הפתעה קווקזית: מסע ג'יפים בהרי גיאורגיה הגבוהים

סוף יוני ותחילת יולי - זה הזמן שבו נפתחים מעברי ההרים הגבוהים בקווקז. זוהי תקופה יפה ומאתגרת במיוחד לערוך בה טיולי ג'יפים. הפריחה מסחררת, הפסגות עטורות שלג, אבל צריך גם להביא בחשבון שעלולות להיות הפתעות - דרכים ומעברי הרים עלולים להיחסם בשל תנאי מזג האוויר. כמו שקרה במסע הג'יפים הזה.

בשעת ערב הגענו אל העיירה מסטיה שבעמק סוונטי (Swaneti), אחד העמקים המבודדים החבויים בעומק הקווקז, שבשנים האחרונות הופך למתויר יותר ויותר. על-פי התוכניות היינו אמורים להמשיך במעלה העמק עד סופו, לחצות את מעבר ההרים זגארו, ולרדת מההרים לאורכו של עמק מקביל, אלא שהמעבר עדיין היה חסום בשלגי החורף. האם נצטרך לשוב על עקבותינו באותה הדרך שבה באנו?

בשעות הערב נודע לנו שדחפורים נשלחו במיוחד כדי לפתוח את המעבר, חפרו בוץ ושלג ופילסו דרך למעבר. השמחה הייתה גדולה, אולם מוקדמת. במקביל להודעה על פתיחת המעבר נפתחו גם ארובות השמיים, ומבול ירד על הארץ. הגשם לא פסק במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, וניתך בעוצמה על גגות הבתים. בחדשות הודיעו שבמעבר ריקוטי (Rikoti), שנמצא על הדרך הראשית הקושרת בין מזרח גיאורגיה למערבה, הייתה מפולת ענקית.

קילוחי מים, קרחונים ואגמים

למחרת, ביום שרובו גשום, טיילנו ברחבי העמק. העפלנו רגלית אל הקרחונים המרשימים, ובהפוגה קצרה בגשמים העזנו להעפיל במדרון התלול ולבקר באגמים הקפואים הנמצאים גבוה מעל מסטיה. כך נדחתה מעט קבלת ההחלטה באיזו דרך נמשיך. הלב משך למעלה, אך ידעתי היטב שכשאני מדריך קבוצה, אין מקום לאינטואיציה ולנטילת סיכונים מיותרים. במהלך היום הצטברו הידיעות: הדרך הקושרת את מסטיה עם אושגולי, הכפר הגבוה ביותר, נסחפה בקטע אחד ונחסמה על-ידי מפולת בקטע אחר. הנהר עלה על גדותיו. קילוחי מים עזים זרמו אליו מכל המדרונות.

עוד נודע לנו כי מעברו האחר של מעבר זגארו הייתה מפולת גדולה נוספת, שאף היא חסמה את הדרך. כל הסימנים הצביעו על כך שיהיה עלינו לחזור באותה הדרך שבה באנו, אך לבם של מטייליי ההרפתקנים מיאן לקבל זאת. בערב ערכתי שיחת הבהרה לקבוצה. סקרתי בפני החברים את מצב הדרכים והצבעתי על הסכנה הכרוכה בנסיעה שבמעלה העמק, אל המעבר. אנחנו עלולים להיתקע בדרך מבלי יכולת לחלץ את הג'יפים קדימה או אחורה, ובמקרה כזה ניאלץ להעביר את הלילה ברכב.

החבר'ה בכל זאת רצו לנסות, ולנסוע לפחות אל אושגולי, הכפר הגבוה ביותר, המפורסם במגדליו הימיביניימיים. הסברתי להם שגם אם הדרך תיפתח יש בכך סיכון גדול; הדרך ממסטיה לכפר אורכת למעלה משעתיים בכל כיוון. הנסיעה ממסטיה, במורד הדרך שבה באנו, נמשכת עוד כמה שעות, וזאת גם בלי להיתקל בקשיים ובחסימות. הבהרתי שאם*יחליטו שהם*נכונים ליום נסיעה ארוך במיוחד, שעלול להתמשך בשל מצב הדרכים בגשמים, אסכים לכך,*בתנאי שבמקרה שאחליט*כי עלינו לחזור על עקבותינו מסיבות של בטיחות, לא יהיה מי שיערער על ההחלטה; מחר נתחיל את היום מוקדם, כדי שיעמדו לרשותנו כמה שיותר שעות אור.

סיכונים ואפשרויות

לילה שבמהלכו גשם עז, חסר הפוגות, ירד על העמק. השכמנו אל בוקר אפור, נוטף ומדכדך. לא היה בידינו כל מידע על הדרך לאושגולי, אך לאור מזג*האוויר*שיערתי שטרם נפתחה. כמה מבני הקבוצה, אכזבה גדולה שפוכה על פניהם, ביקשו שבכל זאת ננסה לנסוע לפחות לכפר. כינסתי*את הקבוצה שנית, ליד הרכבים. הסברתי את הסיכונים והדגשתי שוב את תנאיי מליל אמש. החבר'ה קיבלו את הדברים ונערכו ליום נסיעה מאומץ וגם לאכזבה אפשרית שבחזרה על עקבותינו.

הגשם לא הפסיק לרדת. המגבים נעו במרץ מצד לצד. הג'יפים פילסו את דרכם בין שלוליות בדרך הבוצית. הצלחנו לצלוח את קטע הדרך שנסחף, מתקדמים במעלה. נהג ג'יפ בודד שהגיע מאושגולי וחלף על פנינו אישר לנו שהדרך נפתחה. התברר כי הדחפור, שהגיע יומיים קודם מעברו האחר של מעבר זגארו, פינה את המפולת.

כשהתקדמנו עוד, הגשם התמעט ופסק. השמיים התבהרו חלקית. מגדליו צופני הסוד של אושגולי קידמו את פנינו. ערכנו סיור קצר בכפר, ונהנינו מהפסקת קפה מול מדרונותיו המושלגים של הר שחארה, הגבוה בהרי גיאורגיה (5,068 מטרים). פסגתו הביישנית הקפידה להסתתר מאחורי מסך עננים כבד, אך מדרונותיו, המושלגים כשולי אדרת, התגלו מדי פעם. לא היה לנו די מידע על המפולת הגדולה בצדו השני של מעבר ההרים, אבל כאמור, הלב משך למעלה.

החלטתי לקחת את הסיכון. עתה, לאור ההתבהרות, נראה היה לי שהוא מחושב. על כוס קפה מהביל שיתפתי בכך את חברי הקבוצה. כולם, נכונים להרפתקאות, תמכו בהחלטה. עלינו לרכבים והמשכנו במעלה העמק. הכפר אושגולי נותר מאחור. הג'יפים העפילו במדרון הבוצי. עשרות פלגים ניגרים חצו את הדרך והפכו אותה לסחופה ולחלקלקה. אחד הג'יפים נתקע. חילצנו אותו בגרירה והמשכנו.

אחו של פרחי בר. נוריות צהובות, רודודנדרון קווקזי, כלניות נרקיסיות ובכור אביב, שריחו הטוב נודף, קישטו את כרי האחו שהשתרעו משני צדי המעבר. היינו כבר בגובה 2,628 מטרים. ערפל סמיך עלה מעברו האחר של המעבר. צלחנו אותו והחלקנו במורד המדרון, חולפים בין שלוגיות עמוקות שבותרו על-ידי הדחפורים יומיים קודם לכן. העננים עלו בפתאומיות, חושפים מורדות תלולים. מעל נשקפו חלקי פסגות מצוקיות. גשם המשיך לרדת, ומלמטה עלה קול שאון הנהר. נסענו במורד נהר טסחניסטסחאלי (Tskhenistskhali, בגיאורגית: "מי סוס") המפותל. יערות עבותים כיסו את המדרונות כמו שמיכה צמרית עבה. פה ושם לכדו צמרות העצים עננים תועים. בשעות אחר הצהריים, בדיוק כשעצרנו לאכול בחיפזון ארוחת צהריים ארוזה, חלף על פנינו ג'יפ ניווה ישן. "הדרך פתוחה", הודיע הנהג המקומי בהתרגשות, וסיפר שהייתה חסומה במשך שלושה ימים.

כעבור מרחק נסיעה קצר הגענו אל הנקודה שבה נסחפה הדרך. בזכות ההתבהרות החלקית של השמיים הגיעו דחפורים והחלו לפנות את הסחף ולחפור מעבר חדש במדרון שהתמוטט. הג'יפים התקשו לעבור בבוץ הסמיך ובשטף המים. בתהום מתחת זרם הנהר. שצף קצף עכור, נדיר בעוצמתו.

להיחלץ מן העמק

כ-12 שעות וחצי לאחר שיצאנו לדרך הגענו לעיר קוטאיסי (Kutaisi). כשישבנו על המרפסת הרחבה בבית ההארחה של ללה והחלפנו חוויות עם נוסעים אחרים, נודע לנו שהדרך הראשית לעמק סוונטי, זו המתפתלת במעלה נהר אנגורי שבה שקלתי לחזור, נחסמה בכמה מפולות גדולות. היא נפתחה רק כעבור עשר שעות. אנחנו, כך התברר, היינו היחידים שנחלצו באותו יום מהעמק.

הגשמים עשו לנו קבלת פנים רטובה גם בטושטי, אחד העמקים הנידחים ביותר בגיאורגיה והיחיד ביניהם שנמצא מצפון לקו פרשת המים של הקווקז הגבוה. העמק מצטיין בנופיו המרהיבים והבתוליים ובמסלולי הליכה ורכיבה על סוסים. אוכלוסיית העמק דלילה מאוד, והולכת ומתמעטת עוד בשנים האחרונות. המקומיים אמנם קיבלו על עצמם את הנצרות הגיאורגית, אך עדיין משמרים פולחנים קדומים.

ליד כל כפר ישנו אתר מקודש, שבו מזבח שרק לגברים מותר לפקוד אותו, ובו נערכים טקסים הכוללים הקרבת קורבנות ושתייה לשוכרה. במסגרת האמונה הקדומה מניחים בראשי הגגות והמזבחות גבישי אבן לבנים שנועדו להגן מפני רע. גם בחלק מכפרי טושטי ישנם מגדלי הגנה ימיביניימיים, אבל הם שונים במראם מהמגדלים בסוונטי.

אל העמק מובילה רק דרך אחת, שיוצאת מבקעת האלזני הפורייה שבמחוז קאחטי המזרחי ומעפילה באין-ספור פיתולים צרים, אפופי יער עבות בואך מעבר אבאנו (Abano), שגובהו 2,900 מטרים. הדרך הזו סגורה במשך רוב ימות השנה, למעט עונת הקיץ הקצרה, ומותירה את העמק ואת יושביו המועטים בבידוד מוחלט כמעט, למעט הבאת אספקה או פינוי רפואי במסוקים בעתות חירום.

מעבר ההרים נפרץ יומיים לפני הגיענו, וכשחלפנו בו התנשאו בשני עברי הדרך קירות שלג בגובה שלושה מטרים. כשירדנו אל העמק, לאחר חציית המעבר, כבר נטתה השמש לשקוע, ובינתיים נפתחו שוב ארובות השמיים. הגשם היה כה כבד עד שבקושי ניתן היה לראות את הדרך. לא רחוק מהכפר שנאקו שניים מהג'יפים החליקו ונתקעו בבוץ התובעני.

הגענו אל בית המשפחה הכפרי, שבו התעתדנו ללון, ספוגים מים ובוץ וקפואים מקור, אבל ארוחת ערב חמה שהוגשה במטבח המשפחה אוששה את כולנו. למחרת יצאנו לסיור בכפר. מעל הבתים הצנועים, הישנים, ניצב מבנה חדש, מהודר, שתריסיו מוגפים. מה זה, שאלו מטייליי, ואני, שראיתיו לראשונה, לא ידעתי להשיב להם.

התשובה התבררה כשהקפנו את המבנה בדרכנו אל הכנסייה הקטנה. במרפסת ניצב בחור בלונדיני צעיר. "שלום", אמר לנו בעברית ומיהר להזמין אותנו פנימה, אל סלון רחב ידיים המעוצב בטוב טעם, מה שהעצים עוד יותר את ההפתעה. הבחור, דניאל שמו, הוא יהודי ממוצא אמריקאי שחי ועובד בגיאורגיה שנים רבות, והקים לו כאן אחוזת קיץ מבודדת. כמיטב המסורת המקומית הוא מיהר למזוג לנו צ'צ'ה, הגראפה הגיאורגית המקומית שבטושטי נהוג להציע במקום מים.

למרות הכנסת האורחים הנלהבת נותר האיש מסתורי ביותר. כשנפרדנו ממנו היינו עסוקים כולנו בהעלאת השערות לגבי עיסוקו האמיתי.