בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, שחוללו יחדיו כמה דרמות פוליטיות מאז ימי ביתן 28 בגני התערוכה, ביצעו השבוע בעיצומה של המתיחות הביטחונית שני תמרונים פוליטיים משמעותיים, הפעם בנפרד: ליברמן פירק את הברית עם הליכוד ונתן גט כריתות לנתניהו, ורה"מ לא נשאר חייב ובשעות הכי קשות ניצל את החרדה הלאומית כדי לרקום במחתרת קואליציה עם החרדים.
יש מי שיטען שהפוליטיקה לא מסתיימת כאן, שהחרפת התגובה של נתניהו לחמאס נובעת מכניעה לליברמן ואולי גם לבנט, שמתחזק בסקרים.
ככה זה אצל נתניהו. כשהוא נוהג באיפוק זה נתפס כהססנות, וכשהוא מחליט להסתער טוענים שהוא נכנע לאיווט. מאיזה היבט שלא מסתכלים על זה נתניהו חוטף.
כשרבין אמר "תשברו להם את הידיים והרגליים" באינתיפאדה הראשונה, התקשורת בלעה את זה. הוא הרי היה מנהיג השמאל. גם אולמרט, שדיבר על שלום ועשה שתי מלחמות, זכה לסיקור אוהד. שרון שופד עד שהחל לדבר על שתי מדינות והגה את ההתנתקות. שמיר חובק כשגילה איפוק מול עיראק, ומרידור הפך לחביב העיתונאים כשהפגין מתינות מדינית.
לא חסרות דוגמאות למנהיגי ימין שאותתו שמאלה וקיבלו חיבוק עיתונאי. עד שזה מגיע לנתניהו. כבר שלוש קדנציות שרה"מ לא ממהר ללחוץ על ההדק, וזה ודאי לא קל כשחלק גדול מהציבור, ובעיקר בוחריו, רוצה לראות דם. הוא מפגין איפוק - בתקשורת יראו בכך חולשה. הוא ינקוט באחריות - יגידו עליו שהוא מגמגם. לא משנה כמה מתון ושקול נתניהו יהיה, הוא יותקף ומי שיקרא עליו תיגר - יחובק. יחסי אהבה שנאה, רק בלי אהבה.
בראשית השבוע לנתניהו נמאס מהביקורת. הוא קץ במעמד שק החבטות של החמאס, של המתנחלים הצמאים לפעולה צבאית ושל שרי הקבינט המזמרים מתוך הדיונים. הוא ניצל את ישיבת הממשלה כדי לנזוף בשרים, אבל מרבית הזעם יצא על ליברמן. שר החוץ, שלא אוהב שנוזפים בו בפומבי, לא הצליח לבלוע את הרוק ולעג להצהרות הבומבסטיות של נתניהו בעת ביקורי משפחות החטופים. בערב החליט ללמד את נתניהו לקח: מי שרב עם איווט ביום ב', ייפרד מליברמן ביום ג'.
העיתוי מבחינתו היה מושלם. אם נתניהו יכריז על יציאה למבצע, תמיד ניתן יהיה לתהות מה היה משקל פרישתו של ליברמן על ההחלטה. בחודשים האחרונים עלה נושא הפרדת הכוחות כמה פעמים. בכל פעם שליברמן העלה את האפשרות נתניהו ביקש ממנו להמתין. פעם זה היה בגלל ועידת הליכוד, אח"כ בגלל בעיות פנימיות במפלגה. הכסאח ההדדי בישיבת הממשלה היה הקש ששבר את גב הגמל. חילוקי הדעות המהותיים סביב פעולה בעזה ומימד ההשפלה הביאו את ליברמן לחתוך מהליכוד.
המהלך הזה היה חד, אכזר וקצר, אבל הדרך של ליברמן עוד ארוכה. כשהגה את הרעיון להריץ את עוזי לנדאו בבחירות לנשיאות, היו מי שהסבו את תשומת ליבו של ליברמן שמאחורי פרגוד לנדאו עלול לזכות בפחות מ-11 האצבעות של הסיעה שלו. איווט לא היה מוכן לקחת סיכון שהמותג ליברמן יפגע, והרעיון נעלם כלא היה.
בשנה הקרובה יעבוד שר החוץ על חיזוק המותג העצמאי, לא יהיה עוד ביברמן. ליברמן, שלמד לקח, לא יבלע שוב בתוך מפלגה אחרת. הוא ירוץ לבד, ורק אח"כ יכונן בריתות. אולי עם כחלון, אולי עם לפיד. עם נתניהו זה כבר לא יקרה.
בהנחה שהמבצע ייגמר ללא תוצאות קיצוניות כמו כישלון מחפיר, הצלחה מסחררת או תקלה מבצעית מטורפת, ההערכות הן שהממשלה הנוכחית תסחוב עוד ואפילו תאשר את התקציב. אם יש משהו חוץ מפאג'ר 75 שיכול לערער את היציבות, זה ענייני דת ומדינה. אם מישהו ינסה לאתגר את ליברמן בתחום הזה, גם הוא עלול להחריף את התגובה.
אם לא על עזה, אז לפחות על איווט
העיתוי שבו בחר ליברמן לפרק את הברית עם הליכוד הכעיס את נתניהו. הוא חשב שהתרגיל של ליברמן, כפי שהוגדר בסביבת רה"מ, היה ילדותי וקטנוני ובעל טיימינג בעייתי. אנשיו של נתניהו, שהופתע מהמארב שהוכן לו, שקדו על מתווה להשבת אש. אם לא על עזה אז לפחות על איווט.
התוכנית היתה לחמם את סיעות הקואליציה על ישראל ביתנו ולגרום להן לדרוש את פתיחת ההסכמים הקואליציוניים כדי למנוע מישראל ביתנו המונה 11 חברי כנסת, להמשיך להחזיק בחמישה תפקידי שרים, סגנית שר ושני ראשי ועדות. הרעיון היה לקחת מליברמן את משרד החקלאות (גם ככה היחסים בין ליברמן ליאיר שמיר לא משהו) וגם את ראשות הוועדה לזכויות הילד שבראשה עומדת ח"כ אורלי לוי. אקט סימלי לנוכח ייחוסה המשפחתי של הח"כית. נתניהו לא רצה לשבור כלים, אבל כן לפגוע בכנף. זה היה "אורנים קטן".
בסביבת נתניהו חושדים שהצעד של ליברמן רחב יותר. על פי תיאוריית הקשר, שר החוץ מתואם עם בנט, שבמטרה להיפטר מהמשקולת של רבני תקומה יפלג את הבית היהודי ויחבור לגוף משותף עם ליברמן. בית הקלפים למתקדמים. זה הסיוט של נתניהו - התחזקות של גדעון סער מצד אחד, וליברמן ובנט יחד מצד שני. בסביבתו של ליברמן, דרך אגב, גיחכו וניסו להיזכר מתי בכלל שוחח שר החוץ עם בנט בפעם האחרונה.
האש בדרום מנעה מנתניהו להוציא את התוכנית אל הפועל. רה"מ, שעסוק עד צוואר בענייני ביטחון לא יכול לעסוק בגניבת תיקים מתחת לאפו של ליברמן. מה גם שהיכולת של נתניהו לעסוק בכמה נושאים במקביל היא מוגבלת. הוא צריך נושא אחד לעסוק בו. ברגע שעוסק בנושא ורבע - העסק מתחיל להסתבך.
ביום ג', כשחמאס פתח במתקפה אגרסיבית על ישראל, התקשר נתניהו לכל ראשי הסיעות. על הקו היה גם המזכיר הצבאי. השניים נתנו סקירה על המצב הביטחוני. על ראשי הסיעות נמנו גם יעקב ליצמן ומשה גפני, שהועלו יחד לשיחת ועידה. כנראה שבלשכת רה"מ החליטו לחסוך בעלויות הטלפונים. ככה זה כשמשה כחלון לא בסביבה. זו היתה שיחת עדכון שגרתית, בדיוק שבועיים לאחר שהתקיימה השיחה הקודמת. באחרונה נתניהו דואג לשמור על קשר הדוק עם החרדים (וגם סער לא מקמץ בטלפונים). עניינים פוליטיים לא עלו בשיחה.
בערב, אחרי שחלה הסלמה וטילים התעופפו גם על ת"א, יצרו בכירים בקואליציה קשר עם ראשי הסיעות החרדיות - אריה דרעי (ש"ס), וגפני וליצמן (יהדות התורה), כשעל הפרק הצעה צינית אך רצינית: הצטרפות החרדים לממשלת חירום לאומית.
אם הנקמה בליברמן היא "אורנים קטן", אז הכנסת לוחמי יהדות התורה וש"ס אל שורות הקואליציה זה ה"אורנים הגדול". לנתניהו יש פנטזיה להקים ממשלת חירום לאומית. הוא עובד חזק מאחורי הקלעים, בודק אפשרויות להקמת ממשלה עם החרדים ועם, או בלי, מפלגת העבודה. אגב, להרצוג אין כל כוונה להיות עלה התאנה השמאלי של נתניהו. הוא נותן לו גב מבחוץ.
החרדים, מנגד, הביעו נכונות. ש"ס התנדבה לחלץ את העם מהמשבר הביטחוני ויהדות התורה הבינה שאין כמו שעת פיקוח נפש להגביר את האחדות בעם, אבל עוד לא הגיעה השעה. כל עוד יש רק הפצצות מהאוויר, יתקשו הח"כים לבקש מהרבנים לאשר הצטרפות לממשלת חירום, כי על פניו, החיים ממשיכים כסדרם. כניסה קרקעית תייצר לפחות אווירת חירום ותקל על מלאכת השכנוע, והמהלך להצלת העם והמדינה יוכל לצאת לדרך.
כרגע המגעים הם בעיקר מול דרעי. הוא מתגעגע לימים הגדולים שבהם מכונית משוריינת עצרה בפתח בית הכנסת בעיצומה של שבת, ודרעי הגדול נפלט בעיצומה של תפילה כשנקרא לדיון בקבינט, כדי להפעיל את כובד משקלו נגד תקיפת סדאם חוסיין בעיראק. היום הוא חבר מן המניין בוועדת חו"ב, ולא נותר לו אלא להיזכר בערגה בימים שבהם חרץ גורלות.
האמון המחודש בין נתניהו לדרעי נרכש באירוע שבע הברכות של יו"ר ש"ס שבו נרקם הדיל להריץ את מאיר שטרית לנשיאות מול רובי ריבלין. דרעי ונתניהו היו אחים לצרה. ש"ס כמו הליכוד, תמכו בריבלין, ושני הראשים הלכו נגד רצון הסיעה. נתניהו יצא מהאירוע מבושם ולא מיין, אלא מהתחושה שתפר את הדיל שירחיק את ריבלין מבית הנשיא. רה"מ ויו"ר ש"ס חשבו להמשיך אל עבר הדיל הבא, אבל כרגע ללא הצלחה.
דרעי בבעיה. הוא לא יוכל להיכנס ללא תמיכת יהדות התורה. הוא לא יחזור על הטעות שעשה ב-92 כשנכנס בניגוד לדעת הפטרון האשכנזי, הרב ש"ך, לממשלה שמרצ חברה בה. דרעי התפטר מהממשלה בגלל כתב האישום שהוגש נגדו אבל עד כדי כך היה משוכנע שהרדיפה המשפטית היתה כי לא שמע בקול הרב, שרגע לפני שנטרקו מאחורי דלתות הכלא, הוא ביקש ממנו ברמקול סליחה.
התיאבון של נתניהו לקדם את הקמת הממשלה טמון בהבנה שהקואליציה הנוכחית מחשבת את ימיה לאחור וכדי להרכיב את הממשלה הבאה הוא חייב לשקם את יחסיו עם היחידות המובחרות של החרדים. רה"מ חושש שהם יחברו לסער או לכחלון, שיכולים גם לחבור זה לזה. ויש לו גם את בנט על הראש, שמתחיל להוביל בסקרים. אמנם הסקרים שבהם הבית היהודי נוסק ל-18 מנדטים נעשו באינטרנט והם פחות אמינים, אבל בכל זאת נתניהו רוצה למות כשהוא רואה שבנט גורף ח"י מנדטים.
חלון הזדמנויות בחסות טילי החמאס
אנשי נתניהו סבורים שחלון ההזדמנויות לביצוע מהלך פוליטי שכזה בחסות טילי החמאס וכיפת ברזל עומד על כשבועיים, עד תום הלחימה בדרום. לשיטתם, אם ממשלת החירום החרדית לא תקרום עור וגידים עכשיו, היא לא תקום בכלל, בטחון ישראל יופקר, ועתידו הפוליטי של נתניהו יהיה נתון לחסדי הנשיא ריבלין.
הפחד הגדול שלהם הוא לאבד את המומנטום, ש"צוק איתן" יסתיים כשהחרדים בחוץ ונתניהו בקצה הצוק על שפת התהום. לכן נתניהו חשש מפרסום פומבי. אור השמש מחטא, אבל גם מכשיל מהלכים. אחרי שפורסם אתמול ב"גלובס", האפשרות שממשלת החירום החרדית תקום - קלושה. הניסיון להפעיל בו זמנית שתי כיפות: כיפת ברזל וכיפה שחורה לא עלה יפה. לפי שעה.
בשבועות האחרונים כבר היו מגעים דומים. בסביבת נתניהו התקבלה התחושה שיאיר לפיד עומד לפרוש מהקואליציה והחלו בהדברות עם החרדים. חטיפת שלושת הנערים סיכלה את התוכנית, ובכל מקרה התברר שלפיד בכלל לא פורש והתוכנית ירדה מהפרק.
הרצון של נתניהו לראות את החרדים בקואליציה גדול עוד יותר כשחולפת במוחו המחשבה שהתיקים ייפתחו מחדש, ובנט ינושל. אמנם לפני ואחרי הקבינט נתניהו ובנט נפגשים ומשוחחים על עניינים שוטפים, אבל נתניהו לא מצליח לשכנע את האישה בבית לקבל את בנט. והוא רוצה לישון בלילה בבלפור.
הקואליציה של נתניהו כמעט ולא מצליחה להגיע להסכמה על כלום, אבל כשצירוף החרדים היה מאפשר את הארכת חייה כמו אוויר לנשימה, נראה היה שאפשר היה להגיע להסכמה.
בסביבת נתניהו מעריכים שבנט לא יהווה בעיה. עד לא מזמן הוא כרך את גורלו בלפיד, שחרדים בממשלה היו עבורו סדין אדום. כשעוד היו משפחה, בנט איים שאם שר האוצר פורש, הבית היהודי יעזוב גם. עכשיו, כשהם אפילו לא גיסים, לבנט בטח לא יהיה אכפת שהחרדים יכנסו במקום לפיד. יש עתיד היא כרגע הצלע החלשה בקואלציה. אחרי שהתפוגגה הברית עם בנט, וכנראה שגם זו עם ליברמן לא החזיקה מים, ללפיד אין בריתות, יש לו תקציב על הראש ואין לו זמן למריבות מיותרות. לכן לדברי גורמים ביש עתיד, אחרי שהעביר את חוק הגיוס, ללפיד לא תהיה כל בעיה לשבת לצד החרדים סביב שולחן הממשלה, גם כשתסתיים הלחימה. לפיד עצמו מכחיש מכל וכל.
בסביבת נתניהו לקחו בחשבון שאם לפיד יפרוש בשלב זה או אחר, לבני לא תוכל להרשות לעצמה להישאר. בדיוק בשביל זה קיימת המחלקה לפירוק מפלגות בלשכת רה"מ, ששוקדת כבר שבועות על פירוק התנועה וצירופה של קדימה על שני ח"כיה, שייכנסו ויאפשרו ממשלת 65. זו התוכנית הגרנדיוזית. מצד שני, בעוד שלושה שבועות הכנסת יוצאת לפגרה. לנתניהו יהיה ממילא שקט פוליטי גם בלי התוכנית הגדולה.