זבנג - ולא גמרנו

שעון העצר הופעל אתמול, ומעכשיו מתחיל המרוץ, המרוץ נגד הזמן. משהו עלול לקרות, והזמן יתאדה כלא היה. די ברקטה אחת בבית מגורים בעזה כדי לייצר אירוע בנוסח כפר קאנה בלבנון (פעמיים!) ולעצור את המבצע בדרכו. התמיכה הבינלאומית שנראית כל-כך מבטיחה כרגע, השקט בעולם הערבי ואפילו הרחוב הערבי בישראל, עדיין ממתינים. אבל מטבע הדברים, חלון ההזדמנויות עלול להיסגר בכל רגע. מספר הנפגעים מבית ומחוץ מכתיב את אורך הלחימה.

זוהי טבעה של הלחימה בעצימות נמוכה. היא מורכבת מרצף ארוך של אירועים וביניהם הפסקות קצרות וארוכות. אין היא מוגבלת למקום, לזמן, לצורת הלחימה ולאופייה. וכן, היא מתחדשת. יתר על כן, החזית הצבאית היא אחת ממספר חזיתות, בהן המדינית, הכלכלית, התרבותית וההסברתית, שמתנהלות בעת ובעונה אחת ואשר תומכות, מסייעות ומשפיעות האחת על רעותה.

רוב המלחמות שלאחר מלחמת העולם השנייה הן מן הסוג הזה. מדינות מתמודדות בארגוני טרור וגרילה, אך מתקשות לממש את יתרונותיהן הטכנולוגים, הצבאיים והכלכליים. כך יצאו הצרפתים והאמריקאים מוויטנאם, כך יוצאת עכשיו ארה"ב מאפגניסטאן. עולם הערכים המערבי-דמוקרטי-ליברלי, שאנחנו מקיימים בגאווה גדולה, מכתיב כללי משחק קפדניים הכרוכים באמצעי ענישה כמו בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. איש לא רוצה להגיע לשם. האויב, לעומת זאת, אינו כבול לשום נורמה בינלאומית, הוא חופשי, פרוע ופועל במתכוון נגד מטרות אזרחיות באשר הן.

זבנג - ולא גמרנו

אנחנו נמצאים במפגש מתסכל בין שתי תרבויות: תרבות של חיים, מול פולחן המוות. אנחנו מחפשים פתרון והם דוחים אותו, אנחנו מאמינים בזמן קצוב ובהסדר, והם בעד אנרכיה. לאוכלוסייה שלנו יש מה להפסיד, ולשלהם - אין. זה מייאש. אולי כדאי פעם אחת להשתגע? כבר לא להיות "ילד טוב ירושלים", להכות בכל מה שזז, לפגוע במנהיגות, לחנוק את הרצועה, להפוך את היום ללילה אחד ארוך.

מנהיגים בישראל, בהם שרים וחברי כנסת, משלים את הציבור כי "די בזפטה אחת והכל יסתדר". הם מעלים את רף הציפיות. ייתכן כי נשיג שקט בזמן קצר, אולם לאחריו תבוא התפוצצות גדולה יותר, תגובה בינלאומית ומצור דווקא על ישראל. הנה הדברים שצריך לעשות עכשיו:

1. לנצח במערכה על התודעה, כך שתיצרב בזיכרון העזתיים ומנהיגותם.

2. לחדש ההרתעה. לא מתעסקים עם ישראל.

3. לעודד מתונים ולחפש שותפים להסדר ארוך-טווח, הן ביהודה ושומרון והן בעזה.

הימים הבאים יהיו ימים קשים. הלחץ על העורף האזרחי שלנו יגבר ועמו, כתמיד, גילויים של חוסר סבלנות, ואולי גם חוסר סובלנות. הציבור בעורף מקצה את הזמן לצה"ל ולמנהיגות המדינית ונותן להם כתף. הוא יעשה כן ביתר רצון אם ידע בדיוק לאן הולכים ואם יבין את תכלית הפעולה.

לציבור זה מותר ומוטב לומר את האמת - אנחנו ננמיך את הלהבות, אתם תנמיכו את הציפיות.

■ הכותב, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, הוא חבר ועדת החוץ והביטחון ודובר צה"ל לשעבר.