אנגל: "מזרח אירופה הולכת לעלות מחדש. הסייקל חוזר"

יזם הנדל"ן וטייקון הכרייה יעקב אנגל מסביר למה הוא תומך בתוכנית האפס מע"מ של לפיד ומספר למה הוא "לא קונה יאכטות ולא מטוסים", אבל בית על שני דונמים ב-37 מיליון שקל דווקא כן

יעקב אנגל / צילום: ענבל מרמרי
יעקב אנגל / צילום: ענבל מרמרי

מישהו אמר פעם על איש העסקים יעקב אנגל, שהוא האיש הכי עשיר מבין אלה הפחות מוכרים לציבור. אנגל, ששווי עסקיו מוערך במיליארדי שקלים, לא מעוניין לענות על הרישא, אבל הוא בהחלט יודע להתייחס לסיפא: "אני לא הולך לאירועים, לפתיחות. לא אוהב להיחשף", הוא אומר ל-G בראיון נדיר.

לכותרות הוא הגיע לאחרונה בעל כורחו: פעם אחת כשרימון התפוצץ בפתח ביתו ברמת השרון, לאחר איומים טלפוניים; פעם שנייה כשחתם על עסקה לרכישת בית פרטי ברמת השרון, במחיר של 37 מיליון שקל.

בפרשת הרימון נעצר קבלן מהקריות בשם נתן פיקהולץ, שבעבר הרחוק היו לו יחסים עסקיים עם אנגל סביב הקמת מרכזים מסחריים באוקראינה. אנגל לא מוכן לדבר על הנושא, המצוי בחקירת משטרה, ורק מציין שכל העניין היה "מאוד לא נעים".

גם על עסקת המיליונים של הבית ברמת השרון הוא לא נלהב לפרט. הבית, שהיה שייך לאיש העסקים אביב רייז ולגרושתו, אורנה רביב, ושימש כאכסניה לצילומי סדרת הריאליטי "הרווק", הוצע בתחילה למכירה בסכום של למעלה מ-60 מיליון שקל. לא שיש בעיה עם ביתו הנוכחי של אנגל, גם הוא ברמת השרון - גם שם יש לו בריכה וחדר כושר - אלא שפשוט שטח הקרקע בבית החדש גדול בהרבה: שני דונמים. החיסרון היחיד: יש שם ברביקיו בנוי, דבר שכנראה יחייב את אנגל להתחיל לעשות מה שהוא מאוד לא אוהב לעשות: לנפנף.

"לא אוהב את זה", הוא צוחק, "חברים שלי דווקא אוהבים, אבל אני לא. לא אוהב את כל ההתעסקות הזאת. עכשיו לא תהיה לי ברירה: זה כבר קיים, אני לא אהרוס את זה".

הרבה גלגולים עסקיים ידע אנגל, העומד בראש קבוצת אנגלאינווסט: הוא עשה את הונו בעסקי הבנייה הקלאסיים, ליהטט בשוק ההון וניצל בעור שיניו מקריסת עסקי הנדל"ן במזרח אירופה, כשמכר אותם רגע לפני המשבר. כיום הוא מתמקד בעסקי כרייה באפריקה, אך גם בתחומים הרבה פחות סקסיים כמו תמ"א 38 והתחדשות עירונית.

- תמ"א 38? באמת? זה מנוע צמיחה בעיניך?

"יש פרויקטים שלא הייתה בהם כדאיות כלכלית, ועכשיו מדברים על זה שתוכנית מע"מ אפס תחול גם על תמ"א 38 - ואז הם יהפכו להיות כלכליים, ולמעשה היצע הדירות באזור המרכז יגדל".

- רגע, תן לי להבין: אתה חושב שתוכנית מע"מ אפס של שר האוצר היא תוכנית טובה?

"כן".

- מפתיע.

"בסיכומו של דבר, זה ישפיע לטובה על שוק הדירות. אני יודע שיש הרבה מתנגדים לתוכנית, אך לדעתי הרבה פרויקטים שכיום לא כדאיים לקבלנים יהפכו בעקבות התוכנית הזו לכדאיים".

- מה לגבי התוכנית השנייה, של דיור להשכרה?

"מחירי השכירות כאן עדיין לא עלו בהתאם למחירי הדירות, כך שזה עדיין לא כדאי. עובדה שהביקוש לפרויקטים האלה הוא מאוד נמוך. החבילה לא מספיק אטרקטיבית".

- מה אתה חושב על שוק הנדל"ן בארץ? המחירים ירדו?

"קשה לצפות מה יהיה, אבל לא נראה לי שהמחירים ירדו. במשרדים כן, כי יש עודף עצום, במיוחד באזור המרכז, אבל שוק הנדל"ן למגורים במרכז לא ירד כי אין כל-כך הרבה בנייה למגורים. מכרזי הקרקעות במרכז מעטים מאוד".

- לפי מה שמתפרסם בעיתונים, נראה שיש המון פרויקטים.

"יש הרבה, אבל מספר הדירות לא גדול".

בכל מקרה, אפשר לסמוך על אנגל שאם תחזיותיו לא יתממשו, הוא יידע לצאת מזה בזמן. בברנז'ת שוק ההון עוד זוכרים לו את ההרפתקה במזרח אירופה, שיש כאלה שאף מגדילים ומגדירים אותה כ"נס". הנה תקציר הפרקים הקודמים: ב-2006 התמודד אנגל על רכישת קבוצת אזורים, שהייתה אז בבעלות אי-די-בי, מול שעיה בוימלגרין. בוימלגרין זכה. שנה לאחר מכן קנתה אזורים את החברה של אנגל, לגנא הולדינגס, שבין היתר הייתה מושקעת עמוק בנדל"ן במזרח אירופה. אנגל גרף 430 מיליון שקל במהלך הזה, ונפטר מהנכסים רגע לפני המשבר הכלכלי.

- יצאת בזמן.

"אני לא רואה את זה ככה. החברה הייתה חזקה וטובה. אם בוימלגרין לא היה עושה את ההשקעות החדשות שהוא עשה, והשוק לא היה נופל, היו אומרים שהוא עשה עסקה טובה מאוד".

- טוב, את זה אפשר לומר על כל החברות שהשקיעו במזרח אירופה.

"העסקות של לגנא במזרח אירופה היו טובות ורובן היו עסקות קומבינציה, שבהן ההשקעה במזומן יחסית קטנה מאוד, כך שהחשיפה הייתה קטנה. בוימלגרין עשה עסקות חדשות. מה שכן, בתקופה שהוא עשה את זה, זה היה הגיוני".

- אז למה בכלל רצית למכור?

"הרגשתי שהמחירים כבר גבוהים מאוד. כמובן שלא ידעתי מתי תהיה הנפילה, אבל הרגשתי שמנוע הצמיחה הזה מיצה את עצמו. אבל אני מעריך שמזרח אירופה הולכת לעלות מחדש, ושהשווי של הפרויקטים שכל הקבלנים השקיעו בהם שם יכול לעלות. יש כבר ניצנים. הסייקל חוזר".

"תזרים סולידי, מניב, קבוע"

אנגל, 65, נולד ביוגוסלביה לשעבר, ובהיותו בן שנתיים הגיעה משפחתו לישראל, למעברה בכפר חסידים. בהמשך עברה משפחתו לקריות. הוא התחתן בגיל 21 והתגורר עם אשתו הטרייה בצריף במעברה בקריית מוצקין. "אני תמיד אומר, תזכור מאיפה הגעת", הוא אומר על כך.

- איך זה משפיע, בפרקטיקה?

"זה לא, אבל חשוב לזכור שלא נולדת כמו שאתה היום".

בשנות ה-70 נרשם אנגל ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, ועם סיום הלימודים החל לעבוד בחברת המלט פיוניר, שלימים הפכה להנסון. על הניסיון שעשה לפני כשנה וחצי לרכישת הנסון ישראל, הוא מבהיר: "אין כאן שום דבר רגשי, הכול אצלי ענייני".

ב-79' סערה המדינה בעקבות הפיגוע בנהריה, שבו נרצחו שלושה מבני משפחת הרן בידי חוליית מחבלים שחדרה לביתם. על רקע האיום על הביטחון האישי, אנגל החליט להקים חברה שייצרה דלתות ביטחון ומערכות אינטרקום - אמצעים שאז כמעט לא היו מקובלים. לאחר כמה שנים מכר את החברה, דלתון שמה, תמורת סכום פעוט, בסדר גודל של כמה עשרות אלפי דולרים, ונכנס לעסקי הבנייה. הוא החל בתור קבלן דירות קטן בקריות והתפתח לתחום קבלנות ביצוע. החברה שלו ביצעה פרויקטים ציבוריים גדולים - בניית אגפים בבתי חולים, ואפילו בניית אגף בכנסת.

בתחילת שנות ה-90 הוא נכנס לתחום היזמות של דירות מגורים. זו הייתה תקופת עדנה עבור קבלנים רבים, שהתקשרו עם המדינה במה שנקרא "חוזה הפרוגרמה": בניית דירות לקליטת המסה הגדולה של העולים מברית המועצות לשעבר. אנגל בנה אז אלפי יחידות דיור בפריפריות וב-91' הצליח למנף את ההצלחה והנפיק את החברה שלו בבורסה בתל אביב. ב-97' יצא להנפקה בנאסד"ק, במהלך שהיה אז מאוד לא מקובל.

שנות האלפיים היו השנים של מקבצי הדיור: בניינים שהמדינה שכרה מקבלנים עבור עולים חדשים מבוגרים, ששילמו סכום סמלי בלבד בעוד המדינה שילמה את חלק הארי של שכר הדירה.

"זאת הייתה יוזמה ברוכה של המדינה", אומר אנגל, "אלה אנשים שהמדינה הצילה אותם. חלקם בודדים, חלקם זוגות. כמה פעמים באתי לאירועים של הדיירים שם - זה היה ממש מחמם לב".

- ומה גרם לך ללכת לכיוון של מקבצי הדיור?

"אני עובד על מנועי צמיחה. ככה בפרוגרמה, ככה במקבצי דיור. זה תזרים סולידי, מניב, קבוע".

אחרי שמיצה את מקבצי הדיור היה אנגל בין הראשונים לחפש הזדמנויות במזרח אירופה. חברת אנגל מזרח אירופה, מקבוצת לגנא הולדינגס בשליטתו (כל חברות אנגל היו תחת החברה האם לגנא - היפוך האותיות של אנגל), פעלה בכמה מדינות: הונגריה, פולין, רומניה, בולגריה וסרביה. אנגל הפך להיות בין היזמים הגדולים שם.

- למה חשבת שזה יכול להיות מנוע צמיחה חזק?

"מחירי הקרקעות היו זולים מאוד והתשואה להון הייתה גבוהה".

בהמשך כאמור מכר את פעילות החברה לאזורים של בוימלגרין, וניצל מהתרסקות במשבר של 2008. "אלה שנכשלו שם", הוא אומר, "הם אלה ששילמו במזומן על הקרקעות, וכשהשוק נפל, העסקים שלהם התחילו להתמוטט. אצלי, רוב העסקות היו עסקות קומבינציה, ללא תשלום מזומן על הקרקע - או שהייתי נותן לבעלי הקרקע דירות, או אחוז מההכנסות, אך בכל מקרה ללא תשלום מזומן על הקרקע. שיטה כזאת לא מסכנת אותך, כי אין תשלום רציני עבור הקרקע".

- לימים, נקלעה לגנא הולדינגס להסדר חוב בהיקף של 260 מיליון שקל, ומחזיקי האג"ח נאלצו לספוג תספורת של 50%. הייתה לך צביטה בלב, שזה מה שקרה לחברה שהקמת?

"אני בדרך כלל אוהב לעשות עסקים עם אנשים שמרוויחים מהעסקים איתי, אז היה לי מאוד עצוב לראות בתקשורת את הפרסומים על מה שקרה. אחרי הכול, מדובר בחברה שהקמתי במו ידיי והשקעתי בה שעות עבודה רבות והיא התנהלה בהצלחה על פני מספר עשורים. אני מאמין שלולא המשבר של שנת 2008 וההשקעות הגדולות שהחברה עשתה בחו"ל, היא הייתה ממשיכה להצליח".

- הרבה מים זרמו בנהר מאז שהפסקת להיות שחקן בשוק ההון: גיבורים מקומיים מתרסקים, מעורבים בפלילים; לוקחים הלוואות כאילו אין מחר. איך אתה מסתכל על זה בתור אקס-שחקן?

"הרבה חברות מתפתות להיכנס, לגייס חובות בקנה מידה גדול לקידום העסקים שלהן. אבל זה מסוכן מאוד כי ברגע שיש נסיגה, המימון הכבד יכול להיות חרב פיפיות. ברור שכשהעסקים מצליחים, מימון יכול להיות מנוע צמיחה, אבל כשמשהו משתבש, זה יכול להפיל אותך. בכלל, יש היום בלבול או סינרגיה בין מדורי הרכילות למדורי שוק ההון. התוצאה היא שאנשי עסקים מככבים בתקשורת, וכשקורה משהו, הנחיתה עבורם היא הרבה יותר כואבת".

"לא נתנו שוחד לאף אחד"

גם לאחר מכירת לגנא, אנגל לא נותר משועמם: לפני כ-15 שנה הוא זכה במכרז של המינהל לכריית חול במישור רותם בנגב, והפך להיות ספק החול הגדול ביותר בארץ. מחצבות החול שלו מספקות כ-2 מיליון טונות חול בשנה לחברות הבטון בארץ ולמפעלים שונים. בצד זה, היו לו פה ושם גם השקעות בטכנולוגיה, אבל זה כמובן לא היה מספיק. ההחלטה נפלה על עסקי כרייה באפריקה. כיום יש לאנגל עשרות זיכיונות לכריית ברזל, פוספטים, נחושת, וגם נפט, במדינות שונות באפריקה.

- למה אפריקה?

"זוהי יבשת שידועה באוצרות הטבע שלה, והתחלנו לגשש. שלחנו אנשים למספר מדינות לבדוק מה אפשר, מה אי-אפשר, והתחלנו להשתתף במכרזים ולאט-לאט בנינו את המערכת הזו של המכרות באפריקה".

בשנת 2010 התמודדה חברת אלנילטו, מקבוצת אנגלאינווסט של אנגל, באחד ממכרזי הכרייה הגדולים בעולם, בליבריה, בשווי של מיליארדי דולרים. המכרז כלל שלושה מכרות עם רזרבות של מעל 1.1 מיליארד טון עופרות ברזל. במסגרת הזכייה, נדרשה אלנילטו לתת מקדמה של 100 מיליון שקל ולהתחייב לתשלומים של 12 מיליון שקל בשנה כתרומה חברתית ול-21% מהרווחים. צפי הרווחים, בתום 25 שנות זיכיון, הוערך בכ-100 מיליארד שקל.

"מצב המכרות בעולם היה אז גרוע ויחסית לא היו הרבה מתמודדים", מסביר אנגל את הזכייה, שבה הוא גבר בין היתר על חברה סינית שיוצגה בידי ניל בוש, שאביו ואחיו היו נשיאי ארצות הברית. ואולם, למרות האומדן החיובי ביותר, אנגל מכר את הזיכיון לאחר כשנה בלבד, לחברת ססה גואה (Sasa Goa), חברה בת של החברה ההודית ודנטה (Vedanta), תמורת 123 מיליון דולרים.

- אז למה מכרתם בסוף?

"אחרי שבדקנו את העסק היטב, כולל בדיקות גיאולוגיות, התברר שההשקעה, גם בתשתיות וגם בעלות ההקמה וההפקה, הרבה יותר גבוהה ממה שחשבנו בתחילה. מעבר לזה, הרגשנו שמחיר הברזל בעולם מיצה את עצמו והיה צפי לירידה. ואכן, מחיר הברזל ירד בעשרות אחוזים. אבל יש לנו עדיין מכרות ברזל, נחושת, פוספטים, וגם נפט, בכמה מדינות ביבשת".

- אז למרות ירידת מחיר הברזל, אתה עדיין מחזיק מכרות ברזל במקומות שונים.

"כן. בדרך כלל אנו לא מוכרים, אבל בליבריה העלויות היו פשוט אדירות, והייתה הזדמנות למכור. אם אני מצליח לקבל זיכיון במחיר סביר, אז שווה לי להפעיל אותו. בכלל, התחום הוא לא כזה מסובך".

- אתה לא חושש מאי היציבות באפריקה?

"אפריקה מאוד משתנה. נכון שאת המדינות האלה אפיין עד לאחרונה חוסר יציבות, ובחלק מהמדינות עדיין קיימת חוסר יציבות - למשל בליבריה, שיצאנו ממנה בגלל המצב הגיאופוליטי. אבל באופן כללי אנו משתדלים לעבוד במדינות שבהן היציבות היא טובה או סבירה. השלטון היום הרבה יותר מאורגן, והבנק העולמי וגופים בינלאומיים גדולים עוסקים בפיקוח על מה שקורה".

- מה לגבי זה שההתנהלות העסקית שם ברובה מבוססת על מתן שוחד?

"אנחנו לא נתנו שוחד לאף אחד. רוב הפרויקטים נעשים במכרזים בינלאומיים בפיקוח של משרדים בינלאומיים. אולי זה קיים בשוליים. מה שכן, צריך להיות ביחסים טובים עם השלטון, לא לעצבן אף אחד. אנו תורמים הרבה מאוד לקהילות שם".

- מה זה "תורמים"? זה הרי חלק מתנאי ההסכמים עם המדינות האלה.

"לפעמים אנחנו עושים את זה בלי שמבקשים. צריך ליצור אווירה חיובית וסימפטיה, כדי לא להיות במצב שכאילו בא האדם הלבן ו'כובש' את אפריקה. מי שמאוד מובילים באפריקה הם הסינים. הם מנסים בצורה מאוד אגרסיבית להשתלט על אוצרות הטבע באפריקה, וחלק מהמדינות אפילו לא אוהבות את זה. הסינים גם מביאים איתם עובדים שלהם, והמדינות האלה רוצות שתעסיק עובדים מקומיים - הם מביאים הרבה מאוד עובדים שלהם. לכן הן פחות אוהבות אותם.

"החברות הסיניות שמתמודדות על מכרזים באפריקה, ברובן הן חברות שבצורה ישירה או עקיפה שייכות לממשלה הסינית, אז אין להן בעיות מימון, ואז יותר קל להן (לחברות הסיניות) בהשוואה לחברות אחרות".

- יש לך הערכה לגבי ההיקף הכספי של הזיכיונות שיש לך?

"אי אפשר להעריך. זה כמו בגז: אם יש גילוי, זה שווה הרבה. אם אין, אז לא. כמו שבארץ השקיעו בשדות גז, ומי שהפיק גז, היום זה שווה המון. זה לא כמו נדל"ן, שאתה יכול להגיד: השקעתי כך וכך, זה יניב לי כך וכך".

"לא קונה יאכטות ולא מטוסים"

לאורך השנים נעזר אנגל במשרד אבי אלתר לצורך ענייני המס של עסקיו. במשרד עבדה אז עורכת דין צעירה, ענת טנא, שהגיעה מרשות המסים. אנגל התרשם מעורכת הדין, והיא הפכה להיות הגורם במשרד שטיפל בענייניו.

במהלך השנים, אנגל ואשתו נפרדו, ובמקביל, נפרדו טנא ובעלה. לפני כעשר שנים, אנגל וטנא, הצעירה ממנו ב-16 שנה, התאחדו, אפילו כדת וכדין.

לאנגל יש ארבעה ילדים - הבכורה בת 42, בת נוספת בת 40, בן בן 36, והצעיר בן 28. גלית, הבכורה, נשואה לזוהר לוי, יו"ר חברת הנדל"ן סאמיט, שהיה שיאן השכר בחברות הבורסאיות בשנת 2010 עם עלות שכר שנתית של 38 מיליון שקלים. משתי בנותיו יש לו עשרה נכדים, הבכור שבהם כבר בצבא ("בגיל 44 הייתי כבר סבא").

לטנא יש בת ובן, וכשיש יום הולדת לאחד מבני המשפחה, מגיעים כולם לחגוג: האקסית שלו, האקס שלה ומשפחתו החדשה, ואפילו האחים והאחיות של האקסים.

יש להם שלושה מעגלי חברים עיקריים: חברים שלו מהתקופה החיפאית; חברים של שניהם ("לא תמצאי שם אנשים מפורסמים"), שאיתם בין היתר הם יוצאים לטיולי ג'יפים; והורי חברים של ילדיה של טנא מרמת השרון.

חבריו מעידים עליו שהוא איש צנוע: "אם, למשל, הם ייסעו עם חברים שלא יכולים להרשות לעצמם, הם יתאימו את עצמם אליהם", אומר אחד מהם.

אנגל מקבל את ההגדרה "צנוע" בשתי ידיים: "אני לא קונה יאכטות ולא מטוסים. הטיולים שאנחנו אוהבים זה טיולי טראקים בהרים. בשנה שעברה עשינו טיול באלפים ולפני חודש בפירנאים. בטיולים האלה אנחנו יוצאים ב-8 בבוקר, ועד 7 בערב הולכים בהרים. לוקחים תרמיל עם סנדוויצ'ים על הגב".

- ענייני, כמו שאמרת.

"שלא תביני, אני מאוד אוהב אנשים, אני לא איש מסוגר, אבל אני לא אחד שיכול לספר צ'יזבטים, גם בדיחות לא".

- ואתה מסכים עם מה שאומרים עליך, שאתה לא אוהב לשלם?

"לא נכון חד משמעית. טבעי שאיש עסקים שמעורב בהרבה עסקים, יהיו סביבו כמה שלא מבסוטים".