חלש מול החמאס, ומול איווט

אחרי מטח הביקורת שספג בסוף השבוע על התגובה הביטחונית המגומגמת, ניסה אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו לרגע אחד לשדר מנהיגות. את ישיבת הממשלה הוא פתח עם שורת נזיפות קולניות בשרים המזמרים מתוך ישיבות הקבינט. במקום לשגר מסרים תוקפניים לחמאס ולעבר היורים בעזה, הוא תפס אומץ אל מול אביגדור ליברמן. חלש מול החמאס, חזק מול איווט.

בקרב שרי הממשלה המשתוממים היו מי שהבינו באותו הרגע שנתניהו טעה בכתובת. נתניהו אמנם הפנים את הביקורת, הוא חשב על אופן התגובה בעזה מהראש, אבל על ליברמן הוא חשב מהבטן. הבוקר הוא גילה שלא רק שההבלגה שלו מול החמאס עלתה לו בפרידה מישראל ביתנו, יש לו עכשיו בעיה גדולה הרבה יותר: מרוב שהוא חשב מהראש, הוא עלול לאבד את הראש - או בעצם את הראשות.

ליברמן, בסגנונו הידוע, עושה יותר ומדבר פחות. הבוקר הוא קם והחליט לעשות מעשה ותחת מטח הקסאמים אל עבר הדרום החליט לתקוף חזרה - את ראש הממשלה. הכרזה פוליטית צינית כמו פירוק השותפות עם הליכוד תוך כדי מהומה ביטחונית הייתה אמורה לזכות את שר החוץ בביקורת קשה מכל העולם ואשתו. זהו מהלך פוליטי ששמור בדרך כלל לערב בחירות, לא למערכה צבאית בדרום. אבל, לפחות בשעות הראשונות שלאחר ההצהרה, זו אינה האווירה במערכת הפוליטית.

כמו ליברמן, גם שאר המרכיבים הקואליציוניים - ואף בתוך הליכוד- מריחים את חולשתו של נתניהו שהצליח להחמיץ את הסיטואציה ולאבד את היתרון היחיד והמובהק שהיה לו על כל מנהיג אחר - הבנה ביטחונית. עד כה, בכל סקר אפשרי, נתניהו היה המועמד הטבעי להוביל - בפער עצום מכל השאר - את ראשות הממשלה גם בקדנציה הבאה. השבועות האחרונים הוכיחו שהמציאות היא שונה, שנתניהו לא מספק את הסחורה.

כשיו"ר ישראל ביתנו זיהה שנתניהו החמיץ את הטיפול במגרש שהוא הכי טוב בו והבין שהוא לא יהיה ראש הממשלה הבא, החליט ליברמן להתחיל בבידול ישראל ביתנו מהליכוד. רק זה חסר לו שישראל ביתנו תיתפס כחלק מהגמגום. אריאל שרון נתפס כבולדוזר, כמר ביטחון, כשהוא התאפק סימן שהייתה לכך סיבה. האיפוק של נתניהו נתפס כפחד. הוא הבליג, דיבר על הפסקת אש - ונאדה, אין כלום.

החמאס לא סופר את נתניהו, וגם לא השטח הישראלי שהלך וביצע רצח. ועכשיו גם ליברמן לא סופר את נתניהו.

שחרר את הנצרה

את הכרסום המשמעותי במנהיגות של נתניהו ואת הוואקום שנוצר, נפתלי בנט היה הראשון לזהות. הוא התלהם וזעק וקיים מסיבות עיתונאים מהקבינט, עד שבסוף השבוע האחרון הגיע בסקר ערוץ הכנסת ל-18 מנדטים.

לליברמן ששואף להיות מנהיג הימין יש לא מעט עבודת שטח לעשות כדי לגרד את המספרים האלה. הקהל הרוסי הטבעי שלו כבר מזמן הגיע למלוא הפוטנציאל, וכדי לגדול יו"ר ישראל ביתנו יצטרך לזנב מדינית וביטחונית בליכוד ובבנט.

יש מי שמנתחים את המהלך של ליברמן כתגובה ישירה לסקר הזה, אבל זו תהיה פרשנות פשטנית מדי. ליברמן נערך כבר הרבה זמן לרגע הזה, הרימון אצלו ביד כבר לא מעט זמן ועכשיו הוא רק שחרר את הנצרה. זה רק היה הטריגר.

מאחורי הקרב על קולות הימין ישנו הוואקום והגמגום של נתניהו שליברמן זיהה והסתער קדימה, והוא נותר עם הרימון ביד. עיתוי הפיצוץ טמון בידיו של ליברמן.

מי שמשלם את מחיר המלחמה על קולות הימין בין בנט לליברמן הוא כמובן ראש הממשלה. לנהל מפלגת שלטון בת 20 מנדטים כשהסיעה השנייה בגודלה מונה מנדט אחד פחות יהיה מאוד לא פשוט.

גם מורדי הליכוד ששתקו עד עכשיו יסירו בקרוב את המחסום מהפה. אם יהיה פריימריז על ראשות הליכוד, לא בטוח שנתניהו יהיה שם לבד. ועוד לא הזכרנו את דיוני התקציב המתקרבים שבהם כל ממזר הוא מלך גם בלי שהקואליציה תהיה רופפת.

המהלך של ליברמן חשף עד כמה מבחינה פוליטית נתניהו עשה עסקה גרועה. לישראל ביתנו יש 11 מנדטים וחמישה שרים. כמעט על כל שני חברי כנסת יש לליברמן שר. כשתפקדו יחד כסיעה אחת, הפראייריות של נתניהו לא הייתה כל כך בולטת. עכשיו, אחרי הפיצול, רואים את היחס. זאת עוד אינדיקציה להיחלשות של נתניהו. ליברמן לקח לו את הכתר, את מעיל הרוח, את החולצה והמכנסיים, והשאיר אותו עירום. ליברמן משך את החוט שמחבר את כל קצוות הקואליציה, ומכאן הכול יכול לקרות, ליפול, לעוף עם הרוח, להתפרק. כמו שזה נראה עכשיו, ממשלת נתניהו השלישית מתחילה את הסוף.