ערפל קרב: למה לאף אחד אין מושג מי תזכה במונדיאל

1. לצערנו, החששות המוקדמים לא התבדו. אחרי שלב בתים פנטסטי, רווי שערים ואקשן, עם ממוצע של 2.83 כיבושים למשחק - מיד כשנפתחו המותחנים של הנוקאאוט, אותן התמודדויות בהן ברור כי החשש להפסיד גובר על התשוקה לנצח - הכדורגל דעך, והפך למשמעותית פחות מרתק.

ממוצע הכיבושים בשמינית הגמר ירד ל-2.25 למשחק, אבל אפילו זה נתון קצת משקר - כי חמישה מתוך שמונת משחקי השלב הזה נגררו להארכות (שיא כל הזמנים במונדיאלים). בתחשיב של 90 דקות בלבד - ממוצע הגולים הידרדר ל-1.37 בלבד. היינו חיים קצת יותר בשלום עם שערים שמובקעים בזמן ה"חוקי", שערים שנובעים בעיקר מאיכויות - ופחות מטעויות קריטיות של שחקנים מותשים הסובלים מזרימת חמצן מדוללת למוח.

בשישה מתוך שמונת משחקי שמינית הגמר, למעשה כל ששת המשחקים האחרונים בגביע העולם הזה - הקבוצות סיימו את המחצית הראשונה ב-0-0. מאז אותו טיל אוויר-משקוף-קרקע של חאמס רודריגז, לא חזינו בשערים לפני הירידות לחדרי ההלבשה.

מצד שני: את מי זה צריך לעניין? נכון שהערך הבידורי-מסחרי של המשחק טיפה נפגם, וייתכן כי לפיפ"א יהיה מעט יותר קשה לשווק אותו בצורה הזאת לשוקי כדורגל חלשים כמו קנדה והודו. בינתיים, אוהביו האמיתיים של הענף מסוגלים לסבול בשקט עד יחלוף זעם. והרי ידיעה מרעישה: המטרה בספורט היא לנצח - ואי אפשר לצפות מנבחרות כמו אלג'יריה, שווייץ, ארה"ב או ניגריה להילחם שוות בשוות, עם המקלות והאבנים שלהן - בטנקים של המעצמות.

2. אם כבר ענייני שיווק ומעצמות: למרות שזה כאמור הלך קשה ומכוער, לעיתים בפנדלים, לרוב עם הרבה מזל - השורה התחתונה היא שכל הפייבוריטיות העפילו לרבע הגמר. אפס הפתעות (מלבד קוסטה ריקה-יוון, שבכל מקרה היה פיפטי-פיפטי), וכך נפתחה לה אופציה ריאלית לשני חצאי גמר קלאסיים.

רגע, פייבוריטיות? בואו נניח את הקלפים על השולחן: אין פייבוריטית אחת ברורה ואמיתית להניף את הגביע בעוד שבוע וחצי. ארבע אלופות העולם לשעבר שהגיעו לרבע הגמר, פלוס המפסידה הקבועה בגמרים הולנד - טרם הפגינו עליונות מתמשכת ועקבית. זה מוקצן במקרה של הדרום אמריקאיות הבכירות ברזיל וארגנטינה, אלו שסומנו על-ידי סוכנויות ההימורים כשתי המועמדות הבכירות לקחת את המונדיאל - אבל מביכות לפרקים ארוכים.

גביע העולם, יחד עם ליגת האלופות, הוא תצוגת אופנה של הקדמה הטקטית והשכלולים האחרונים של המשחק. יש טורנירים בהם ברור לאורך כל הדרך כי הנבחרת שמיישמת את המגמות החדשניות בצורה הטובה ביותר, היא זאת שתלך עד הסוף. כך היה בדרום אפריקה 2010, בשיאה של שושלת המסירות הספרדית: הם הניעו כדור ביעילות מושלמת, שמנעה מהיריבות צ'אנס להבקעה (כל ארבעת משחקי הנוקאאוט של ספרד אז הסתיימו בניצחונות 0-1). כך גם היה בדרום קוריאה/יפן 2002: ברזיל הראתה לעולם מה קורה כשרוקחים כישרונות-על כמו ריבאלדו, רונאלדיניו, רונאלדו, רוברטו קרלוס וקאפו, ומערבבים במיקסר שלהם עקרונות משחק אירופיים. בתווך - הייתה את אלופת העולם של 2006, איטליה - שלא הביאה שום בשורה חדשה למשחק, מלבד אותו סגנון הגנתי מוכר וקלישאתי שהלך איתה מאז ומעולם.

שלושה משחקים אדירים לפנתיאון של נבחרת מסוימת עוד יכולים לשנות את התמונה הזאת, אבל בעיקרון, כרגע ברזיל 2014 מזכירה יותר את 2006, ושונה לחלוטין מ-2010 ו-2002. המגמה היא שאין מגמה.

3. אם ההשפעה של מאמנים על תוצאות בכדורגל מועדונים מוטלת בספק (מחקרים הראו כי לאורך זמן, גובה שכר השחקנים הוא זה שנוטה לקבוע את זהות המנצחות), הרי שבכדורגל נבחרות, בו בקושי יש למאמנים זמן לפתח מתודות ולעבוד על שיטות סדורות - ההשפעה מזערית אפילו יותר. נבחרות משלמות הון תועפות למנג'רים כדי שיגיעו עוד שלב אחד למעלה מעבר למצופה, יכבשו עוד כמה גולים בגביע העולם. אבל זה פשוט לא קורה: מתוך שמונה הנבחרות שהעפילו לשמינית הגמר - רק שלוש מכניסות את המאמנים שלהן לדירוג 10 המנג'רים המרוויחים ביותר במונדיאל הזה, לפי נתוני אתר sportingintelligence. מדובר על סקולארי מברזיל (כ-4 מיליון דולר בשנה), יוגי לב (גרמניה, 3.6 מיליון), ו-ואן חאל (הולנד, 2.8).

ראוי להזכיר את האובר-אצ'יברים כמו מיגל הררה המקסיקני (מרוויח רק 210 אלף דולר בשנה - הכי פחות מבין 32 המאמנים במונדיאל) וחורחה לואיס פינטו מקוסטה ריקה (440 אלף דולר). אבל הדוגמאות הבזבזניות תמיד יהיו יותר זועקות: אחד כמו קאפלו - באנגליה וברוסיה משלמים לו מאז 2010 למעלה מ-11 מיליון דולר בשנה, והתפוקה שלו היא ניצחון אחד בשבעה משחקים בהם הדריך את הנבחרות הללו במונדיאלים. וכיוון שלא מדובר על מדינות מחוסרות כישרונות, מסורת ותרבות של כדורגל - הרי שככה בדיוק נראה בלוף.

4. ארגנטינה הסריחה את המגרש מול שווייץ. אין דרך יותר עדינה לתאר את זה. ארגנטינה לא חיברה 10 דקות רצופות של כדורגל טוב בטורניר. ארגנטינה היא נגרייה. ליונל מסי אחראי ישירות על חמישה מתוך שבעת הגולים של ארגנטינה במונדיאל: ארבעה כבש, אחד נוסף בישל בגאונות לאנחל די מאריה (שני הגולים האחרים: אחד עצמי, אחד מקרן). המסקנה: אם מסי ייקח על הגב שלו את החבורה הכושלת הזו לזכייה במונדיאל - ועוד במראקנה לעיניי ברזילאים זועמים - בארגנטינה יוכלו לסגור באופן רשמי את הכנסייה של מראדונה, והתקשורת תוכל להפסיק לפמפם את הפולמוס המעייף והמתמשך בדבר השחקן הגדול בהיסטוריה.