דמוקרטיות שמאבדות את זה

השופט אהרן ברק אמר לפני עשר שנים ויותר, "האמריקאים איבדו את המכנסיים". הוא התכוון לתגובת ארה"ב על התקפות הטרור של 11 בספטמבר 2001, בייחוד חבילת החוקים, שניתן לה השם "פקודת נאמני המולדת" (Patriot Act). מבקרי הפקודה ההיא אומרים, שהיא היתה חסרת כל יחס, ופגעה בכמה מאושיות הדמוקרטיה. היא שיקפה מידה של פאניקה ושל אבדן עשתונות. אגב, המבקרים באים לא רק מצד שמאל, אלא גם מימין, אפילו מן הימין השמרני ביותר.

לפחות בת 200 שנה היא השאלה מה לעשות במצבי חירום, ובאיזו מידה מותר לצמצם את חירויות האזרח. לא היה צורך בשאלה לפני שהחוק הציב סייגים, הגביל אורך של מעצר ללא משפט, והעניק חופש דיבור וזכות להתארגנות. כדי שזכויות האזרח יופרו בימי מלחמה צריך קודם כול לכבד אותן בימי שלום. ממילא השאלה יכולה להישאל ברצינות רק בארצות דמוקרטיות. זה לא הוגן, מפני שאם רק דמוקרטיות חייבות בכיבוד זכויות, הן עלולות למצוא את עצמן בעמדת נחיתות בזמן שהן נאבקות על נפשן.

השאלה על התנהגות דמוקרטיה במצב חירום קשה כשהיא נוגעת לזכויות יחידים; והיא קשה שבעתיים, כאשר היא נשאלת על זכויות של קבוצות מיעוט, המוגדרות באופן אתני ולשוני.

לא נביא את הגוף

בארה"ב, בימי מלחמת האזרחים, לפני 150 שנה, הנשיא לינקולן השעה את ההגנה החשובה ביותר המוענקת ליחיד מפני שרירות לבה של הממשלה: הביאס קורפוס ("הביאו-נא את הגוף", בלטינית). זו ההתניה, המחייבת את אוכפי החוק להביא חשוד לבית המשפט כדי להאריך את מעצרו. הגיון ההשעיה היה ברור: ארץ העומדת במלחמת אזרחים זקוקה למרחב תמרון גדול הרבה יותר ממה שמאפשר לה החוק בימי שלום. אם בימי שלום נחוץ חשד מבוסס כדי לשלול חירויות, הנה בימי מלחמה צריך להספיק גם חשד קל. טובת הציבור מחייבת.

במאי 1861 עצר הצבא האמריקאי חבר בבית המחוקקים של מדינת מרילנד, שניסה לשבש מעבר כוחות מבולטימור אל וושינגטון. הוא נכלא במצודה צבאית. פרקליטו ביקש מבית משפט פדרלי לצוות "הביאס קורפוס". הנשיא לינקולן, בחודש השני של כהונתו, הגיב בהשעיית הזכות. בית המשפט העליון מיהר לפסוק, שאין לנשיא הזכות להשעות. לינקולן התעלם מן הפסיקה, וההשעיה נשארה בתוקפה עד סוף המלחמה.

"בוגדים ברפובליקה"

הדמוקרטיה האמריקאית "איבדה את המכנסיים" בשתי מלחמות גדולות נוספות, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה.

עד שארה"ב הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה נגד גרמניה ב-1917, לתרבות הגרמנית נועד בה מקום בולט מאוד. השפה הגרמנית דוברה בחלקים ניכרים של מדינות המערב התיכון, בתי ספר ועיתונים בגרמנית שגשגו, רחובות וערים התקשטו בשמות גרמניים. מ-92 מיליון האמריקאים של הזמן ההוא, 10 מיליון ויותר היגרו אליה מגרמניה ומבעלות בריתה.

הגרמנים-האמריקאים התנגדו למלחמה, ורצו שארה"ב תדבק בנייטרליות.

הנשיא לשעבר טדי רוזוולט, בעל השפעה עצומה על דעת הקהל גם כאשר היה מחוץ לבית הלבן, תקף את המיעוט הגרמני בלשון לא נעימה. הוא האשים אותם, וגם מהגרים נוספים מאירופה, בחוסר נאמנות לארצם החדשה. אלה מביניהם, "המפחידים פוליטיקאים אמריקאים באמצעות איומים להפנות את המצביעים הזרים נגדם, הם בוגדים ברפובליקה".

ארה"ב הצטרפה למלחמה כמעט שלוש שנים לאחר שפרצה באירופה. עם הצטרפותה התחיל דיכוי מסיבי של המיעוט הגרמני, תחת הסיסמה "אמריקניזם של מאה אחוז". עיתונים בלשון הגרמנית נסגרו. לימוד הגרמנית פסק בבתי ספר ציבוריים. כנסיות גרמניות חדלו להשתמש בלשון הגרמנית בזמן התפילה. הגיעו הדברים לידי כך, שהגרמנים באוהיו חדלו למכור פרעצל במזנוניהם ובברים שלהם. אמריקאים חדלו להשתמש במלה "זאורקראוט" לתיאור כרוב כבוש. התחליף היה "כרוב החירות". באמת.

בעיר הגדולה סנט לואיס, במדינת מיזורי, קרא עיתון מקומי "למחות כל זכר של גרמניות בעירנו". וכך נמחקו ממפת העיר "רחוב הקיסר", "רחוב ביסמרק", "שדרות ברלין". בכל ארה"ב, אמריקאים ממוצא גרמני שינו את האיות של שמות משפחותיהם, כדי לטשטש את גרמניותם (למשל "שמידט" הפך ל"סמית'"). (עוד פרטים על הדה-גרמניזציה אפשר למצוא, באנגלית, ב-http://tinyurl.com/germans-wwi).

רבע מיליון גרמנים-אמריקאים חויבו להירשם, לשאת מסמכי זיהוי (לא עניין מובן מאליו באמריקה, שבה מעולם לא היו תעודות זהות), ולדווח על כל שינוי במיקומם, או בתעסוקתם. 6,300 נעצרו ללא משפט, והוחזקו בסוג של "מעצר מנהלי".

עצם המושג הזה, "מעצר מנהלי", הוא מורשת של ימי המנדט הבריטי. הבריטים פיתחו הרגלים מורכבים לדיכוי של אוכלוסייה לא-לויאלית. בזמן מלחמת הבורים, בדרום אפריקה, בשנתיים האחרונות של המאה ה-19, הם יצרו מיכלאות לאזרחים דוברי הולנדית ("אפריקנרים"), ונתנו להן את השם "מחנות ריכוז". המחנות ההן נעשו חממות של שנאה יוקדת לבריטים.

הבריטים עצרו נתינים גרמניים במהלך שתי מלחמות העולם, לפעמים עד אבסורד: פליטים יהודים מגרמניה הנאצית נעצרו ב-1939, ורבים נשארו במעצר עד סוף המלחמה. מאמר אקדמי, העוסק ביחס לגרמנים בבריטניה, נקרא, "חורבן הקהילות הגרמניות בבריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה" (מאת פאניקוס פאנאי, 1996).

עד שיימחה היפני האחרון

מיוחד במינו הוא אבדן-העשתונות של האמריקאים ב-1942. ההתקפה היפנית על פרל הרבור, דצמבר 1941, הפכה כל יפני לא רק לאויב בכוח, אלא לבוגד בכוח.

בארה"ב היתה מסורת ארוכה למדי של אפליה גזעית נגד מהגרים ממזרח אסיה, בייחוד בחוף המערבי. ערב המלחמה ישבו בחוף המערבי 110 אלף בני אדם ממוצא יפני, שני שלישים מהם אזרחי ארה"ב. חודשיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה הורה הנשיא פרנקלין רוזוולט להכניס אותם להסגר, ולכוף אותם למשטר צבאי.

ראש פיקוד המערב של צבא ארה"ב העיד אז באוזני ועדה של הקונגרס: "אינני רוצה אף אחד מהם כאן. הם מרכיב מסוכן. אין כל דרך להעריך את מידת נאמנותם. אין לנו מנוס מלחשוד בכל יפני עד אשר הוא יימחה מן המפה".

ההחלטה לעצור יפנים חייבה הגדרה של "מיהו יפני". האמריקאים החילו מבלי דעת את הנורמות של חוקי נירנברג על יהודים, ואפילו החמירו יותר. יפני ראוי למעצר היה מי שלפחות אחד מסב-סבותיו היה יפני, זאת אומרת החלק ה-16 של הדם המפכה בעורקיו. האסיפה המחוקקת של קליפורניה, שבה התגוררו רוב היפנים, קבעה שהם "לחלוטין אינם ניתנים לטמיעה".

למרבה העניין, לא מעט מילדיהם של העצורים לבשו מדים אמריקאים בזמן המלחמה, ושירתו את ארצם בגבורה. אחדים זכו באותות הצטיינות גבוהים, אם כי הם נשלחו לחזית אירופה, לא לאוקיאנוס השקט.

ב-1988 התנצלה ארה"ב רשמית בפני העצורים וצאצאיהם, ושילמה פיצויים של 20 אלף דולר לכל אחד מהם. זה היה סכום קטן יחס, אבל חשיבותו הסמלית חרגה מערכו הנומינלי.

"האומה הבוגדנית"

ארצות לא דמוקרטיות נהגו במיעוטים חשודים באמצעים קשים יותר לאין שיעור. ההצדקה המקורית לרצח היהודים בידי הנאצים במערב ברית המועצות היה החשד שהם יעזרו לפרטיזנים, לוחמי הגרילה הסובייטיים שהתחילו לפעול בעורף הגרמני. במשך חודשים, מקיץ 1941 ואילך, הסטטיסטיקה הפנימית של האס.אס על שחיטת היהודים מעולם לא נקבה במוצאם האתני או הדתי. היא תיארה את הקורבנות כ"סייעני פרטיזנים".

אבל זה היה כמובן רק תירוץ ביורוקרטי לאקורד הפתיחה של השואה.

נראה שהדוגמא המפורסמת ביותר לאבדן עשתונות רצחני כלפי מיעוט עוין היא התנהגות הממשלה הצבאית בטורקיה העות'מנית כלפי הארמנים, מ-1915 ואילך. הארמנים סווגו קיבוצית כ"אומה בוגדנית", בגלל האהדה שחלק ניכר מהם רחשו לקיסרות הרוסית. חלק מן הארמנים של מזרח אנטוליה מרדו בטורקים, וקיבלו סיוע צבאי רוסי.

החשש מפני התקוממות כללית של מיליון וחצי ארמנים לא היה קלוט מן האוויר. מבלי להיכנס בעובי הקורה של המחלוקת ההיסטורית, בין אם היתה הוראה ספציפית מן המשטר ובין אם לא, הטורקים התחילו לגרש את הארמנים מזרחה, אל המדבר הסורי. זה היה גזר דין מוות לכל דבר, חיסול מלא של האוכלוסייה הארמנית באזורי מחייתה ההיסטוריים. אין עוד ארמנים באנטוליה.

השמדה של "מיעוט בוגדני" מוסיפה להיות נדירה. אבל חשדות ואיבה הם לחם-חוקם של מיעוטים, שהלויאליות שלהם חשודה.

הם הריעו לפקיסטנים

בהודו יש מיעוט מוסלמי גדול, בערך 160 מיליון בני אדם. רובו ככולו נאמן להודו. יצאו ממנו נשיאים, שרי ממשלה, גנרלים, דיפלומטים, אקדמאים, עיתונאים, שחקני קולנוע ואנשי ציבור חשובים. אבל יש בו גם אחרים: התארגנות טרוריסטית, שבדרך כלל נביחתה חזקה מנשיכתה, לצד ביטויים קוריוזיים של חוסר נאמנות. מכללה בצפון הודו גירשה זה לא כבר סטודנטים מוסלמים מקשמיר לאחר שהריעו לנבחרת הקריקט של פקיסטן במהלך משחק עם הודו. הגירוש עורר סערה, והם הוחזרו על כנם.

לא הבאנו כאן את כל הדוגמאות. אבל אפשר להגיד שישראל עמדה בדרך כלל בהצלחה יחסית בנורמות של ציפיות דמוקרטיות. היו יוצאים מן הכלל, כמו הטבח בכפר קאסם ב-1956, בזמן מלחמת סיני. מבצעיו הועמדו לדין (אבל לא ריצו אפילו חלק קטן מעונשם). הטבח ההוא הניב את האיפיון המשפטי "פקודה בלתי חוקית בעליל". היו ששת הרוגי 'יום האדמה' ב-1976; 13 ההרוגים במאורעות אוקטובר 2000. אבל אפילו החרדה העמוקה של ששת הימים ושל יום הכיפורים עברה בשלום, גם כאשר ביטויים של חוסר לויאליות בקעו מהרבה גרונות ערביים.

הדילמה הדמוקרטית של ישראל עומדת במלוא תוקפה בימים כאלה, לא ימים טובים לשום דמוקרטיה. רוב בארץ דמוקרטית צריך לנהוג באחריות כלפי מיעוט, אבל גם מיעוט זקוק לאחריות כלפי הרוב. בסימן הדילמה הזו, כל דמוקרטיה מתהלכת על-פי תהום.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny