"עשיתי תוכנית הבראה בלי לגעת לעובדים בשקל מהשכר"

אודליה פרידמן, מנכ"לית הבימה, לא מצליחה להוריד את החיוך, והאמת שהיא גם לא מנסה. זה עתה היא שבה מהווסט אנד של לונדון, שם צפתה, הוקסמה ורכשה את הזכויות להצגת המחזמר "שיר אשיר בגשם", ואפשר שלמרות 30 ומשהו המעלות בחוץ, פרידמן מוכנה הייתה לתפוס שמשייה בידה, לצאת אל הכיכר החשופה ולפצוח בהומאז' קצבי לג'ין קלי.

"אין דברים כאלה, מ-דהים", היא נלהבת. "זה היה החלום שלי. תמיד חלמתי להעלות מחזמר ולשמוע אנשים אומרים לא רק 'וואו', אלא גם שלא צריך היה לנסוע ללונדון או לניו-יורק בשביל לראות אותו. אחרי ההצלחה הגדולה שלנו עם 'גבירתי הנאווה', 'שיר אשיר בגשם' יהיה המחזמר הבא של הבימה", היא חושפת לראשונה.

שנה וחצי חלפו מאז מחקה המדינה להבימה חוב של 18 מיליון שקל, במסגרת הסכם ההבראה של התיאטרון הלאומי, ופרידמן סוף-סוף יכולה להרשות לעצמה ליהנות. "אם עד אז הייתי קמה להישרדות, או שלא הייתי קמה בכלל כי היו לילות שלא ישנתי, אני יכולה להגיד שמאז 2013 ועכשיו ב-2014, אני קמה בכיף גדול. אחרי חמש שנים מאוד-מאוד קשות מחוץ לבניין, שבהן התיאטרון היה פזור ברחבי העיר, ואיבד את הזהות האמנותית שלו ואת הכוח שלו, הבימה חזרה להוביל את התיאטרון הישראלי. הבימה חזרה להיות תיאטרון שוקק חיים, והשיח סביב התיאטרון השתנה לחלוטין".

- את בטוחה שהשיח השתנה? רק לפני כחודשיים, בשני ראיונות שונים ל"גלובס", יעקב אגמון אמר שיש בהבימה בעיית ניהול וציפי פינס מבית ליסין התבטאה גם היא מאוד בחריפות כלפי התיאטרון שאת עומדת בראשו.

"תראה, יענקלה אגמון הוא המורה שלי, אני עבדתי אתו עשר שנים, הוא כמו אבא שלי ואי אפשר לקחת את מה שאני מרגישה כלפיו. אני בן אדם שלא שוכח את מה שעשו בשבילו, ואני לא אקח לו את זה גם אם הוא נפל בלשונו. לעצם העניין", פרידמן קמה וניגשת לקחת משולחנה מכתב התנצלות ששלח לה אגמון, "הוא אומר שהתכוון להנהלה הציבורית של התיאטרון - דבר שאני גם כן לא מקבלת".

- יכול להיות שאנשים מרשים לעצמם לדבר עליך בצורה שעל אחרים הם היו נזהרים יותר?

"אני לא חושבת ככה. אולי בשנים קודמות כן, היום ממש לא. מעבר לכך שאני מנהלת את התיאטרון ביד רמה, אני מרגישה מאוד מפורגנת גם מתוך התיאטרון וגם מבחוץ. ביקורת תמיד יכולה להיות, יש תחרות בין תיאטראות, ותחרות היא דבר לגיטימי. חוץ מזה, אין מנהל שלא רוצה לנהל את הבימה. יש לי תפקיד מאוד נחשק. אני ממלאת אותו מגיל 37, שזאת קפיצה מאוד מהירה. יש הרבה מנהלים שמבוגרים ממני בכמה שנים טובות, שהיו מאוד שמחים לנהל את הבימה".

- אז הכול אישי?

"תראה, גם את הקאמרי כל אחד רוצה לנהל. כל אחד רוצה לשאוף למקום יותר גדול. בין זאת להקת בת שבע, בין הפילהרמונית ובין האופרה - אלה גופים מרכזיים, שמטבע הדברים מושכים אש. הבימה הוא התיאטרון הלאומי ובישראל, כמו ברוב מדינות העולם, התיאטרון הלאומי מושך יותר אש מאשר תיאטראות אחרים, אין מה לעשות. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל זה דווקא די מעניין שאתה מעניין אחרים. הרבה פחות נעים זה לא להיות מעניין ושלא מדברים עליך. מנהלת הבימה זה אתגר, ומעבר לכך זאת טבעה של תחרות".

- תחרות בריאה?

"תחרות היא בריאה כל עוד היא אינה עוברת גבולות. היו שנים שהיא עברה. כשהבימה נכנסה לפני שלוש שנים לתוכנית ההבראה והתיאטראות איימו בהגשת בג"ץ נגדה - פה היא עוברת. הבימה הייתה במצב לא טוב כי היא הייתה חמש שנים מחוץ לבניין שלה, לא משום שההתנהלות בה לא הייתה טובה".

"ניעור אבק גדול"

בשלב זה פרידמן ניגשת אל הקלסר שהיא הכינה מראש, ובו טמונות טיוטות הדוחות הכספיים של התיאטרון. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז כנראה שגם מספר יכול לעשות את העבודה. "הבימה מסיימת את חודשים ינואר-מאי בעודף תפעולי של 3.4 מיליון שקל", היא מציגה את הנתונים שמתפרסמים כאן לראשונה. "תאמין לי שכאשת כספים, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד 'עשית את זה'. עשיתי בשנתיים האחרונות ניעור אבק מאוד-מאוד גדול".

פרידמן לא עוצרת ב-2014 ומבקשת לשחרר לחלל מספר נוסף - 2.1 מיליון שקל הוא העודף שבה סיימה הבימה את 2013, שבה עמד תקציב התיאטרון על כ-75 מיליון שקל (58 מיליון הכנסות עצמיות ו-17 מיליון תמיכה ציבורית). "הייתי מאוד סובלנית וידעתי שאצליח להביא את התיאטרון למקום הזה", היא אומרת. "להגיד לך שזה היה לי קל לעשות את זה? ממש לא. הצעדים שנדרשתי לעשות היו צעדים מאוד קשים. בין אם זה להוריד מהספקים אחוז מאוד גדול מהחובות אליהם, ובין אם זה לשבת עם עובדים ותיקים, שאתה עובד אתם המון שנים ולהוציא אותם לפנסיה מוקדמת. זה קשה, אבל שמרתי שהאנשים האלה ייצאו בכבוד מהתיאטרון".

- יכול להיות שהיית אגרסיבית מדי עם הקיצוצים? יבואו עכשיו השחקנים ויגידו, "יופי, מרוויחים, בואי תחזירי לנו את ה-10%, 20% שקיצצת לנו".

"לא, ואני אגיד גם למה לא. אני הצלחתי לעשות תוכנית הבראה בלי לגעת לעובדים בשקל מהשכר שלהם. אם ברוב תוכניות ההבראה, העובדים נדרשים לקצץ מהשכר - כולל בהסכם ההבראה הקודם של הבימה ב-1995 שהייתי אז מנהלת הכספים ושילמתי כל חודש 10% מהשכר שלי במשך ארבע שנים - כאן אני עמדתי על זה והתעקשתי מול האוצר, שאם יורידו לאנשים כסף מהשכר, אני לא אהיה פה. אמרתי שאני מוכנה לעשות הכול, לקצץ בכל דבר, אבל לא להוריד כסף לעובד".

- אבל הייתה הורדת שכר.

"רגע רגע. כן הלכתי עם המדינה בעניין הזה של להוריד מהשכר של הכוכבים. לטאלנטים ירדו 20% והיום, גם אבי קושניר וגם יעקב כהן וגם מוני מושונוב, מרוויחים ב-20% פחות ועובדה שהם עדיין בהבימה. אני באתי ודיברתי עם השחקנים ואמרתי, חברים נוריד מהשכר, אבל אני מבטיחה שאני אשלם לכם בזמן, אני מבטיחה שתקבלו תפקידים טובים, ואתם תעזרו לי ותלכו איתי בעניין. בהסכם הבראה ביקשו שהם יורידו 10%, ואילו הטאלנטים הסכימו להוריד 20%. למה? כי ביקשתי".

- ואת הולכת להחזיר להם את זה?

"לא, זה דבר שהוא נשאר בבסיס. חשוב לי להדגיש שאני לא מסתכלת על כל דבר מהחור של הגרוש, ממש לא. הבימה עושה הצגות שהן גם יקרות וגם אמנותיות, אם זה 'הסוחר מוונציה' ואם זה 'אדיפוס' שיעלה בהפקה משולבת עם 'אנטיגונה'. אבל יש דברים שלא יקרו יותר הבימה".

- כמו למשל?

"שישלמו כאן משכורת לבן אדם שלא יעבוד. לא יקום, לא יהיה ולא יקרה. אם קורה שלשחקן אין עבודה, ולא תמיד יש למנהל האמנותי לספק תפקידים באותו סדר גודל שהשחקן רוצה, אז לפעמים נאלצים לוותר עליו".

"אני לא מעניינת"

אנחנו נפגשים במשרדה המרווח של פרידמן בקומה השמינית של בניין הבימה הבוהק, ואלא אם מדובר בשחקנית מפוספסת בפני עצמה, הלהט שבו פרידמן מדברת על התיאטרון מרגיש אותנטי, "כשאני עומדת מאחורי הקלעים, יש את הריח הזה שגורם לי כל פעם מחדש לדפיקות לב".

היא בת 46, מתגוררת בחולון שבה גדלה, ואת החיבור העז שלה לתיאטרון זוקפת הן לזכותו של דוד שלה שהיה מנהל במה בקאמרי וחשף אותה אל מאחורי הקלעים כילדה, והן לאמא שלה, מנהלת בית ספר, שהקפידה על סל תרבות גם בבית. "חוץ מזה, הייתי מהחנוניות, לא מאלה שהולכות לראות את תיסלם", צוחקת פרידמן, שמינויה הקבוע למנכ"לית הבימה התקבל ביולי 2011, לאחר קצת יותר משש שנים כמנכ"לית משותפת בפועל, לצדו של בני צרפתי, היום סמנכ"ל התיאטרון.

- איך התגלגלת דווקא להבימה?

"בהתחלה למדתי הוראה, כי חשבתי שאולי אז אני אבוא הביתה באחת בצהריים. אבל מהר מאוד קלטתי שבחדר מורים אני לא אשב, אז הלכתי לכיוון של חשבונאות. עבדתי עשר שנים עם יענקלה אגמון כמנהלת הכספים, ומבחינת הכרת התיאטרון אלה היו שנות הלימוד שלי, כי לעבוד עם אגמון זה בית ספר. אין דבר בתיאטרון שלא קשור בכסף".

- להבימה יש שני ראשים, את והמנהל האמנותי אילן רונן. איך עובד הקשר ביניכם. יש מכות?

"לא, אני לא אוהבת מכות. אני אוהבת לחייך, לשיר, לרקוד. אבל אני מאוד מעורבת בפן האמנותי ומבינה היטב בעבודת צוות. אגב, הביקורת היחידה שאני יכולה להגיד לך על השנים שבהן הייתי מנהלת הכספים אצל אגמון היא שבן אדם אחד לא יכול להיות גם בתפקיד המנהל האמנותי וגם בתפקיד המנהל הכללי. זה לא טוב לאדם וזה לא טוב לתיאטרון, ואני חושבת שצריכה להיות הפרדה מוחלטת בין התפקידים, כי לא יכול להיות שאני אהיה גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המבצעת. אני לא יכולה להתווכח עם עצמי. נכון שהמנהל האמנותי כפוף למנכ"ל, אבל הוא לא מתחתיי, אנחנו עובדים בצוות, ואני חושבת שהדיאלוג הזה צריך להתקיים".

- דיברנו קודם על תחרות. הבימה חוזרת השנה להשתתף בפרסי התיאטרון. רק בשנה שעברה אמרת שזה פרס שהפך להיות "חגיגה למנהלים ולא לשחקנים". מה השתנה?

"כל הפורמט של הפרס השתנה. עכשיו המנהלים לא מנהלים את זה. תראה, אני מנהלת את הבימה לא מעט שנים ואני חושבת שמי שצריך להיות בחזית, מי שמעניין אלה השחקנים והיוצרים ולא המנהלים. זה שהתבלבלו היוצרות במשך שנים ומישהו אחר חושב שהוא החשוב, אז ממש לא".

- אולי כי המנהלים לא מתחלפים?

"יכול להיות. אבל אני כשאני קמה בבוקר, אני זוכרת שבסופו של דבר הקהל בא לראות את השחקנים ולא אותי. אני צריכה לגרום לכך שהבימה תהיה במצב היציב הטוב ביותר, אבל אני לא מעניינת. מי שמעניין זה השחקנים. ואם שרת התרבות ביחד עם ועדת הפרס, החליטו שהשנה נותנים 14 צ'קים ליוצרים ולשחקנים, הראשונה שתלך על זה זו אני".

- מה דעתך על מגבלת קדנציות למנהל מוסד תרבות?

"בהבימה זה קיים. עשר שנים, שתי קדנציות, גם למנהל אמנותי, גם למנכ"ל. אני חושבת שרענון הוא דבר טוב, גם לגוף עצמו וגם כי צריך לתת לשחקנים חדשים להתקדם ולהיכנס למשחק. אי אפשר שכל הזמן יהיו אותם שחקנים במגרש".