ביבי, ניצחת

ראש הממשלה נלחם כבר 3 שנים, הוא פשוט לא מספר לנו על מה. מאז הסיוט הגדול שלו - המחאה החברתית בקיץ 2011, הוא הצליח להחזיר את השיח הציבורי למגרש שלו. כאילו מחירי המזון והדיור סבירים, אין ריכוזיות והעוני נעלם, קשרי הון-שלטון לא היו מעולם, החינוך מספר אחת ב- OECD, הרפואה הציבורית פורחת, בפריפריה יש תעסוקה לכולם, יש תחרות אמיתית בין הבנקים, השחיתות פסקה, הפנסיות שלנו בטוחות, משפחת נתניהו נוהגת בצניעות ודוגמה אישית, הגז הטבעי נשאר אצלנו, נערי האוצר קשובים לציבור, הלוביסטים לא משפיעים על הכסף שלנו, מחירי הדיור סבירים, ניצולי השואה מתוקצבים כראוי, חברות קבלן לא מנצלות עובדים, וטייקונים לא מקבלים תספורות חינם.

נתניהו איש שיווק בהווייתו, כריש תקשורתי, מבין שאפשר לשנות את סדר היום איך שרוצים, אם רק יודעים למכור את ה"מוצר" ללקוחות. המוצר הוא סיפור ההשמדה, והלקוחות הם אנחנו. יש לנו בעיה אחת, מספר לנו ראש ממשלתנו - כולם, כל הזמן, רוצים להשמיד אותנו.

איך הוא עשה את זה?

הכנסת חזרה מפגרה באוקטובר 2011, רגע אחרי רעידת האדמה של המחאה החברתית ששנתה סדרי חשיבה וכותרות עיתונים, אך מעט מאוד בקרב השלטון. נתניהו פתח את מושב הכנסת בנאום של כ-30 דקות על הסכנות מאיראן, על תהליך השלום ויחסי חוץ, אך לא מילה על מצוקת הדיור, המחאה החברתית או אפילו על גביע קוטג'. הס מלהזכיר.

חודש לאחר מכן הממשלה הציפה את הכנסת בחוקים אנטי-דמוקרטיים - נגד ארגוני חברתיים, נגד זכות המחאה והביטוי, והשתקת ערוצי תקשורת שהעיזו לתמוך בנושאים החברתיים. האופוזיציה ופעילי השטח שחקו את המשחק של נתניהו ויצאו נגד האנטי-דמוקרטיה. פתאום המחאה אינה נוגעת לכיס של כל אזרח, אלא לכללי הפוליטיקה והתקשורת בארצנו. אותו אזרח בבית השתעמם וחזר לצפות באח הגדול.

במשך שנה וחצי חפר לנו נתניהו שהנה עוד רגע צה"ל יפציץ באיראן, כי ממש בחודשים הקרובים תהיה שם פצצת אטום. איים ואיים, יצר משברים עם ארה"ב כדי להגן עלינו, כי או-טו-טו תהיה לנו שואה שניה. לא משנה שכבר מאז 1984 ראשי ממשלות מדברים על אותה פצצה, ממילא אנחנו שוכחים מהר.

למבצע עמוד ענן יצא חודשיים לפני בחירות וחודש אחרי שהצהיר שבמשך הקדנציה לא יצא למלחמות מיותרות. בעיית הקסאמים לא נפתרה באף מבצע משמונת המבצעים בעשור האחרון, אבל כשהתותחים רועמים הרחוב שותק. וכך גם השבוע - השמאל רוקד לצליליו של נתניהו ויוצא נגד הלחימה, ומקבל מכות מאוהדי בית"ר ירושלים וארגון להב"ה. אם יש דבר שאסור לסלוח לנתניהו, זה שהוא גרם לנו לשנוא אחד את השני, והשבוע זה הגיע לשיא.

נתניהו יצר כותרות ושיחק את המשחק עם אבו-מאזן וג'ון קרי. השמאל הישן והעייף, זה שעדיין מתאבל על רבין וחולם על אוסלו, רוקד טנגו עם נתניהו, מגיב לכל בנייה בהתנחלות ולכל סירוב לשלום. הטנגו הזה בין ביבי לשמאל זורק עמוק מתחת לשטיח את הבעיות החברתיות, אלה שנוגעות לכיס שלנו.

המחאה החברתית לא תחזור

התקווה שאפפה את מאהלי הקיץ ההוא, עם חצי מיליון ברחובות ותמיכה של 85% מהציבור, הצטננה בחורף ומאז לא חזרה. שמעתי כבר עשרות תיאוריות להחזרת המחאה החברתית, להשבת סדר יום חברתי, זה שנוגע לנו באמת ביום-יום. אני לא מאמין לאף תיאוריה, האוהלים לא יחזרו. הם ממילא לא יעזרו.

הבעיות קיימות. אי-אפשר לטאטא עוני, להשתיק תספורות לטייקונים, ולתת לתאגידים לסחוט אותנו. או שהבעיות יתפוצצו בצורה של מרד, או בצורה של כרטיס לכיוון אחד. בזמן שהממשלה דואגת שטייקונים לא יברחו, דווקא משלמי המסים יברחו. ומי שלא יוותר על הבית - ייבחר בין עבדות למרד.

עופר ברקן הוא פעיל חברתי