גלגולה של רקטה

חפצים מעופפים. יולי 2004, בדיוק לפני עשר שנים. אפיק אוחיון, בן ארבע בסך הכול מהעיר שדרות, הופך לקורבן הראשון של ירי תלול מסלול מרצועת עזה. אוחיון נולד למעשה לירי הקסאמים, שהחל עוד בשנת 2000, אבל עד הרגע שבו תמונותיו שלו ושל אביו המתייפח פורסמו, הירי הזה נתפס לכל היותר כמטרד שולי, זמזום יתוש שמגרד בגב ולפעמים מעט עוקץ.

"אני מבקש מכל עם ישראל שלא יישב בשקט. לרה"מ יש שומר, לנשיא המדינה יש שומר, אבל מי שומר על הילדים שלנו", אמר איציק האב, רגע לפני שקבר את בנו היחיד. הייתי שם בלוויה הזאת. היא לא השאירה עין אחת יבשה. אבל לא רק שעם ישראל נותר לשבת בשקט, הנה תזכורת למה שבחר לומר 11 חודשים מאוחר יותר עו"ד דב ויסגלס, אז יועצו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, בהתייחס לירי הקסאמים מהרצועה:

"מדובר בחפצים מעופפים שאינם מהווים איום לאומי". מי שזלזל בדור שלם של ילדים שנולדו לריצה בין מרחבים מוגנים, להרטבה במיטה ולשאלות ששום הורה לא יודע באמת לענות עליהן, קיבל את החפצים המעופפים האלה באשקלון, אשדוד, ת"א ועכשיו גם בחוף הכרמל.

מלכוד הטכנולוגיה. כבר יומיים שאמצעי התקשורת מהללים את מערכת כיפת ברזל. הבעיה היא שכיפת ברזל היא כמו סם ממכר שהשפעתו ניכרת רק בטווח הארוך: זו טכנולוגיה נפלאה שראויה לכל הערכה וללא ספק הצילה נפשות רבות, אבל באותה מידה היא גם תדלקה את מטחי הירי מהרצועה ובלמה את שאיפת ישראל להכרעה או לכל הפחות להרתעה משמעותית. אם תרצו, כיפת ברזל החזירה אותנו לעידן "החפצים המעופפים" והבלתי מאיימים כביכול, רק שהפעם יש לנו חפץ משלנו שפוגש אותם בשמים.

"מרחב נשימה" קוראים לזה הפרשנים הצבאיים, שמסבירים כי המערכת מאפשרת לצה"ל להגיב באופן מדוד ושקול, אבל האשליה ברורה: כיפת ברזל הנציחה את הלגיטימציה של הירי, הפכה אותו קל יותר לעיכול. חבורת גברים עם פלאפלים על הכתפיים סופרים מתכות באוויר, אבל שוכחים את הציבור על הקרקע שרץ בין אזעקות ובעיקר מתבונן בתסכול על מה שנראה כמו אובדן דעת של מדינה, שמצליחה להפוך ירי של מאות טילים לשטחה הריבוני להצלחה מסחררת של רפא"ל והתעשייה האווירית.

השד לא כזה נורא. "חלק מהבחורים שעומדים פה יריחו לצערי בקרוב את הפרחים שיניחו לכבודם על האדמה", אמר קצין צנחנים צעיר עם נטייה לדרמה, רגע לפני הכניסה למחנה הפליטים בלטה (הסמוך לשכם) במבצע "חומת מגן" בשנת 2002. בלטה, מעוז ה"תנזים" באותם ימים, בלטה היה אז אימת הצבא. אפילו שוטרי הרשות הפלסטינית לא העזו להיכנס אליה. מעל 30 אלף תושבים חיו בה אז, בשטח שרוחבו ואורכו 500 מטר בסך הכול.

בצפיפות הבלתי אפשרית הזאת צה"ל אמור היה לפעול, והוא פעל בהצלחה יתרה מעבר לכל הציפיות ובמינימום נפגעים. השד, התברר אז מהר מאוד, לא כזה נורא. גם המהלך הקרקעי בעזה במסגרת "עופרת יצוקה" (2008) נחשב הצלחה, אלא שהוא נקטע הרבה לפני שאפשר היה להניב באמצעותו תוצאות כמו אלה של חומת מגן. הבעיה היא שבישראל יש מי שמעדיף להמשיך לשחק ב"מלחמת כוכבים", להלל את כיפת ברזל ולהשמיד בתים ריקים שיוצרים הרס והרוגים חפים מפשע, במקום שבו ההרס רק בונה עוד יותר את האתוס.

המבחן של בוז'י. כל זמן שהשיח על החזרת הביטחון ושיקום ההרתעה יישארו נחלתו הבלעדית של הימין, שום מנהיג שמאל לא ינצח בבחירות - וזה כולל גם את יצחק (בוז'י) הרצוג שמקפיד להישמע לאחרונה קשוח יותר מהרגיל. השמאל צריך לרדוף שלום ולדבר בקול צלול על חזרה (כזו או אחרת) לקווי 67', אבל באותה צלילות הוא צריך לדבר על אפס סובלנות לירי על אזרחים - יהיה המחיר אשר יהיה.

חתירה אמיתית לשלום ולהסדר עם אבו מאזן צריכה לאפשר את כל הלגיטימציה להכות כהוגן במי שיעז להפר את השקט. אם הרצוג ישכיל להוביל מדיניות כזאת, ייתכן שנזכה לצאת ממעגל הקסמים והסבבים, מהפוגה להסלמה וחוזר חלילה.

Shai-n@globes.co.il