש כמו הצלבנים המקוריים, אלה שהפסידו בקרב על ארץ הקודש לסלאח א-דין וצבאו, בדיוק השבוע לפני 827 שנה.

יש הרואים בתלבושת הזו לא רק את אחת הסיבות למפלה המוחצת, אלא גם מטאפורה לאי-השייכות של הצלבנים לאזור. הם היו אירופים בני המאה ה-12, וככאלה היו שבויים בקונספציות לגבי מהו הלבוש הנכון ביותר לקרב, גם בקיץ המזרח תיכוני.

סלאח א-דין בדיוק מסיים להתלבש. הבגדים שלו מתאימים הרבה יותר לאקלים ולאזור - שרוולי כותנה ארוכים ודקים יחסית, צעיף שעוטף את הראש. לרגליו הוא עוטה מגפי עור עד הברכיים. "למה מגפיים בחום הזה?", אני שואלת אותו. "תתפלאי", הוא משיב, "זה דווקא נוח מאוד. אנחנו הרי רוכבים על סוסים. לא רק אנחנו מזיעים בחום הזה, גם הסוסים. את יודעת כמה לא נעימה זיעה של סוס על רגל חשופה?".

סלאח א-דין, מנהיג המוסלמים, הוא יבגני גסין. רנו דה שאטיון (Renaud de Chatillon), המנהיג מהצד הנוצרי, הוא גנאדי ניז'ניק, שניהם בראשית שנות ה-40 לחייהם.

ניז'ניק הוא מומחה לארכיאולוגיה מקראית, וכיום עובד על דוקטורט שעוסק בארכיאולוגיה של ימי הביניים. לשם פרנסה הוא גם מדריך תיירים בארץ. ניז'ניק הוא גם ראש "מועדון ממלכת ירושלים", חבורה של חובבים רציניים של ימי הביניים, שמקדישה את עצמה לחקר הצלבנים ולשחזור אורחות חייהם וקרבותיהם, במאמץ להגיע לדיוק היסטורי נאמן ככל הניתן.

גסין הוא ראש "מועדון האבירים הירושלמי לקשתות מסורתית", החוקר את המסורות ואת שיטות הירי בתקופות שונות ואצל עמים שונים. לפרנסתו הוא עובד במוזיאון הפעיל "עין יעל" בירושלים, שמשחזר את אורחות החיים בארץ ישראל בימי קדם ומציג אותם. הוא מדריך קשתים באמנות החץ והקשת בנוסח המזרחי, ובנפחייה של עין יעל גם מחשל חצים, חלקי שריון ואבזמים, לפי מודלים אמיתיים מימי הביניים.

מדי שנה, בתאריך הקרב המקורי, יוצאים השניים בראש כמה עשרות אנשים לשחזר את קרב קרני חיטין. חלקם חברי מועדונים הפעילים לאורך כל השנה בערים שונות בארץ, מנתניה ועד אשדוד, ומתאמנים באופן סדיר בסיף ובקשתות. הצלבנים הם הסייפים, המוסלמים הם חברי מועדון הקשתות. לא כולם לוחמים; יש גם אזרחים, כמו ארתור ביורק שמגלם כומר ("אני מדקלם פסוקים בלטינית, שולח את המתים ואת הפצועים לעולם הבא ועושה לחיילים שיחות מוטיבציה"), או המוזיקאי של החבורה המנעים להם את הזמן בנגינה, בין היתר גם בחמת חלילים.

בקרב המצטרפים למסע השנתי יש גם המגיעים רק לאירוע הזה, ונעלמים אחר כך עד לשנה הבאה, וגם סתם אורחים שבאים לצפות (באתר האינטרנט של האירוע, מתוארים המסלול והנקודות לאורכו שבהן ניתן לחבור ללוחמים).

רבים מהפעילים הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, וחלק מהפעילות מתבצעת ברוסית מטעמי נוחות, אך ישנם גם ישראלים ותיקים ועולים ממקומות אחרים. השנה יצטרפו למסע ולקרב גם אורחים ממועדונים בחו"ל. אתר האינטרנט מופעל בהתאמה בעברית, באנגלית וברוסית.

למה דווקא יוצאי ברית המועצות לשעבר נמשכים לפעילות הזאת? הם טוענים שאינם יודעים, ומשערים שהדבר נעוץ באופייה של תרבות הפנאי ברוסיה, והחיבה שנוטים אנשי המגזר להיסטוריה.

השחזור עצמו כולל מסע בן יומיים - חלק מהמשתתפים עושים אותו על-גבי סוסים ורובם ברגל - בעקבות המסלול המקורי שעשו הצלבנים בשעתם ב-3 וב-4 ביולי 1187. הם יצאו ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה, עד שהגיעו לקרני חיטין, הר נמוך בעל שתי בליטות, שם התרחש הקרב ההיסטורי. כל התהליך כולו - ממסלול המסע, דרך הכנת הציוד, הביגוד, ההנעלה, האביזרים וכלי הנשק - כולם נאמנים לרוח המאה ה-12 ומיושמים בשטח על בסיס מחקרים היסטוריים על התקופה.

שיטה עתיקה של ניסוי וטעייה

לניז'ניק חשוב מאוד להסביר שלא מדובר בכמה חבר'ה שמתחפשים בתלבושות תיאטרון ומנפנפים בחרבות. האירוע שלהם הוא מה שנקרא Living History, שחזור היסטורי חווייתי, שנעשה על בסיס קריאה ולימוד במקורות היסטוריים אותנטיים. הנאמנות לפרטים ולרוח התקופה היא כה גדולה, שהמשתתפים מקפידים לא לכלול בארוחות שום דבר מאכל שלא היה בנמצא במאה ה-12, כמו תירס, עגבניות, בטטה או קישוא, שהגיעו לאירופה רק במאה ה-15, אחרי גילוי אמריקה. גם טבק, שוקולד וקפה מחוץ לתחום מאותן סיבות. הבישול נעשה בסירי ברזל על אש, כמו בימים ההם, ובמקום בבקבוקים של מים מינרליים יצטיידו המשתתפים במימיות מחומרים אותנטיים שייצרו בעצמם.

גולת הכותרת היא כמובן הבגדים והנשק, שאכן נראים מרשימים ביותר. את התלבושות מכינים חברי המועדון בעצמם, כולל ייצור הבד עצמו באריגה ידנית בנול. ניז'ניק מספר שהוא, שלא ידע אפילו לתפור כפתור, השתכלל באריגה עד כדי כך שתפר לאשתו שמלה. אפילו את התחתונים שהוא לובש ארג בעצמו, וכמו כל דבר אחר בשחזור היסטורי - נאלץ ללמוד בשיטה העתיקה של ניסוי וטעייה. מציורים היסטוריים הוא ידע איך אמורים להיראות תחתונים ימיביניימיים, אבל מאיזה חומר אמורים לארוג אותם ומאיזה חוט?

הזוג הראשון שהכין היה מבד גס מדי, שראויים אולי לאיכר, אבל לא ללוחם שיושב על גב סוס במשך שמונה שעות. בתום הרכיבה המפרכת לימדו אחוריו של ניז'ניק את בעליהם שיעור מאלף בהיסטוריה חיה. "רק כשחיים את הדברים וחווים אותם אפשר להבין את התקופה לעומק", הוא אומר. "לא במקרה האיכר והאציל לבשו תחתונים מאריגים מסוגים שונים".

בשלב ראשון, מסביר ניז'ניק, צריך להחליט מי אתה: נוצרי? מוסלמי? לוחם? אזרח? איש דת? כובסת? בשלב שני יש להתעמק בכתבים ובאיורים של התקופה ובממצאים ארכיאולוגיים מהמאה ה-12, כדי לגלות איך הדמות הזו לבושה ואילו אביזרים היא צריכה. טל רמתי, למשל, סטודנטית בת 22 לעיצוב, בחרה לה דמות של כובסת, כדי שתוכל ללבוש שמלה פשוטה ולא בגד רשמי לא נוח של אצילה. השינוי בהופעתה כה חריף מרגע שהיא עוטה את שמלת הכובסת שלה ומכסה ראשה בצעיף, שלא ניתן להכיר בה את הצעירה בטי-שרט שהגיעה לאתר זמן קצר קודם לכן. רמתי מאשרת שהשינוי שחל בה קיצוני במיוחד, ומספרת שאנשים שבילו איתה יומיים בשטח במסע חיטין של השנה שעברה לא זיהו אותה אחר כך ברחוב.

בשלב הבא צריך לבדוק אם אתה יכול לייצר את הפריט בעצמך ברמה סבירה, ואם לא - לפנות למומחה, בארץ או בחו"ל, שיעשה את זה בשבילך. יש לא מעט מועדונים דומים כאלה של Living History, שמתקשרים בינם לבין עצמם בפורומים באינטרנט. מבין הכוחות המקומיים המומחית לאריגה ולמלאכות יד היא ילנה, רעייתו של ניז'ניק. היא מלמדת את האחרים, ואפילו מעבירה חוג לילדים. שתי הבנות של ניז'ניק, תאומות חמודות בנות 6, מתרוצצות בשטח בשמלת פשתן שארגו בחוג וכיפות מדיאבליות לראשן.

ישנם כאלה המתמחים בלבוש צבאי; מיכאל חורוש, סטודנט להנדסת חשמל, עובד עם עור, ומייצר חגורות, נדן לחרב, אשפות חצים ועוד. את הקסדות ושאר אביזרי המתכת מתחזקים ומשמנים בשמן פשתן, ולא חלילה בשמן תירס או קנולה, שלא היו אז בנמצא. את החצים, את הסכינים ואת עבודות המתכת הקלות מחשלים חברי המועדון בהדרכתו של גסין בנפחייה של עין יעל, שהוא מוזיאון פעיל לשחזור מלאכות קדומות ומחזיק סדנאות מלאכה מסוגים שונים. חרבות ושריונות הם נאלצים לקנות בחו"ל, משום שהכבשן שלהם קטן מדי, וגם אין להם עדיין די ניסיון בחישול חרבות.

הייצור הידני לא נתפס בעיניהם כטרחה אלא כחלק מהעניין. החבר'ה יושבים להם בנחת בצל ומנהלים דיונים על סוגי חוטים שמתאימים לחגורות ולרצועות עור לשרוכים, ועל חומרים מומלצים כאלה ואחרים. ניז'ניק אומר שזה חלק מהקסם. כשאני שואלת אותו מה נותן לו העיסוק הזה, הוא מסביר שהקשר לחומר, למלאכות המסורתיות ולאדמה נותן סיפוק גדול. משהו שאבד בעולם המודרני והמנוכר. זה לא מקרה שהמועדונים האלה פורחים דווקא עכשיו, בתקופה הפוסט-מודרנית, הוא אומר.

באתר של המועדון מתוארים הדברים בצורה רומנטית אפילו יותר: "אנו נתמסר לתקופה ולזמנים האלה, שבהם היצירה האינדיבידואלית עוד לא נדחקה הצדה על-ידי המלאכה הקולקטיבית, כאשר לפגוע באויב באמצעות ירי מרחוק נחשב למעשה לא מכובד, כאשר נאמנות ואחריות עוד לא נרמסו לכדי מושגים ערטילאיים, כאשר למען אישה אחת סיכנו את קיומן של ממלכות שלמות, כאשר מכשפות נחשבו לכלי אסטרטגי, כאשר לכישוף היה כוח ממשי, וגן העדן האבוד היה חי ומוחשי מאי-פעם".

הזדמנות פז להסברה

אירועי Living History או Reenactment הם ז'אנר אופנתי, שהולך ומתפתח בעולם בעשרים השנים האחרונות, ונעשה פופולרי יותר ויותר. בין אירועי השחזור המפורסמים ביותר נמנים קרב ווטרלו, המתקיים בבלגיה מדי שנה בחודש יוני, עם תלבושות ועם כלי נשק כמו בתקופת נפוליאון. בקרב משתתפים כ-700 איש, חמושים בתותחים וברובים משוחזרים, ואלפי תיירים באים לצפות בהם. פעם בחמש שנים מתקיים אירוע גדול יותר, ואליו מגיעים כאלפיים משתתפים ועוד אלפים רבים של צופים. ב-2015 ימלאו לקרב ווטרלו 200 שנים, וצפויה חגיגה גדולה במיוחד, שגורמי התיירות בבלגיה עובדים עליה ומשווקים אותה כבר מעכשיו.

בקרב הייסטינגס, המשחזר את השתלטותו של וויליאם הכובש על אנגליה ב-1066, משתתפים כ-400 לוחמים במשך יומיים, לעיני קהל של כשלושים אלף צופים המגיעים מרחבי העולם. הקרב מתקיים מדי שנה באוקטובר (חוץ מפעמים שבהן בוטל בשל תנאי מזג אוויר); English Heritage, המפקח על אוצרות המורשת הבריטית, לוקח עליו אחריות ומסייע בשיווקו.

קרני חיטין אינו נופל בחשיבותו מווטרלו או מהייסטינגס. זהו אחד הקרבות המכריעים ביותר בהיסטוריה המערבית, שקבע את יחסי הכוחות בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי למשך כמעט אלף שנים, והשלכותיו מגיעות עד לימינו אלה (ראו מסגרת משמאל).

אלא שהקרב הזה נשאר יתום, ועל אף שממש מתבקש שגורמי תיירות והסברה יאמצו אותו, אין לו אבא. בינתיים מנסים חברי המועדון לקושש להם תמיכה וחסויות, שכן ההוצאות הן עצומות - הסעות, אוכל, שכירת סוסים, חביות מים, אוהלים ועוד - והמשתתפים מממנים את העלויות בעיקר מכיסיהם, משלמים דמי השתתפות ומשתתפים גם בהוצאות.

השנה אמנם קיבלו קצת תמיכה מראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוטי דותן, ונמצאה חוות סוסים - חוות שדמות דבורה של ניצן פלאי - שסבסדה בעבורם את דמי שכירת הסוסים, אבל עדיין מדובר באלפים רבים. "היומיים האלה עולים לנו כמו נסיעה משפחתית לחו"ל, אבל אנחנו עושים את הנסיעה הזו בארץ", אומרים ניז'ניק וגסין. רבים מבין החברים לוקחים הלוואות כדי לקיים את המסע.

ניז'ניק מספר שהוא נוסע מדי שנה לאירוע דומה ברוסיה, שם משחזרים קרב מהמאה ה-13, ובנו מודל כלכלי מוצלח: המשתתפים מוזמנים על-ידי הרשות המקומית, המשתתפת חלקית בעלויות, ואילו המשחזרים מצדם מחזירים גם הם לקהילה המקומית - במשך ארבעה ימים נהנים משחזרי ההיסטוריה מאירוע סגור להם בלבד, ואילו ביום החמישי הם פותחים את המתחם לציבור הרחב, ומקיימים פסטיבל ימיביניימי חינם אין כסף. בארצות עשירות יותר הסבסוד הוא מלא, עם או בלי כרטיס הטיסה.

למה בעצם שמשרד התיירות, או גורם תיירותי אחר, לא יפרוס חסותו על החבורה הנחמדה והרצינית הזאת, בדומה לנעשה במדינות אחרות במערב? שחזור כזה עשוי למשוך אליו אלפי תיירים מחו"ל, למשוך תקשורת ולהוות בסיס מעניין לדיאלוג מוסלמי-נוצרי-יהודי בפרספקטיבה של 800 שנים, כמו גם הזדמנות פז להסברה הישראלית. יש לקוות שזה יקרה לפני יולי 2087, שנת ה-900 לקרב המקורי.

תחילת הסוף | מה קרה בקרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין התקיים ב-4 ביולי 1187, בין הצלבנים מממלכת ירושלים הנוצרית בראשותו של המלך גי דה ליזיניאן, ובין המוסלמים בהנהגתו של סלאח א-דין, שאיחד לראשונה את הממלכות המוסלמיות שלחמו זו בזו והיו כה מפורדות ומסוכסכות, עד כי לפעמים אפילו כרתו בריתות צבאיות עם ממלכת ירושלים כנגד נסיכויות מוסלמיות אחרות.

הצבא הצלבני התכנס למועצת מלחמה בציפורי שבגליל ב-2 ביולי, ויצא לכיוון טבריה הצלבנית שהייתה תחת מצור מוסלמי וביקשה סיוע. ב-3 ביולי יצאו הצלבנים לדרך, וניסו להגיע לטבריה בדרך עוקפת, בעיקר מתוך תקווה להגיע למקור מים להשקיית הצבא והסוסים. אבל נחל יבנאל היה בשליטה מוסלמית, ומרגע שעזבו הצלבנים את מעיינות ציפורי, הם סבלו ממחסור קשה במים.

מזג האוויר החם של ארץ ישראל בחודש יולי הכביד עליהם, ושריוני הברזל שלבשו לא הקלו על המצב. בנוסף, הצית סלאח א-דין אש בקוצים ובשדות שסביב קרני חיטין, והעשן והחום שגרמה האש הקשו על הצלבנים עוד יותר. הצבא הצלבני היה מקצועי, מנוסה וממושמע, אבל בקרב הזה סירבו הרגלים להישמע לפקודות, וזה היה אחד הגורמים לתבוסה הנוצרית. התרופפות המשמעת נגרמה, בין היתר, בגלל המחסור במים, גודל הכוחות המוסלמים והתנאים הקשים שאליהם נקלע הצבא הצלבני. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של המוסלמים. המפלה הייתה כה גדולה, שהייתה בעצם תחילת הסוף של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל.

הקרב ההיסטורי נותר משמעותי גם היום

קרני חיטין הוא סמל רב משמעות שנצרב בתודעה של שני הצדדים. עבור הנוצרים זוהי טראומה: אבדן החזקה על ארץ הקודש, התמוטטותה של ממלכת ירושלים הצלבנית, קריסה כמעט מוחלטת של הצבא הצלבני. מי שלא נהרג - נשבה, כולל המלך גי דה ליזיניאן, רנו משאטיון, מפקד המסדר הטמפלרי ואחרים. השבויים הפחות מיוחסים נמכרו לעבדות. רבים מהאבירים שנכנעו נרצחו בדם קר, בהוראתו של סלאח א-דין. את רנו משאטיון הוציא א-דין להורג במו ידיו, סצנה שחברי מועדון השחזור ההיסטורי שמחים לחזור עליה מדי שנה, ולהציג את ראשו הערוף על מוט.

בצד המוסלמי העלה הניצחון את סלאח א-דין לדרגת סמל לאומי שלא נס ליחו עד היום. שמו מוזכר לעיתים קרובות בנאומים ובמאמרי דעה בעולם הערבי. מנהיגים עם שאיפות פאן-אסלאמיות או כאלה שהתנגדו למערב, כמו נאצר, סדאם חוסיין ובן לאדן, השוו עצמם אליו, ואת הצד שכנגד, המערב (בעיקר ארצות הברית וישראל) לצלבנים. גם בתעמולה פלסטינית מככבים סלאח א-דין וקרב קרני חיטין. אחד מגדודיו של צבא ההצלה של קאוקג'י שנלחם נגד מדינת ישראל ב-1948 נקרא בשם חיטין, וזה אינו הגדוד היחיד במדינות ערב שנקרא כך.

ההקבלה בין מדינת ישראל לממלכת ירושלים הצלבנית פופולרית מאוד בתעמולה הפלסטינית, שאוהבת להציג את ישראל כנטע זר במרחב, כמו הצלבנים. כמוה כבשו הצלבנים את הארץ בשורה של ניצחונות צבאיים מזהירים, שנתמכו כלכלית ופוליטית על-ידי העולם המערבי-נוצרי. הם היו אמנם בנחיתות מספרית, אבל היה זה צבא קטן וחכם. בשיאה השתרעו שטחיה מאילת ועד ללבנון, לסוריה ולעבר הירדן של היום. היא החזיקה מעמד כמאה שנה, אך בסופו של דבר הובסו הצלבנים וגורשו מכאן בחזרה לאירופה.

הצלבנים עצמם עשו את ההקבלה בינם לבין בני ישראל התנ"כיים (לא שזה הפריע להם לשחוט את הקהילה היהודית בירושלים באכזריות שקשה לתאר), וכשהגיעו לירושלים סבבו את חומותיה שבע פעמים, בתקווה שחומותיה יפלו מעצמן.

עם זאת, התמונה מורכבת יותר. כעבור כמה דורות של חיים בממלכת ירושלים, צאצאיהם של אותם צלבנים היו כבר אחרים לגמרי. הם נטמעו במרחב הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, וגם היחסים ביניהם לבין היהודים והמוסלמים השתנו. בשנים שעשו במזרח נחשפו הצלבנים לתרבות, לידע, להתפתחויות המדעיות ולסובלנות של המזרח התיכון, שהיה מפותח הרבה יותר מאירופה הפנאטית והבורה דאז. הם למדו את שפות המקום ואת מנהגיו, ולימודים אלה הניבו גם הערכה כלפי אויביהם. על אף שהצלבנים נלחמו במוסלמים בלהט, שררו ביניהם גם יחסי כבוד, סובלנות והערכה הדדית מפתיעים.

אחד הסיפורים הממחישים זאת הוא דיווחו של הדיפלומט הדמשקאי אוסאמה אבן מונקיד, ששירת את סלאח א-דין, ורבים מסיפוריו מאירים היבטים בלתי צפויים במערכת היחסים שבין ה"פרנקים" (הנוצרים) ליושבי הארץ. בביקורו בירושלים כיבדו אותו הצלבנים הטמפלרים בזכות להתפלל בכנסייתם, מסגד לשעבר, כשפניו מזרחה לעבר מכה. לכנסייה נכנס לפתע טמפלר צעיר, והניף חרב על מה שנראה לו כחילול קודש. הטמפלרים האחרים הגנו על המוסלמי מפני בן מסדרם, והתנצלו בפני אבן מונקיד ש"הצעיר הגיע זה עתה מאירופה ואינו מכיר את חוקי המקום".

ישנם חוקרים הטוענים שהסיום הטרגי של ממלכת ירושלים הצלבנית לא היה חייב להיות כזה. הסכסוכים הפנימיים, כמו גם המתחים שבין הצלבנים בני המקום לעמיתיהם "הטריים" מאירופה, גרמו להם לבצע שגיאות פוליטיות וצבאיות. לו הקשיבו לקולות אחרים בקרבם, ייתכן שהסיפור היה נגמר אחרת.