במאבק על התקשורת האמריקאית, ישראל מנצחת... בינתיים

ישראלים רבים קובלים על תקשורת מוטה, אם לא אנטי-ישראלית, בארה"ב, אבל במאבק על המדיה האמריקאית, בהתמודדות בין הנראטיב הישראלי לנראטיב הפלסטיני על ליבם של צרכני תקשורת מוושינגטון ועד קליוולנד, ישראל דווקא יוצאת מנצחת בשלב זה. זו לא רק ההערכה בקרב דיפלומטים ישראליים בוושינגטון; גם גורמים פלסטיניים מודים בכך, בחירוק שיניים.

אך בטווח הארוך, תווית האנדרדוג של החמאס משחקת לידי הארגון. מבחינת יחסי ציבור, ככל שמתמשכת רמיסתה של עזה - בצדק, מבחינת ממשלת ישראל - ככל שמתעצמות המהלומות הישראליות, ככל שגדל מספר הקרבנות בקרב הפלסטינים, חמאס יכול לבנות על עליה באהדה הציבורית הגלובלית, וגם בארה"ב, גם אם עכשיו הסיקור באמצעי תקשורת אמריקאים בדרך-כלל מאוזן, הוגן ולפעמים אוהד.

"תמונת המצב מזווית הראייה הישראלית מומחשת היטב במדיה בארה"ב", אומר ל"גלובס" נועם כץ, הציר להסברה, או, רשמית, "הציר לדיפלומטיה ציבורית" בשגרירות ישראל בוושינגטון. "'הראשים המדברים' שלנו ממלאים את המסכים. הדיווחים מישראל מציעים תוכן מאוזן, ויש עלייה במידת העניין של הציבור במה שמתרחש עתה בישראל. יש הבנה שבישראל נפל דבר".

ההבלטה שנותנים אמצעי תקשורת בארה"ב, כמו בכל מקום בעולם, לכותרות על מצוקת תושבי עזה בעקבות הפצצות חיל האוויר נתפסת כעין שחורה לישראל בעיני ישראלים ואוהדי ישראל רבים. מילא אירופה, אבל אמריקה, בבת-עיננו ואהובת ליבנו?

הטיעון הזה אינו מקובל על כץ ועל אחרים שעוסקים במדיה או עוקבים אחר התקשורת בצמידות. הם טוענים כי התקשורת האמריקאית מבינה היטב את הבעייתיות הסבוכה במצבה של ישראל מול הפלסטינים, בדיוק כפי שהממשל בוושינגטון מבין זאת, וכפי שהציבור בארה"ב מבין זאת.

אכן, מבחינת מדדי אהדה בארה"ב, ישראל היא קולוסוס בהשוואה לפלסטינים בכלל ולחמאס בפרט. ל-72% מהאמריקאים יש דעה חיובית על ישראל, לפי נתוני גאלופ ממארס 2014, הרמה הגבוהה ביותר ב-23 השנים שחלפו.

התקשורת האמריקאית אינה פועלת בחלל ריק. ארה"ב אינה אירופה, התקשורת האמריקאית אינה התקשורת האירופית, והתקינות הפוליטית האירופית לא כל-כך היכתה שורשים בצד האחר של האוקיינוס האטלנטי.

בתמונה הזו יש כמובן הרבה גוונים. "וול סטריט ג'ורנל", "וויקלי סטאנדארד" וערוץ החדשות FOX (כולם, אגב, בשליטת רופרט מרדוק) מצטיירים כתומכים חזקים של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים; "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וערוץ החדשות הליברלי MSNBC, הרבה פחות, אם לשפוט על-פי מאמרי המערכת ומאמרי אופ אד. אבל הדיווחים בעמודי החדשות, או בשידורים, מאוזנים ברוב כלי התקשורת, ימינה ושמאלה, גם אם ההדגשים עלולים להרגיז ישראלים שחזרו לחדר האורחים אחרי שהות מעצבנת בחדר המדרגות.

ובכל זאת, אפילו בסביבה האמריקאית עוינת הפלסטינים, מתחיל החמאס לראות פירות תעמולתיים מנכונותו להקריב חיי אזרחים עזתיים במלחמת-סרק נגד ישראל. כדאי אולי לציין מה שברור מאליו, אך לפעמים נשכח: עיתונות הולכת אחרי אירועים עוצמתיים, אחרי התפתחויות שמחוללות או חושפות סבל אנושי; סבל כזה נמצא כעת בשפע בעזה, ולמזלנו הרבה פחות בישראל.

המציאות הישראלית מכאיבה, אבל בעזה היא מכאיבה יותר, ולא חשוב שהאחריות למציאות הזו מונחת על כתפי מספר מצומצם של עזתים. באיזו תמונה יבחר עורך התצלומים בעיתון לא ישראלי: של קורבן שותת דם מחולץ מבית בעזה שקרס בהפצצה ישראלית - או של קבוצת ישראלים שיושבת בחדר מדרגות?

במקרים רבים בימים האחרונים, כמו בהתלקחויות בעבר, התצלום בעמוד הראשון של עיתון יומי אמריקאי, או עמוד הבית באתר חדשות, או וידיאו בשידורי חדשות טלוויזיוניים ינציחו עיי חרבות בעזה, או גבר מדמם נישא על-ידי חבריו, או אם פלסטינית מתייפחת בכאב.

הנה דוגמאות מאתמול (שבת): ב"ניו-יורק טיימס", שני תצלומים מלווים שתי כתבות (אחת מעזה, בעמוד 7, האחרת מירושלים, בעמוד 1): תצלום אחד, פרוש על 5 טורים, מראה 5 פלסטינים בעזה מתבוננים ומצביעים על בניןי הרוס (שאינו נראה בתמונה). התצלום האחר מראה ילד עזתי משקיף על הריסות בית משפחתו.

"וושינגטון פוסט" מלווה כתבה מרמאללה, על התערערת מעמדו של מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, ב-4 תצלומים: אישה פלסטינית נושאת את בנה הפעוט ליד בית בעזה שנפגע בהפצצה; ילד פלסטיני, ראשו חבוש, מוטל על אלונקה (4 טורים); ורקטות משוגרות מעזה לעבר ישראל. רק התצלום הרביעי (שני טורים) מנציח את הדליקה שפרצה בתחנת דלק באשדוד ביום שישי, בעקבות פגיעת רקטה של חמאס.

גם אם הטקסט שמלווה את התצלומים יהיה מאוזן, יסביר מדוע תוקפת ישראל בעזה וידגיש את כמות הרקטות שמשוגרות לעבר ישראל - אי-אפשר שלא להדגיש שוב את מה שכולנו יודעים: תמונה אחת שווה אלף מילים. עובדה היא שסיקור חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראליים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח הובלט מאוד בתקשורת האמריקאית. תצלומיהם (ותצלומי ההלוויות שלהם) פורסמו בעמודים הראשונים. אומללות מוכרת עיתונים.

וכך, האריתמטיקה של המוות, כימות הקורבניות, מתחילים להיות מרכיב חשוב בסיקור של "צוק איתן" גם בארה"ב. דוברים ישראליים כבר התרגלו לאחת מהשאלות הנפוצות ביותר בסבב האירועים הנוכחי: איך אתם מסבירים את אי הסימטריה בקורבנות? השאלה הזו היא וריאציה של האתגר הגדול שהציבה הפוליטיקאית הפלסטינית חנאן אשראווי לכתבים אמריקאיים באמצע השבוע: איך זה שלפלסטינים יש יש עשרות הרוגים, ובישראל לא נהרג אפילו אדם אחד? (בינתיים עלה מניין ההרוגים בעזה ליותר מ-150).

"ושינגטון פוסט" ממסגר את הסוגייה כך: "כאשר ישראלים ופלסטינים נלחמים זה בזה, יש סבירות הרבה יותר גבוהה שימותו פלסטינים, לא ישראלים. איך זה קורה?". הכותב מנתח באובייקטיביות ובהגינות את הסיבות, אבל המאמר מותיר רושם ברור מאוד מי דוד ומי גוליית בסיפור הזה.

בטווח הארוך, המציאות הזו עלולה לשחוק את האהדה העצומה לישראל בארה"ב. מבחינת חמאס זו תשואה לא רעה להשקעה מאוד לא חכמה.

ועם זאת, הפלסטינים רחוקים להיות מרוצים מהסיקור האמריקאי של מלחמתם. פרופ' ראשיד חאלידי, מהמחלקה ללימודים ערבים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, כתב בשבוע שעבר בבלוג: "התקפה ישראלית נוספת על עזה תניב עוד דברים סרי-טעם. אלה כוללים התמקדות אובססיבית (של התקשורת האמריקאית) בסבל הישראלי, והתעקשות למצוא הקבלה בין הפצצות ישראליות אינטנסיביות על רצועת אדמה זעירה מאוכלסת בצפיפות, שהרגו 81 פלסטינים ופצעו 615, עד עתה, רובם אזרחים - לבין ירי בלתי מדויק של רקטות פלסטיניות, שהצליחו להגיע למטרות מרוחקות אך לא פגעו בשום ישראלי".