"המשפט הראשון בתנ"ך - 'ויהי אור'. אבל החושך מושך אנשים"

מצנח הזהב המוכר לבכירים מצה"ל, הוא מעבר לקריירה שנייה בניהול חברה גדולה במשק. אבל יש גם מי שעוזב את מערכת הביטחון כדי לפצוח דווקא בקריירה של כתיבת ספרי מתח - ספרים שעלילותיהם שאובות באופן טבעי מקריירה רבת-מעללים של מבצעים ביחידות המיוחדות - במוסד וסיירת מטכ"ל.

הבריטים אמנם הקדימו אותנו בתופעה הזו (ראו מסגרת), אבל גם בישראל מתרבות בשנים האחרונות דוגמאות של יוצאי מערכת הביטחון ש"חוטאים" בפרוזה, כששלושה מהבולטים שבהם הם גד שמרון, מישקה בן דוד ויפתח רייכר עתיר.

לדברי רייכר עתיר, תא"ל במיל' וסגן מפקד סיירת מטכ"ל בזמן מבצע אנטבה, הצירוף של מערכת הביטחון וכתיבת סיפורת הוא לגמרי לא מקרי. רייכר עתיר: "השירות הביטחוני המודיעיני מכניס לתוכו באופן טבעי אנשים עם דמיון יוצר, שבעבודה שלהם נדרשים ליכולת לספר סיפור, ואז כשהם פורשים, יש שפונים לכתיבה".

איפה בשירות צריך לדעת לספר סיפור?

"אם למשל רוצים במוסד לגייס סוכן ערבי, צריך להפעיל עליו סוג של מניפולציה, ליצור מצגים שונים ומשונים. לכן קוראים לזה הפעלה. זה ממש כמו לביים הצגה. למשל, לביים תאונה כדי להתחיל את הקשר איתו. על החלקים היצירתיים בשירות שלי, אני לא יכול לספר, אבל אני מבטיח שהם קיימים. באופן כללי, אני לא יכול לכתוב על מקום העבודה שלי, אז כתבתי על השב"כ והמוסד".

הפנייה לכתיבה כזו נובעת מרצון להמשיך את האדרנלין שהתרגל אליו מי ששירת ביחידות מיוחדות?

"אני לא חושב. רוב הסופרים כותבים על דברים שהם מכירים, שנמצאים בעצמותיהם. מעטים בהיסטוריה כתבו על דברים שלא הכירו, כמו קארל מאי".

הרקע הביטחוני מעניק לך את אמון הקוראים, שיודעים שהיית במקומות כאלה?

"כן. הקוראים צריכים כמובן לדעת את זה כנתון התחלתי. לכן גם כמעט כל הכותבים טורחים להדגיש את הרקע שלהם בשירותי המודיעין. ג'ון לה קארה, למשל, הדגיש זאת בספר הראשון 'חיוג אל השאול', ובספריו הבאים הוא כבר לא היה צריך את זה, כי כבר הכירו אותו".

אילו תגובות קיבלת מחברים לשירות?

"תגובות מצוינות. זה עושה שירות טוב ללוחמים, אפילו אם יש בזה ביקורת. למשל, אמא אחת אמרה לי: 'הבת שלי מתגייסת למודיעין אז הלכתי לקרוא את הספר שלך המורה לאנגלית (כתר, 2013, י.מ), כדי להבין במה היא תעסוק'".

מידע פנימי

אצל גד שמרון שתי הקריירות התערבבו זו בזו. שמרון: "הגעתי למוסד בתור עיתונאי צעיר מ'קול ישראל'. במהלך השנים, נכנסתי ויצאתי מהארגון מכל מיני סיבות אישיות. הייתי 'טראבל מייקר'. התפטרתי וחזרתי. בערך 15 שנה נמשך הרומן בינינו.

"בין לבין, הייתי עיתונאי פעיל. כנראה היחיד שאם היה מקבל צו 8, היה נוסע למקום באירופה, מחליף זהות ויורד ל'ארץ יעד' - כלומר מדינה ערבית, שבה היה מתקיים המבצע, ואז חוזר לעבודה עיתונאית, כאילו כלום.

"זה היה מאוד משעשע. הייתי חוזר מ'הפלגה בחיל הים'. כך תירצתי את ההיעדרות הממושכת. ואז הייתי רואה דיווח מחו"ל בסוכנות אי.פי, על משהו מוזר שקרה במדינה ערבית והייתי צוחק, כי היה לי 'אינסייד אינפורמיישן'.

"אחרי שכתבתי מספר ספרי נון-פיקשן (ביניהם "המוסד והמיתוס", הוצאת כתר - י.מ). חשבתי 'למה שלא אכתוב רומנים? הרי כתיבה זה המקצוע שלי', אבל הרומנים שלי כמעט שלא עסקו במודיעין, אם כי היו בהם סיפורי מודיעין. למשל, ב'אהובת הטמפלר מעמק רפאים', היו הרבה סיפורים כאלה, כולל סקופים. מצאתי למשל דוחות מבצעיים של סוכן שפעל למען המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה".

למה המוסד כל-כך מעניין אנשים?

"המשפט הראשון בתנ"ך הוא 'ויהי אור', אבל החושך הוא שמושך אנשים".

אצל מישקה בן דוד, באופן מסוים התהליך היה הפוך - קודם סופר, אז סוכן ולבסוף שוב סופר: "לפני שהתגייסתי למוסד, כתבתי 5 ספרים שאינם ספרי מתח והשלמתי דוקטורט בספרות. הלכתי למוסד כי לא הסתפקתי במשרה של מרצה באוניברסיטה. חשבתי שזה לא מספיק מלהיב ורציתי לעשות משהו בדגש על עניינים ביטחוניים". במהלך שירותו, עמד בן דוד בראש מחלקת המודיעין של יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים של המוסד.

לדבריו, "בזמן השירות עלו לי כל מיני רעיונות לסיפורים, ספרים ותסריטים כתוצאה מכל מיני סיטואציות שהייתי בהן. אז רשמתי פתקים. יכולתי לכתוב גם קודם שהשתחררתי, אך לא לפרסם. בכל אופן, לא היה לי זמן ורצון לעשות זאת במהלך השירות, כי העיסוק שם מאוד ממלא. ב-13 השנים שעברו מאז, כתבתי 9 ספרים, מתוכם 5 כאלה שאפשר להגדירם כספרי ריגול, גם אם לא קלאסיים, ובהם כולם גיבורים שהם אנשי מוסד. ה-5 האלה, הם תוצאה של אותם פתקים, לפחות חלקם".

יש גם רצון להמשיך סף מתח מסוים שהתרגלת אליו מתקופת המבצעים בשירות?

"הספר הראשון שכתבתי אחרי השחרור, 'ספר האפשרויות המוגבלות' (הוצאת הד ארצי י.מ), עוסק בחולה סרטן שמנסה להגשים את האפשרויות שלא הגשים. כתבתי אותו בתקופה שבה הניתוק מהמוסד היה לי הכי קשה. ספרי הריגול לא היו רצון לשחזר או להיזכר בתקופת המוסד, אלא שההיכרות עם תחום הריגול והמוסד, אפשרה לי לקחת נושאים שהייתי כותב עליהם ממילא. למשל, התמוטטות של נישואים או אהבה של פרק ב', שתלתי בתוך המיליה של המוסד ("אהבה אסורה בפטרבורג", הוצאת כתר - י.מ), במקום שתהיה זו התמוטטות נישואים בגלל נסיעות לחו"ל כסוכן של ציוד אלקטרוני".

אתה מרגיש שהעובדה שהיית בסיטואציות כאלה, מזכה אותך באמון הקוראים?

"כן. אבל לא רק בגלל שהם יודעים שיש לי רקע ביטחוני, אלא שבזכות ההיכרות שלי עם המוסד, התיאורים שלי נשמעים אותנטיים, גם אם בדויים לגמרי. לדוגמה, ב'אהבה אסורה בפטרבורג' מתואר חיסול בבית מלון בהונג קונג בידי איש מוסד שעיסוקו הוא איסוף מודיעין בדרום מזרח אסיה והוא נתבקש לעשות את החיסול רק כי היה שם כדי לסכל פגישה. תיארתי את הנסיבות בצורה אותנטית ואמינה, למרות שאין סיכוי שיקרה דבר כזה, שתוטל משימה כזו על אדם שלא הוכשר לכך".

ספרים עם עלילות של המוסד הם גם דרך לספר את מה שאצור כסודות?

רייכר-עתיר: "אני לא חושב אבל מכיר את הטענה הזו. באופן כללי, יש טענה במערכות הביטחון נגד חברים שכותבים, שהיו צריכים להתאפק ולא להוציא דברים החוצה, אפילו כפרוזה. אני לא מקבל את הטענה הזו. כותבי האוטוביוגרפיות הם אלו שלא יכולים להחזיק את העבר שלהם בתוך הבטן, ואוטוביוגרפיות בתחום הביטחון יש כחול אשר על שפת הים".

בן דוד: "הממסד הביטחוני לא אוהב שאחד מפורשיו כותב ספרים. הם מאשרים את הספרים האלה, אך באופן כללי לא אוהבים את הרעיון.

"בכל אופן, הבעיה הגדולה שלהם אינה אנשים כמוני, אלא ראשי המערכת שרובם, גם בשב"כ וגם במוסד, חיברו ספרים על קורותיהם וגרמו לא מעט נזק".

המוסד עטור בהילה הוליוודית כמעט. מה היחס בין התדמית למציאות?

שמרון: "בהוליווד הכול נגמר ב-90 דקות, אבל במציאות יש המון עבודה סיזיפית ומאוד משעממת הרבה פעמים, שאתה כבר מקלל את הרגע שהתחלת להתעסק בדברים האלה. מצד שני, לעתים המציאות עולה הרבה מעבר למוחו של התסריטאי הכי הזוי בהוליווד, של מי שלא אכל מספיק פטריות".

בן דוד: "ברמה התדמיתית, אנשי המוסד הם מחסלים, אבל חיסולים הם דבר מאוד נדיר. המוסד עושה בעיקר איסוף מודיעין. זה הלחם והחמאה שלו. מה שכן, חלק מהדרכים לאיסוף מודיעין, הן הרבה יותר נועזות ויצירתיות ממה שאפשר לראות בהוליווד".

מלה קארה ועד ג'יימס בונד: סופרים בריטים ששאבו השראה משירותם במערכת הביטחון

ב-1961 החל סוכן זוטר ב-MI6 הבריטי (המקביל למוסד הישראלי), בשם דיוויד קורנוול בקריירת כתיבה עם ספר בשם "חיוג אל השאול". בשם הסודיות כנראה, הוא בחר בשם העט שהפך לזה בו הוא מוכר עד היום - ג'ון לה קארה.

הוא שירת כסוכן חשאי בגרמניה תחת כיסוי של דיפלומט, אך נחשף בידי רב המרגלים של הק.ג.ב, קים פילבי. קורנוול שב לבריטניה ולימים סיפר שאת ההשראה ל"מרגל שחזר מן הכפור" שאב מתקופת השירות הזו. 3 שנים לאחר שפרסם את הספר הראשון, פרש קורנוול משירות הביון הבריטי והפך לסופר במשרה מלאה. אגב, לה קארה הושפע רבות מהסופר הבריטי גרהם גרין, שאף הוא החל את הקריירה כסוכן MI6.

ברשימה זו כמובן אל לנו לשכוח סוכן נוסף בשירות הביון הבריטי - איאן פלמינג, כותב סיפורי ג'יימס בונד. פלמינג היה רב מעללים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא היה מעורב בין היתר ב"מבצע קציצה", תרגיל הונאה מוצלח, שהקל מאוד על פלישת בעלות הברית לסיציליה. הוא גם הקים את יחידת הקומנדו "30", שרשמה הרבה מבצעים מוצלחים במלחמה. לוחמיה, שאותם כינה פלמינג "אינדיאנים", סיפקו לו השראה רבה בספרי ג'יימס בונד.

בשונה מלה קארה, שקריירה קצרה כסוכן הספיקה לו בטרם פנה לכתיבה, אצל פלמינג הספרים היו מעין תחביב לעת פרישה, לאחר קריירה ארוכה בשירות. תחביב די מוצלח, יש לומר.