מתי כבר נדע?

אני שומע וקורא פרשנים מקצועיים ואחרים כותבים ומנסים להסביר מה הקפיץ את חמאס. הפרשנים אמורים לדעת, והם עושים הכול כדי להיות ראויים למוניטין המיוחסים להם. הם מתווכחים, אפילו מתקוטטים על הסיבות, הקוראים קוראים, מתווכחים, זה מין ריטואל כזה החוזר על עצמו בכל מקום שבו ערבים ויהודים מתכתשים. ואחר כך אנחנו עומדים תמהים ומשתאים: למה פרצו פעולות האיבה? מה הם רוצים להשיג בעזרת הרקטות?

התשובות שונות ומשתנות, וזה מאוד מתסכל. למה כל כך קשה לרדת לשורש העניין הזה? הרי טבעו של אדם שהוא עושה מעשה למטרה כלשהי. אז מה המטרה שלהם? השאלה מוצגת פה ושם, והתשובות לא מאחרות לבוא. מהר מאוד מתפרסמות רשימות דרישות שאם ייענו ייפסק הירי. אולי. אבל קודם נשמע מה יש לכם לומר על הדרישות. ואז נכנסים לפעולה הימין והשמאל אצלנו. כן לוותר, להמשיך להתעקש - העמדות הרגילות. ולתוך הוויכוח הזה מגיחים בריצה מפקדי שב"כ ומוסד ו"סתם" צבא.

הדיבורים הבטלים

אחרי עוינות של כל כך הרבה שנים, באמת הגיע הזמן שכבר נדע מה אויבינו רוצים. שחרור אסירים? שטחים? שיחות שלום או הסדר? כמובן, גם את אלה. אבל את כל אלה כבר נתנו במהלך השנים. וזה לא הוביל לשום מקום, או יותר נכון זה החזיר אותנו לאותם המקומות. האם אנחנו רוצים להמשיך את המשחקים הללו עם האויב? אנחנו צריכים להחליט קודם כל לא מה אנחנו רוצים, אלא מה הם רוצים. באמת רוצים.

אני מתקשה להבין איך אנו יכולים לחשוב שהם רוצים שלום או הסדר או הבנה מכל סוג שהוא. הם אומרים במפורש שאינם רוצים, ונוהגים בהתאם. הדיבורים על כיבוש וקיפוח - כן, אלה פצעים בגוף הפלסטיני, אבל הם בטלים אל מול השיבה, הכיבוש והשאר. אצלנו יש אנשים שאינם רוצים שלום, אבל לאלה שרוצים, יש הכוח והסמכות לכפות את רצונם. אצלם זה עובד הפוך. אבל, וזה הקובע, יש לנו את הכוח לכפות עליהם גם את רצונם. סכסוך כזה לא יכול להיות מוכרע בוויכוחים, אלא במעשים. לפעמים נדמה שמנהיגינו מתייחסים לדיבורים כתחליף למעשים. ואז, בכל פעם, מסתבר שזה לא כך.

הכיפות (גם) של עמיר

מנהיגים צריכים לדעת לקבל ביקורת. והציבור צריך לדעת לתת להם, כשמגיע, דברי שבח. כמו עכשיו, לעמיר פרץ, שהחלטתו כשר הביטחון הכריעה את הכף לטובת כיפת ברזל. החיים אתן בטוחים הרבה יותר מאשר בלעדיהן. לא יזיק לאף אחד לציין זאת.