גם התקשורת אשמה

הפעם, כך נדמה, התקשורת באמת אשמה. צריך לדייק: התקשורת אינה זאת שחטפה ורצחה את שלושת תלמידי הישיבה, היא גם לא זאת שחטפה את הנער ממזרח ירושלים ושרפה אותו בעודו בחיים, וודאי שהיא לא זאת שיורה על יישובי הדרום או מפציצה בעזה, אבל הדרך שהובילה מגיהינום אחד לשני רוצפה היטב על-ידי משדרי חדשות מיוחדים וכותרות ענק בעיתונים.

זה החל כבר משעות אחר-הצהריים של יום שישי, עת פצחה התקשורת בנוהל חירום. אין ספק שגורלם הלא ידוע של 3 נערים הוא בהחלט סיבה לדאגה לאומית שצריכה לקבל את ביטויה בתקשורת, אבל הפרופורציות, אוי הפרופורציות: כשמשדרים חדשות כמעט 24 שעות ביממה, במשך סוף שבוע שלם, הופך אירוע שעלול להסתיים (כפי שאכן אירע) ב-3 הרוגים, לטרגדיה לאומית.

את המשפט האחרון ראוי אולי להסביר: אין חולק על הממד הטרגי של האירוע, אבל בחשבון הדמים הארוך שמתנהל במקום הזה שידע כבר מלחמות ופיגועים, ההד התקשורתי הפעם היה כמעט מופרך.

הדיאגנוזה הראשונית הזאת הולידה רצף של טעויות נוספות: כבר לאחר 24 שעות מרגע החטיפה, לאחר שנבחן הרכב שבו בוצע הרצח, הייתה הערכה מקצועית ברורה שהחטופים אינם בין החיים. הכתבים השונים נחשפו למידע הזה בהדרגה, אבל המשיכו ליישר קו עם המדיניות הרשמית שגרסה כי "הנחת העבודה היא שהם בחיים".

אני לא מאלה שסבורים כי תפקידה של התקשורת הוא לחבל בהכרח באינטרס המקומי, אבל מעבר להפיכת העיתונאים לדוברים (עניין בעייתי לכשעצמו), סייעה התקשורת לנפח אוויר חם בבלון תקוות-השווא שנקרא "שובו אחים" - ובמזרח התיכון, בלון חם שמתנפח במערכה הראשונה, עתיד להתפוצץ בשלישית - וזה בדיוק מה שקרה.

אפשר בהחלט שהמרצחים היהודים שניסו תחילה לחטוף ילד בן 9, ואחר-כך "הסתפקו" בקורבן בן 16, היו עושים את אשר עשו גם בחלל תקשורתי ריק, אבל קשה שלא לחשוב על כך שיש כאן תהליך:

התקשורת מנפחת לממדים מפלצתיים פיגוע עם 3 הרוגים. העם, שמכור ל"מבזקים מיוחדים", יושב כולו אל מול המסך. ראש הממשלה, בניסיון להלום את גודל המעמד (וכנראה גם לזכות ברווח פוליטי), מצטט את "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" - וכמה אנשים עם מוח שטני מזדרזים להוציא אל הפועל את מעשה הנקמה, שמצית מהומות שמחייבות תגובה - וכך הלאה.

אל יטעה מישהו לחשוב שמדובר - אם אכן זה חטא - בהרהור כפירה "שמאלני": זו אותה תקשורת בדיוק שבמשך שנים רקדה סביב עגל הזהב של "תהליך שלום" דימיוני, שביטא בעיקר את הצלחת המשא-ומתן בין העבודה למרצ (מספיק היה להאזין לדברי ערפאת ואחריו אבו-מאזן כדי לדעת שאותם "הסכמים" מבטאים בעיקר את החלום הציוני של חיים בשלום שכנינו, מאשר את הסכמת אותם שכנים לנוכחותנו במקום הזה).

בפאניקה שאחזה בתקשורת המסורתית, עת גילתה שהוואטסאפ עקף אותה בסיבוב, היא חטאה ופשעה. במקום לחכות מעט ולתת לציבור להיווכח שהמידע שמשוגר במסרונים וברשתות החברתיות אינו אמין כמו זה שמובא בידי כלי תקשורת וותיקים - היא נסחפה בחרדתה למדורת ההבלים: מהדרמה המיותרת שיצרה ועד לפורנוגרפיה של השמעה חוזרת ונשנית של השיחה למוקד החירום.

אז נכון, התקשורת לא רצחה את הנערים משני הצדדים, לא ירתה טיל ולא הפציצה בתגובה - היא רק ליבתה את האש שמאיימת לכלות את כולנו.