בעת חירום, כמו זו שאנו חווים בימים האחרונים, כל כותרת נראית טעונה במשמעות סמלית. כל תערוכה נראית כניסיון ליצור מערכת סימבולית, שמאירה את ה"מצב" ועל הכול מרחפת איזו רוח נבואית-בדיעבד. אבל גם בימים כתיקונם, אם אפשר לקרוא להם כך, המציאות עמוסה בקונפליקטים - גלויים ונסתרים. אולי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שזוהי הנורמליות. אין "מדינה מתוקנת", אין מקום אידיאלי, יש רק מאבק יומיומי ועקבי, מתיש לעתים, על דמותו של המקום שבו אנו חיים.
3 תערוכות המוצגות בימים אלה נערכו ותוכננו זמן רב לפני המשבר הנוכחי. ובכל זאת, התערוכות "שטח הפקר" בבית האמנים בירושלים, ו"שממה הורה" בגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב, נראות כמו זכוכית מגדלת על הרגע בזמן שבו אנו נמצאים. שלא לדבר על התערוכה "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" במוזיאון על התפר בירושלים, העוסקת במשבר המנהיגות - לא רק אצלנו, אלא ברחבי העולם.
בין חניון לכור אטומי
בתערוכה הקבוצתית "שטח הפקר", שאצרה מרי שק, היא מקבצת עבודות החוקרות לדבריה "היבטים שונים של אזורי הפקר, הפקרות והפקרה, בניסיון לחדור לעומקם של מצבים בלתי פתירים ולגעת בטריטוריות אסורות".
אחד משטחי ההפקר של חיי היומיום מופיע במיצב המרשים של צחי חכמון, ש"העתיק" לבית האמנים בירושלים מיצב ריאליסטי של חניון תל-אביבי מצוי. החניון - על עליבות הבודקה של השומר, צלילי הרדיו המתנגנים ברקע, קירות אתר הבנייה המאולתרים, הגרפיטי והסטיקרים, מודעות הסקס על חלונות האוטו, החשיכה ותחושת החרדה הקלה המרחפת מעל - הוא שטח הפקר ידוע, משותף כמעט לכולנו. ההתבוננות עליו מחדש, ההכללה שלו בתערוכה והשחזור לפרטי פרטים של מרכיביו - מעניקים לו מעמד חדש של "קתדרלת הפקרות".
שטח ביניים מסוג אחר מופיע בצילומי נוף "אסורים" של אוהד מטלון, המציגים אתרים ברחבי הארץ שכוחות הביטחון יכחישו את קיומם. חלקם נראים כמו לקוחים מסרט מדע בדיוני, ורובם נמצאים גלויים בשטח, אבל רוב האנשים לא יבחינו בהם.
סרטו הלא בדיוני של אדריאן פאצ'י, יליד אלבניה, עוסק בגורלם של מהגרים בלתי-חוקיים, המבקשים מפלט בארצות השבעות של המערב. הוא מציג אותם בסיטואציה של נדידה - ספק לקראת הארץ החדשה, ספק בשעת גירוש. סיטואציה מוכרת של טרום טיסה, אך כשהמצלמה מתרחקת נחשפת לפתע תלישותם במקום-לא-מקום, בדרך לשום מקום.
סרט מרתק של קרן רוסו, אמנית ישראלית החיה בחו"ל, מתעד שמורת טבע בצפון גרמניה המשמשת קבוצות של ניאו-פגאניים וניאו-נאצים, הבודים לעצמם ממצאים ארכיאולוגים וממציאים סיפורים היסטוריים, בהם הם מאמינים בכול ליבם.
התערוכה עלתה כחודש לפני פרוץ הלחימה הנוכחית, אך נראה שלא הייתה יכולה לצמוח באקלים אחר.
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים, ללא תשלום. מפגש גלריה יתקיים בשבת, 26.7, בשעה 12:00. 02-6253653
שממה פורחת
התערוכה "שממה הורה" היא השנייה בטרילוגיית "בבל" שאוצרת שרית שפירא מאוסף יגאל אהובי. גם הפעם היא מצביעה על מספר נקודות אחיזה, היוצרות קשרים נראים לעין בין היצירות, שנאספו לאורך שנים בלי תלות זו בזו. כך למשל, במשולש הכניסה לאולם הגדול, ניראה ציור דומיננטי של מטוס קרב של אלי פטל, אמן צעיר המכהן כיום כראש המחלקה לאמנות בבצלאל. לצידו, מצביעה שפירא על ציור כמעט מופשט של עידו בר אל (קודמו של פטל בתפקיד), שבו ניכר במעומעם צלב, היכול להתפרש גם כהד מראהו של מטוס או מסוק. במבט מעמיק, ניתן לראות את התמה הזו שבה ומהדהדת בציור של רפי לביא.
ציור של תמר גטר "צביקה", העוסק בדמותו של הגיבור בעל עיטור העוז שכונה "כוח צביקה" במלחמת יום הכיפורים, ולאחר שנים נודע כי סבל מהלם קרב - תופעה פוסט טראומטית שטרם הוכרה באותה תקופה.
השאלה המפעמת תמיד בחברה הישראלית - "מהו מעשה גבורה ומיהו גיבור?", מתנגשת בימים אלה שוב ושוב עם שאלות פוליטיות מימין ומשמאל, עם ערכי הומניזם ועם חיים בקונפליקט קבוע. האם כולנו סובלים מטראומה ומפוסט-טראומה? בעבודת האמנים יש בוודאי ביטוי לאותה טראומה קולקטיבית, ואולי גם אפיק לטיפול.
גטר חוקרת ומתכתבת עם עבודותיו של ג'וזף בויס, שגם מהן מוצגות בתערוכה. הטרילוגיה "בבל" עוסקת בדחף לבנות ולהחריב, שהם קצוות של אותה יכולת אנושית מרהיבה. השממה, המגיעה אחרי נפילת המגדלים, היא חלק מאתוס הצמיחה מחדש, הפוטנציאל, מחיקת העבר והתכחשות לכישלון. "בתערוכה מוצגות עבודות האומדות שורה של אסונות - ממרחק הזמן, כתמונת זיכרון המקפלת בתוכה תהליכי שכחה-השכחה ומחיקה חלקית של טרגדיות לאומיות ואישיות", כותבת שפירא.
בין החללים היא מציגה חלקים שונים מעבודת וידיאו של אפרת שווילי, המתעדת את קריאת שמות הנספים בטקסי יד ושם, יצירה העוסקת בהתמודדות עם זיכרון העבר ושימורו.
בקומה התחתונה מרצדת וקורצת עבודת ניאון של ברוס נאומן "דקירה בעין" המציגה נאמנה את מצב ההתגרות ההדדיים המתלקחת כאן כל כמה שנים (במקרה הטוב) ולא מגיעה לפתרון.
באגף נפרד בגלריה מוצגת תערוכת יחיד של מאשה זוסמן "רוח צד", זוכת פרס מישל קיקואין לשנת 2013.
הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל-אביב, כיכר אנטין, חיים לבנון פינת איינשטיין, טל. 03-6408860. הכניסה חופשית. סיור ומפגש עם האוצרת ביום שישי, 14 ביולי בשעה 11:00
כוחו של האטד
"אנו אוהבים אותם, שונאים אותם, מעריצים אותם ובזים להם. אנו תולים בהם תקוות ומאמינים להבטחותיהם, ובו בזמן צופים בהם מובלים אזוקים ומושפלים כאחד האדם. מיהו האיש הראוי להנהיג ומה מניע אותו?
מהו מקורו של הצורך העמוק הזה, הטבוע בנו לבקש לעצמנו מנהיגים? האם הוא עונה על מאוויים פנימיים בדומה להתאהבות? או שמא הוא צורך פסיכולוגי של הפרט והקולקטיב להורה טוב ולאב קדום ואמצעי לקבלת תמיכה, עידוד וביטחון פיזי ורגשי בעיתות מצוקה?", כך כותב רפי אתגר, מנהל ואוצר "מוזיאון על התפר", לקראת התערוכה.
"הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך". הכותרת מצטטת את "משל יותם" (ספר שופטים פרק ט'), "המניפסט האנרכיסטי הראשון במקרא, ואחד מהטקסטים הקדומים המתארים את הצורך הטבוע באדם לאתר לעצמו מנהיג", אומר אתגר.
האטד, עוד בטרם התמנה לתפקידו, מאיים כי מי שימרה את פיו, ואפילו יהיו אלו ארזי הלבנון הנישאים, תצא אש מקוציו הבוערים ותענישם. הוא מצטט גם את דוד בן-גוריון, שנהג לומר כי "אין הוא יודע מה רוצה העם, אך יודע הוא היטב מה העם צריך". זוהי תמצית הכמיהה ל"מבוגר אחראי", שלא רק יודע יותר טוב מכולם מה נחוץ לנו, אלא מוכן להתמסר למטרה.
בתערוכה מציגים 18 אמנים מישראל, מאנגליה, מאיראן, מדרום אפריקה, מספרד ומגרמניה ועוד, הבוחנים במבט ביקורתי את שקיעת האמון במנהיגות, תופעות של שחיתות שלטונית והוללות, עריצות ופולחן אישיות. במסגרת התערוכה הוקמה מחדש הגיליוטינה של האמן הישראלי אריאל קליינר, שהוצבה בשד' רוטשילד בזמן המחאה החברתית והוחרמה על-ידי עיריית תל-אביב.
מוזיאון על התפר, חיל ההנדסה 4, ירושלים טל: 02-6281845
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
