המוות על פי המזרח התיכון

האם יש עוד אצלנו מישהו שמאמין שהמצב יכול להשתנות יום אחד? שייפסקו, או לפחות יפחתו, ההרג והאלימות והאכזריות? שבמקום לשסף ולקטוע איברים ולשרוף, נזכה לסוג של חיים נורמליים שיום אחד יגבר הרצון לחיות על התשוקה להרוג? יש סיכוי כלשהו שהטרנד הזה ישתנה?

לומר שתמיד צריך לקוות, זה כבר לא אקטואלי. זה לטמון את הראש בחול, או בבוץ. במצב הדברים העובדתי השורר כאן, התקווה לשינוי היא לא פחות מעצימת עיניים ממחשבה ומעובדות. האמת היא שהסיכוי כבר לא קיים. הרי ההרג והרציחות לא אתמול התחילו, הם נמשכים כבר כ-70 שנה. יש עליות ויש ירידות, אבל איך שהוא תמיד חוזרים לנקודת המוצא. תמיד חוזרים בשקיקה למלאכת ההרג והשנאה. טרגדיות נערמות אלה על אלה. והעם בוכה. גם העם שלנו וגם העם הפלסטיני. והרציחות נמשכות. והעם בוכה וחוזר על זעקות השבר, נאנק מכאבים נוראים, וממשיך לדרוש נקמה, כלומר לדרוש שיעשו לצד השני את מה שלא אהבנו שעשו לנו.

ממיט וממית

וכל זה בשביל מה ובשם מה, לכל הרוחות? תפילה בהר הבית, זכות שיבה, גבול כאן, מקום קדוש שם, אלוהים, אלוהים, אלוהים. ברוך אלוהים שהציל מאסון ומוות, ברוך אלוהים גם כשהוא ממיט וממית. אלוהים תמיד יוצא טוב. למרות שהוא עומד בשורש העניין.

אצלנו וגם אצלם וגם אצל האחרים. יהודים, מוסלמים, נוצרים, כל מי שמגדיר עצמו כאדם מאמין. מאמינים לא רק באלוהים, אלא גם בכתבים המיוחסים לו, בהם גם דברי שנאה ונקמה. כהני דת מסיתים את צאן מרעיתם להילחם בבני דתות אחרות, ו... טוב, מה יש להוסיף? מה אני מדקלם את הבנאליות? הרי הדברים הללו ידועים לכל. וגם ידוע כבר שאין אפשרות ריאלית להפסיק את ההרג והקטל. איך אפשר להאמין שהדברים ישתנו?

כבר לא משנה

בטח לא אני. ובכל זאת, גם אני נסחף לעיתים לעבר העדר, הבנאליה והסיסמאות הריקות מתוכן. אני מתקומם כאשר אני שומע את המנהיגים, לא רק שלנו, מלהגים מילים ללא תוחלת. מילים יפות, מצוחצחות, מלהיבות, מילים שהם בעצמם לא מאמינים בהם. והנה גם אני עושה זאת. בגלל מצוקה של מילים ורעיונות. אני כותב על "המצב" כבר כמה עשרות שנים. אני רואה את המדינה שלי מתבוססת בשנאה ונקמה, וזה נורא. אני מרגיש כאדם הדורך במקום. כבר לא יודע מי אשם, מי צודק. אני כן יודע שזה כבר לא משנה.

עניין של כלום

ליברמן הודיע על פירוק "הליכוד ביתנו". זה לא היה חשוב כשהודיעו על הוספת "ביתנו" לליכוד, וזה לא חשוב כשמחזירים את המצב לקדמותו. עניין של כלום בתוך הגיהינום.