אסתטיקה? גביע לוקחים בכוח

משחקי רבע גמר המונדיאל היו פחות טובים ממשחקי שמינית הגמר. שהיו פחות טובים ממשחקי שלב הבתים. פיחות זוחל, רגרסיה, או אם תרצו - ריאליטי מוזיקלי: טוב מאוד בשלב האודישנים, מתחיל לעצבן ככל שמתקרבים להכרעה.

הצד החיובי? 28 נבחרות הודחו, ארבע נשארו במשחק - ולא סתם ארבע: הולנד, ארגנטינה ברזיל וגרמניה מרכיבות מועדון בלו צ'יפ אקסקלוסיבי במיוחד, שחולק יחד 21 הופעות בגמרי המונדיאל לדורותיהם, ו-10 הנפות של הגביע. הנה כמה תובנות לגבי שלוש מתוך ארבע המעצמות - בתקווה שיצילו משהו מהרושם הבינוני שהן הותירו בשלבי הנוקאאוט.

1. תרבות הכדורגל ההולנדית דוגלת בהתפלמסות אינסופית לגבי כדורגל. זה נובע מההצלחה ההיסטורית שלה: מדינה מעוטת תושבים העפילה לשלושה גמרים של גביע העולם רק בזכות יכולת לחשוב מחוץ לקופסה, יכולת שצמצמה את פערי פס הייצור הכמותיים ממנו נהנות מדינות אחרות.

לפיכך, שחקני עבר גדולים של הולנד הביעו מורת רוח מהדרך בה האורנג' הנוכחיים עשו את דרכם לחצי הגמר. "הכדורגל עלוב", טען בשבוע שעבר יוהאן קרויף. רונאלד דה בור הסכים איתו: "הוא עושה כואב בעיניים. קשה לראות כמה לא נוח לבחור מוכשר כמו סניידר עם הכדור ברגליו". ארי האן, שהופיע עם הולנד בשני גמרי מונדיאל בשנות ה-70, הגדיל לבקר: "אני קורא להולנד לזנוח את השיטה הנוכחית שלה. אנחנו צריכים לשמור על הזהות שלנו. בסגל שלנו אין מספיק שחקני וורלד קלאס, אבל אנחנו לפחות יכולים לוודא שאנחנו שומרים על הסגנון שלנו, על בית הספר ההולנדי".

מדובר כמובן על בית הספר להחזקת כדור, הטוטאל פוטבול הנודע, סגנון שהשושלת הספרדית פיתחה לכדי אומנות בשנים האחרונות - אבל לא קשור כלל לנבחרת הולנד של מונדיאל 2014 - שרשמה בחמישה משחקים החזקת כדור ממוצעת של 50.4% בלבד. וגם הנתון הזה המריא הרבה תודות ל-120 דקות מול קוסטה ריקה הנחותה אתמול (בהן נרשם 65% פוזשן הולנדי, הגבוה ביותר של האורנג' בטורניר).

"ללואיס ואן חאל אכפת רק מניצחונות - לא מאידיאולוגיה", הסביר מומחה הטקטיקה ג'ונתן ווילסון ב"גרדיאן" את הגישה. ואן חאל לא מסתיר את זה, ובעצמו אמר לפני המשחק אתמול כי "אנחנו לא קבוצה פנטסטית - אנחנו פשוט קבוצה שמאוד קשה לנצח אותה". אבל ספק אם היום למישהו בממלכת הווכחנים ההולנדית תהיה אפילו מילה אחת רעה להגיד על תצוגות השח-מט המרהיבות של ואן חאל, שמתברר כמגשים החלום ההולנדי האולטימטיבי: האיש שמנצח בזכות חשיבה מרהיבה מחוץ לקופסה.

זה התחיל בשמינית נגד מקסיקו. ואן חאל ניצל את הפסקת המים, רבע שעה לשריקת הסיום, כדי לעבור ממערך של 5-3-2 ל-4-3-3. הייתה לו תוכנית ב' שגרמה למקסיקנים להילחץ לאחור, להתקשות לעשות את ההתאמות בהגנה - והולנד הפכה בתוספת הזמן פיגור 0-1 לניצחון 2-1. אתמול ואן חאל שוב הוכיח כי המגבלות האובייקטיביות של מאמן כדורגל להשפיע בזמן אמת על המתרחש במגרש, לא בהכרח מפריעות לו: החילוף של השוערים, רגע לפני הפנדלים, עוד ייכנס לפנתיאון.

מבחינת סטטיסטיקה יבשה, טים קרול, שוער ניוקאסל האנגלית והמחליף בנבחרת - ודאי אינו "שוער פנדלים" גדול. מתוך 20 הפנדלים האחרונים שבעטו לעברו בפרמיירליג, הוא הצליח לעצור רק 2. השוער הראשון סילסן? הקריירה שלו עדיין בחיתוליה (רק העונה קיבל את האפודה הראשונה באייאקס), והוא טרם הצליח לעצור בה פנדלים במשחק רשמי. כלומר, ככל הנראה ההבדלים בין יכולת הפנדלים של שניהם אינם משמעותיים. אבל בעצם החילוף בדקה ה-120, ואן חאל שידר ליריבים שלו שהוא יודע משהו שהם לא יודעים; שאולי (ואולי לא) השוער המחליף הוא אומן פנדלים; ושאולי (ואולי לא) קרול למד בצורה סיזיפית את הופעת הפנדלים של קוסטה ריקה נגד יוון בשמינית הגמר - והוא יודע בדיוק לאיזה פינות הבועטים שלה יכוונו את הכדורים שלהם. אולי, ואולי לא, אבל השורה התחתונה היא שההפחדה וזריעת הבלבול אצל היריב של ואן חאל נשאה פרי. בדיוק כמו שכתוב ב"אומנות המלחמה" של סאן טסו.

בינתיים, החששות ההולנדים משינוי האג'נדה מתחילים להתפוגג. ריח הגביע עולה בנחיריים של העם, שמתחיל להפנים את העניין, מתעלם מהרטינות של כוכבי העבר הממורמרים: סקר של ה"טלחראף" בשבוע שעבר מצא כי 42% מההולנדים מאמינים שהאורנג' יכולים לזכות במונדיאל.

"עד הגביע העולמי ב-2010, ההולנדים טענו לעליונות מוסרית - אמנם אנחנו לא זוכים בגביעי עולם, אבל לפחות אנחנו משחקים בדרך הנכונה", אומר העיתונאי סיימון קופר. הקבוצה הדפנסיבית והמכנית של ברט ואן מרוויק הגיעה עד לגמר המונדיאל בדרום אפריקה, שם הפסידה עמוק בהארכה לספרד. קרויף כינה את הקבוצה של 2010 "וולגרית". עוד כמה הברקות של ואן חאל בברזיל - והמהפך יושלם: כדורגל "לא נכון" יביא להולנד זכייה ראשונה במונדיאל, והרטינות של קרויף ושות' יושתקו לעד.

2. היה צריך לקרות נס כדי שמשחק ברוטאלי כמו זה שהתפתח בפורטלזה בין ברזיל לקולומביה לא ייגמר בטרגדיה. הקורבן שהכי קל להפנות אליו את האצבע היום הוא חואן זוניגה, המגן של קולומביה ונאפולי, ששלח את ניימאר לביה"ח. אבל זוניגה אינו שחקן אלים במהותו (ספג 15 כרטיסים צהובים ואדום אחד בלבד ב-146 הופעות בקריירה בסרייה A). לכן, צריך להכיר באשמתו הישירה של השופט הספרדי קרלוס ולאסקו קראביו: הוא פסק במהלך ההתמודדות על לא פחות מ-54 פאולים (!), שיא למשחק בודד במונדיאל 2014, אבל לא טרח לייצר באמצעותם הרתעה - ושלף רק שני צהובים לכל נבחרת.

וכך התפתח לו דו-קרוב ברוטאלי, אליו נסחף אפילו זוניגה ההוגן. "הופעה מעוררת מחלוקת, הגרועה ביותר של שופט במונדיאל 2014", קבע אתר worldreferee, שחבריו מומחי השיפוט העניקו להופעה של קראביו את הציון המשוקלל המעליב 4.4 מתוך 10 (העיתונות ברחבי העולם דווקא הייתה יותר עדינה - ונתנה לו ציון ממוצע של 6). "הוא פשוט לא הגן על השחקנים וסיכן את בריאותם".

בהקבלה אקטואלית מתחום האכיפה המוניציפלית בישראל - הרי ששריקת פאולים רבים ללא שליפת כרטיסים היא כאילו עיריית ת"א תרשום כעת דוחות למרכולים שפתוחים בשבת - אבל לא תצרף אליהם קנס כספי. מישהו מהם יפסיק למכור חלב וביצים?

3. בהתחשב במה שראינו מגרמניה במשחקיה האחרונים - סביר להניח שחצי הגמר הקלאסי מול ברזיל יהפוך בסופו של דבר לקרב חפירות. ה-0-4 במשחק הפתיחה על פורטוגל אולי יצר את הרושם כאילו זאת עדיין אותה "גרמניה האחרת" - אטרקטיבית, מחפשת להכריע משחקים בזכות משחק צירופים מרהיב, מהיר והתקפי, אותה גרמניה סקסית שנולדה ב-2006 תחת הדרכתו של יורגן קלינסמן ועם יוגי לב כעוזרו (אותה גרמניה שגם לא מצליחה להביא תארים). ובכן, ארבעת המשחקים מאז פירוקה של פורטוגל הוכיחו אחרת. "אף אחד כבר לא יאשים את גרמניה הנוכחית במשחק 'יפה' מדי שלא מייצר תוצאות", ניתח עיתונאי הכדורגל הגרמני רפאל הוניגשטיין.

אחרי המשחק הבינוני מול אלג'יריה בשמינית הגמר, קבע תומאס מולר את הטון הגרמני: "אם נבחרות אחרות מנצחות בדרך הזאת (הלא אטרקטיבית), אנשים מתלהבים מהן ומשבחים את ההקרבה שלהן", אמר שחקנה של באיירן ל"בילד". "אני לא רוצה לזכות בגביע העולם ושיכריחו אותי להגיד אח"כ - מצטער שניצחנו בגמר בהפרש של גול אחד בלבד". ציטוט שכמובן לא היה מבייש את מתיאוס, פלר או גינטר נצר.

את התצוגה הטקטית המצוינת של גרמניה מול צרפת, סיכם העיתונאי גבריאל מארקוטי ב-ESPN: "לפעמים הדרך הישנה היא הטובה ביותר. הוליווד אוהבת סיפורים כאלה: חבורה של פושעים זקנים על-סף פרישה מתכנסת יחד על מנת לבצע את ה'מכה' הגדולה האחרונה".