שולה זקן יצאה כמעט בחינם

בשבוע שעבר, ביום חמישי, נערך בבית המשפט דיון בתיק השחיתות של ראש עיריית בת-ים המושעה, שלומי לחיאני. מי שנכח באותו יום באולמו של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, בני שגיא, שדן בתיק לחיאני, יכול היה לחשוב שהוא נוכח בטקס חלוקת פרס ישראל ללחיאני, ולא בדיון במשפטו.

שלב הטיעונים לעונש הוא מעצם טיבו השלב במשפט שבו חבריו של הנאשם מתייצבים כדי למסור עדות אופי לטובתו, אבל במקרה של לחיאני מדובר היה באירוע חריג. שרי הממשלה יעל גרמן ומאיר כהן, העיתונאיות אבירמה גולן ואורלי וילנאי, ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, ואפילו צביקה גרינגולד, גיבור מלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה"), טרחו להגיע לבית המשפט כדי לדבר באריכות בשבחו של לחיאני ולספר כיצד הפך את מערכת החינוך בבת-ים ואת העיר בכלל מנכשלות למוצלחות.

הסופרלטיבים היו אמנם רבים, אבל ספק אם הם יצליחו למלט את לחיאני מאימת הדין. העובדה שאדם היה ראש עיר מוצלח לא אמורה ואינה צריכה להביא להקלה בעונשו, בעיקר כאשר הוא עצמו מודה כי במקביל לשיקום העיר ניצל את אותו כוח, כישרון ויכולת ששימשו אותו בתפקידו, לקבלת כספים והלוואות של מאות אלפי שקלים מעובדי עירייה שהיו נתונים למרותו ומאנשי עסקים בעיר שהיו תלויים בהחלטותיו.

הסיכוי שלחיאני יקבל עונש מופחת משנת המאסר שהפרקליטות מבקשת לגזור עליו, נובע בעיקר מסיבה אחרת, טריוויאלית כמעט: לחיאני הודה וקיבל אחריות על מעשיו כבר בשלב מוקדם מאוד של המשפט, ועוד בטרם התחיל שלב ההוכחות בתיק.

אפשר להשוות את המקרה של לחיאני לזה של ג'קי מצא, מנהל רשות המסים לשעבר, שהורשע בעבירות של הפרת אמונים וסיוע לשוחד בפרשת המינויים ברשות.

מצא הודה בביצוע העבירות במסגרת הסדר טיעון אחרי שהסתיימה פרשת התביעה בתיק, והוא נשלח לשנת מאסר בגין מעשיו.

לפי ההיגיון הזה, לחיאני, שהורשע בביצוע עבירות דומות, עשוי לקבל עונש קל יותר, שכן הוא הודה במעשים בשלב מוקדם יותר, ובכך קיבל אחריות על מעשיו, וחסך זמן שיפוטי יקר.

מלאכת הענישה היא אחת הקשות והמסובכות ביותר שמוטלות על שופט. כדי לסייע לשופטים במלאכתם, ובעיקר כדי להגביר את האחידות בענישה בין השופטים השונים ברחבי הארץ, חוקק חוק "הבניית שיקול-הדעת בענישה", שנכנס לתוקפו ביולי 2012.

החידוש הגדול של החוק הוא המושג של "מתחם הענישה" - טווח העונשים ההולם את חומרת מעשה העבירה ואת מידת אחריותו של הנאשם למעשה זה.

אולם דומה כי במקרים רבים, במקום להקל על השופטים החוק מקשה עליהם את עבודתם. היטיב להגדיר את הקושי הזה השופט המחוזי דוד רוזן בגזר הדין במשפט פרשת הולילנד, שבו כתב: "על-פי החוק, על בית המשפט לבדוק ולבחון את נושא העונש באמצעות מסגרות מוגדרות, מורכבות, משולבות ומתגדרות בצורה גרפית, שלא לומר טכנית. דרך זו זרה לעבודת השופט בבית המשפט ומקשה על מלאכתו בבואו לגזור את הדין".

רוזן הוסיף כי "גזירת הדין אינה יכולה ואינה אמורה להיות פעולה טכנית המתוחמת במסגרות מבניות קשיחות. עונשו של אדם אינו צריך להיות שקלול וסיכום מתמטי של סך שקלול המסגרות המבניות הנתונות בתיקון החוק".

בהקשר להולילנד, נזכיר כי היום (ג') נכנסה שולה זקן, ראשונת מורשעות משפט הולילנד, לכלא נווה תרצה. בזכות המידע שחשפה רגע לפני סוף המשפט בנוגע לאהוד אולמרט, זקן תירצה עונש קל יחסית של 11 חודשי מאסר פחות יום, זאת בעקבות הרשעתה במסגרת הסדר טיעון, שאימץ רוזן כמעט בלית-ברירה ותוך הפגנת סלידה ממעשיה.

עם זאת, קשה להשתחרר ביום הזה מההרגשה שזקן יצאה ממש בזול, כמעט בחינם. בעיקר אם משווים את עונשה לעונשים הכבדים שקיבלו יתר הנאשמים, דוגמת אורי לופוליאנסקי, בגין עבירות דומות ופחותות.