אילן שילוח, מבכירי הפרסומאים, מפוצץ את בועת המדיה

בבוקר שלאחר הנפקת מטומי (Matomy) בבורסה הראשית של לונדון, התקשרה אמו הקיבוצניקית בת ה-89 של אילן שילוח לברך: קראתי בעיתון, כך אמרה, "שההפקה הצליחה". הטעות שובת-הלב של האם הגאה הפכה מיד לציוץ בטוויטר של בת זוגו של שילוח, שירה מרגלית, ולאחר מכן גם בשלו.

לא מפתיע שאת הדברים החשובים לו באמת, בוחר שילוח לצייץ. הוא חי בין שני עולמות, הפרסום המסורתי עם הארט דירקטור והקריאייטיב, המודעות וסרטוני הפרסום בטלוויזיה - והעולם החדש הדיגיטלי, המהיר, הטכנולוגי והמדיד מאוד, שאותו מבטאת מטומי, אבל מבטאים גם עוד 40 סטארט-אפים שהוא מגדל ומפתח ב"דה טיים" שברמת-החייל במעין גרסה אישית שלו לחממה.

שילוח מקבל את פניי בלבביות נטולת גינונים. הוא אמנם משתדל לשמור על הממלכתיות הראויה לבעל שליטה שחוגג הנפקה וגיוס של כ-70 מיליון דולר, אבל אופיו הישיר והכן וחוסר הכישרון שלו להעמדות פנים ולניסוחים דיפלומטיים, ניכרים בשיחה. הרושם החזק הוא שהוא שונה מאוד מאיזה דימוי מתנשא שדבק בו במהלך השנים, וקשה לדעת אם הדימוי היה שגוי או שההתרחקות ממלחמות הפרסום והשקיעה בעולמות המלהיבים של הניו-מדיה היטיבו עמו.

על אף שהוא יו"ר משרד הפרסום המדורג כראשון בארץ, מקאן-אריקסון, הפרסום המסורתי הוא בעיניו כלכלה ישנה שלא תצמח, והוא בהחלט נתן ביטוי מעשי לדעתו זו, הן בתזוזה מתפקיד המנכ"ל לתפקיד היו"ר והן כאשר מכר את מניותיו בהדרגה במקאן-אריקסון בין 2009 ל-2011.

"עשיתי זאת מתוך הבנה שתעשיית הפרסום המסורתית לא צומחת בהכנסות, ויורדת ברווחיות", הוא אומר בכנות בראיון ל-G. "כבעל מניות במשרד פרסום, אין פה אפסייד, רק דאונסייד. את רוב משאביי הפיננסיים וזמני השקעתי בבנייה של מטומי ושל דה טיים, ונשארתי יו"ר מקאן כדי שהחברה תמשיך לנווט.

"תעשיית הפרסום המסורתית נמצאת במקרה הטוב בסטגנציה, ובמקרה הרע בירידה, והרווחיות שלה נשחקת. רק התעשייה החדשה, האינטרנט, היא ההזדמנות הגדולה לבנות עסקים חדשים. זו הסיבה לשינוי שעשיתי. גם בתוך מקאן בישראל, מתוך 360 עובדים, בסביבות 100 איש עובדים רק באינטרנט. לא תמצאי את זה במשרדי פרסום אחרים. שם תמצאי 10-15 עובדים באינטרנט".

- למה? משרדי הפרסום בארץ לא מבינים את הכיוונים החדשים?

"אני חושב שרוב משרדי הפרסום המסורתיים הישראלים נשארו בתחום הפרסום המסורתי ולא עשו את שינוי הכיוון הזה לאינטרנט בעשור האחרון, וזו טעות. לא תהיה להם ברירה אלא לעשות את השינוי הזה. ברוב סוכנויות הפרסום הגלובליות, כמו WPP, פובליסיס ואומניקו, 30% מהפעילות היא באינטרנט.

"כפי שהאינטרנט שינה הרבה תעשיות, הוא שינה גם את תעשיית הפרסום. סוכנויות הפרסום הגלובליות צומחות ב-1.8% בשנה, כלומר לא צומחות, ואילו חברות המדיה שלהן מראות אפס צמיחה; ואילו תעשיית הפרסום באינטרנט צומחת ב-17% בשנה".

- ועם כל זה, על אף שמקאן-אריקסון היא מספר 1 בדירוגים, הפער בינה לבין אלה שאחריה, בעיקר אדלר-חומסקי, דווקא מצטמצם.

"הדירוגים לא מביאים בחשבון את הפעילות שלנו באינטרנט, שמהווה בערך 30% מהפעילות, לכן זו ספירה ששייכת לתעשייה הישנה וסופרת את התעשייה הישנה, לא את החדשה, וזה עוד ביטוי למקום שבו התעשייה נמצאת, היא די תקועה".

"לא לוקחים כל מפרסם"

מטומי, הנמצאת בשליטת שילוח (23%) וקרן ויולה (17%), היא חברת טכנולוגיית פרסום והפצה באינטרנט, שעושה את הצפוי - מגיעה לגולש בדרכים שונות, מגוגל ועד רשתות חברתיות - אבל בנוסף, מסוגלת למדוד ולתמחר על-פי ביצועים. כלומר, לקוחותיה משלמים לה על-פי עסקות שנעשו בפועל - בין אם מדובר בכרטיסי טיסה או במוצרים אחרים שנרכשו, במינויים שנחתמו ובכרטיסי אשראי שהוזמנו - ולא על-פי המדדים המקובלים כגון מספר צפיות או הקלקות. "זה חלומו הרטוב של כל מנהל שיווק", אומר שילוח, "שהוא ישלם רק אם יש מכירות".

פיתוח הפלטפורמה הטכנולוגית המאפשרת זאת הצריך 50 מיליון דולר, וזהו ניגוד מוחלט לעולם הפרסום המסורתי שממנו בא שילוח, שמחייב את הלקוח על שעות עבודה וריטיינרים וזמן מדיה שנרכש עבורו. זה גם מכתיב מערכת יחסים שונה במקצת - לא רק הלקוח צריך להעדיף את מטומי, מטומי מצידה גם היא מסננת לקוחות, שהרי כל הסיכון עליה. "אנחנו לא לוקחים כל מפרסם", מאשר שילוח, "רק כאלה שאפשר להביא להם תוצאות, ובכמויות גדולות".

ה"רומן" של שילוח עם מטומי החל ב-2007. מתוך ההבנה שהאינטרנט הולך לשנות את תעשיית הפרסום העולמית, החל להשקיע כאנג'ל בכמה סטארט-אפים, האחד מהם היה מטומי, שמייסדיו היו עופר דרוקר (כיום המנכ"ל), עדי אורזל וכפיר מויאל. המשקיע הראשון בחברה היה ניר טרלובסקי, וההיכרות איתו הפכה לשותפות בדה טיים, שאותה הקימו השניים שנתיים לאחר מכן, ב-2009. עם ההשקעה במטומי, הפך שילוח ליו"ר פעיל ובעל המניות הגדול ביותר בחברה.

בהתחלה לא היה להם קל לגייס משקיעים, להסביר להם מה מטומי עושה ולמה זה טוב. "ב-2007 זה היה קשה מאוד להבנה עבור רבים", אומר שילוח. "באנו לסוכנויות הפרסום הגלובליות מתוך מחשבה לגייס אותן כמשקיעים, והן לא הבינו על מה אנחנו מדברים איתן, ומאוד נרתעו אז מהתחום. היום אני מניח שהן מבינות קצת יותר".

מי שהבינו והתלהבו היו אנשי קרן ויולה, שאותה הכניסו ב-2010 כשותפים, "כדי לא לעשות אקזיט בשלב ראשוני", כך שילוח. "מתוך 17 מיליון הדולר שוויולה השקיעו, 12 מיליון דולר הלכו לבעלי המניות, וזה איפשר ליזמים לקחת קצת כסף הביתה ולא לסגור את החברה בשלבים מאוד מוקדמים - כמו שיזמים נוטים לפעמים לעשות כי הם מעוניינים בכסף, ואז מוכרים את הסטארט-אפ לחו"ל ולא בונים חברה ישראלית גלובלית".

ההנפקה עכשיו נועדה לאפשר למטומי את קפיצת המדרגה הבאה, בעיקר באמצעות רכישת חברות שתגדיל את הפעילות ותפתח דלתות לקטגוריות מוצרים נוספות ולמדינות חדשות. אין זו הפעם הראשונה שמטומי מודיעה על כוונתה להנפיק. הפעם הקודמת, במארס השנה, שבה התוכנית הייתה להנפיק לפי שווי של 600-500 מיליון דולר ולגייס 100 מיליון, לא עלתה יפה. ההנפקה הנוכחית כבר נוקטת שווי צנוע יותר, של כ-347 מיליון דולר. התוכנית המקורית גם כללה פגישה של בעלי מניות עם כסף, מה שלא קורה בתוכנית המתוקנת.

"הסיבוב הראשון של ההנפקה נעצר מסיבה אחת פרוזאית", מסביר שילוח. "הבורסה של לונדון (LSE) דרשה ש-25% מבעלי המניות לאחר ההנפקה יהיו משקיעים אירופיים. לא עמדנו בקריטריון הזה, וכתוצאה מזה נאלצנו לדחות את ההנפקה. השווי שדובר עליו אז היה יותר גבוה כי בסביבות פברואר הסקטור של האינטרנט בנאסד"ק ובלונדון הראה שוויים מאוד גבוהים, ובשבועיים האחרונים של מארס היה תיקון, שבא לידי ביטוי גם בשווי של מטומי".

- יש האומרים שמראש יריתם לשווי גבוה מדי.

"אז אומרים. אז הם טועים. הייתה בועה בשווקים ועם התיקון, ירד השווי של כל חברות האינטרנט והאד-טק, אז גם שוויינו ירד. אנחנו חלק מהתעשייה. תמיד יימצאו המלעיזים שירצו להקניט. שמחה לאיד היא שמחה ישראלית".

- בתוכנית המקורית גם דובר על כך שבעלי המניות ייהנו מההנפקה וייפגשו עם כסף.

"בגלל שהנפקנו עכשיו בשווי נמוך יחסית, בעלי המניות לא רצו עכשיו למכור, ולכן הגיוס מיועד רק כדי להמשיך ולהגדיל את החברה".

"מתערבים בכל שטות"

בעבר (2005) נרשם ניסיון של אילן שילוח להיכנס כאחד הבעלים של ערוץ 10. "זה היה כשהייתי צעיר ויפה", הוא צוחק. רגע לפני שנרשם כבעל מניות חזר בו. כיום הוא אפילו לא חולם על הכיוון הזה. יותר מדי רגולטורים מעורבים בתמונה. "הכישלון הגדול של תחום הטלוויזיה בישראל הוא כישלון רגולטורי של מי שתכנן את ענף הטלוויזיה בישראל", הוא אומר. "היו פה חטא על פשע ופשע על חטא שיצרו סדרה של פתרונות חלקיים, במקום שוק מודרני כמו שנהוג בעולם המערבי, ונוצר מיש-מש אחד גדול.

"למשל, אני לא חושב שצריך להכתיב למישהו לעשות דרמה ב-150 אלף דולר, אם הוא מצא דרך לעשות אותה ב-100. אי-אפשר להתערב כל הזמן בכל שטות, ואנחנו נמצאים במצב שבו יש פקידים, שפוליטיקאי מינה אותם, שמתערבים בכל שטות".

- איך הטלוויזיה המסחרית צריכה להיראות?

"שכל מי שרוצה להיכנס לשוק הטלוויזיה המסחרית יוכל, בדיוק כמו שכל מי שרוצה יכול להקים עיתון או אתר אינטרנט. אנחנו מדינה חופשית ותחרותית. לא צריך את הרשות השנייה והשלישית, ולא שום מועצה ושום שר. ההתערבות גורמת לכך שאנשי העסקים צריכים את הפוליטיקאים, כי הם צריכים לקבל החלטות בעניינם, ואז באים בטענות שיש יחסי הון שלטון. מובן שזה פוגע בתקשורת חופשית".

- מה היה קורה במצב של שוק חופשי ותחרותי?

"אני מניח שהיו שני ערוצי טלוויזיה מסחריים, וערוץ חדשות אחד שיס או הוט או מישהו מהכבלים היה עושה, והיה פרסום גם בכבלים וגם בשני הערוצים והיה הרבה יותר פרסום בזכות העובדה שהיו יותר ערוצי טלוויזיה שאפשר לפרסם בהם. ולא היו פיקוחים וקנסות. הרי היום עובדים ברשות השנייה יותר אנשים מאשר בערוץ 10. נראה לך הגיוני?

"הכול עקום וכל שר בא ואומר שהוא יעשה רפורמה, כי זו שיטת הניהול הפוליטי עסקי של ישראל, שהיא עקומה ומושפעת מהרבה מאוד לחצים, ובסוף מקבלים החלטה שהיא לא מיטבית ויוצרת הרבה נזקים אצל הרבה מאוד אנשים - אצל משקיעים, מנהלים, יוצרים, מפיקים, ומפרסמים, שאין להם שוק מספיק גדול ותחרותי".

- מי גרם לכך?

"היו הרבה שרים ופוליטיקאים בדרך, והרבה מנהלים לרשות השנייה. הרבה גורמים שיש להם יד ורגל בעניין. אבל בישראל אין אחראים. אם עשית נזק, אתה מקסימום מקבל קידום".

- יש איזו תקווה לערוץ 10, בעיקר לאור הרפורמה שמקדם משרד התקשורת, להפריד בין קשת לרשת ובכך ליצור עוד ערוץ מסחרי?

"יש בישראל מקום לשני ערוצים מסחריים, אין מקום לשלושה. אם קשת ורשת אכן יהיו שני ערוצים מסחריים, אין מקום לערוץ 10. הוא כבר 15 שנה לא מרוויח כסף, אז למה שירוויח עכשיו? ועכשיו גם נגמרו אלה שמוכנים לממן את הערוצים, וזה לא נעים, בעיקר כלפי העובדים, ומפני שיש שם חברת חדשות מצוינת שעושה עבודה מצוינת. אבל כלכלית אין לזה זכות קיום. לכן צריך למצוא לזה פתרון".

- ופתרון של שני ערוצים מסחריים הוא טוב?

"הוא לא בהכרח הפתרון היחיד שיש ולא בהכרח הפתרון הכי טוב. אפשר היה, למשל, לקיים ערוץ מסחרי אחד ושני ערוצי חדשות, ביס ובהוט, כשבמקביל מאפשרים ליס ולהוט להכניס פרסום. אבל הוא פתרון סביר. מה שבטוח הוא, שהגוף הכי חלש, ערוץ 10, הוא זה שיסבול מהפתיחה לתחרות".

- אז לא תחזור להתעניין בו?

"אני משתדל להתרחק מכל מה שתלוי בשלטון המרכזי וברגולציה בישראל, מכל מקום שפוליטיקאים מעורבים בקביעת הדרך שבה מתנהלים הדברים. טוב לא יוצא מזה".

- בגלל זה גם מקאן התרחקה מכל מה שנחשב פרסום מוסדי? חברות ממשלתיות וכדומה?

"למקאן יש היסטוריה של חוסר שביעות-רצון מעבודה עם גופים ציבוריים כמו מפעל הפיס, חברת החשמל, נמל אשדוד - בגלל האופן שבו הפוליטיקאים מחוברים לגופים האלה".

- אם מדברים על מקום שבו הפוליטיקאים הרבו לבחוש, מה דעתך על רשות השידור ועל הרפורמה המתוכננת בה?

"חשוב שיהיה ערוץ ציבורי מצוין, שאחד המדדים שלו יהיה שהציבור יראה אותו. אם יש ערוץ ציבורי שהציבור משלם עליו, אבל לא רואה אותו, זה לא לטובת הציבור. אם אני הייתי צריך להחליט איך נראה ערוץ ציבורי כזה, הייתי משאיר שם רק חברת חדשות, ואת כל שאר התכנים קונה ממפיקים, מיוצרים ומבמאים ישראלים וממלא את השידור הזה ביצירה ישראלית, דרמות, דוקו, אפילו ריאליטי.

"היום 90% מהתקציב של רשות השידור לא הולך ליצירה ישראלית אלא לעובדים. ובגלל שרשות השידור לא מתפקדת בתחום היצירה הישראלית, מטילים חלק ממטלות היצירה - הפקות מקור וכדומה - על הערוצים המסחריים, שלא יכולים לעמוד בזה מבחינה כלכלית".

- הרפורמה תשנה זאת?

"יש רפורמה שאומרת שצריך לסגור את ערוץ 1 ולפתוח ערוץ ציבורי חדש. אני מקווה שהמתכונת של הפתיחה שלו לא תהיה שכפול של הערוץ הציבורי הקודם, אלא משהו חדש באמת, וזה תלוי מי ינהל אותו ואיך יממנו אותו".

- ובדרך עובדים רבים יצטרכו ללכת הביתה.

"חלק מהם יצטרכו לשלם את המחיר של 20 שנות השמדת השידור הציבורי בישראל. כמו בהרבה מקרים, אחרים משלמים את המחיר על מה שעשו הפוליטיקאים, שרצו להחזיק ערוץ ציבורי שישדר מה שהם רוצים, עם אנשים מקורבים אליהם. קורה גם שעל טעויות של פוליטיקאים משלמים בחיי אדם".

"לא התנצלתי על אף מילה"

שילוח מרבה להביע את דעתו בעניינים שונים בטוויטר, אולם בראשית 2011 הזדעק עד כדי כך, שפרסם מודעות ענק בעיתונות תחת הכותרת "הפוטש בקריה הצליח (כנראה)". הרקע היה פרשת הקרקעות שהטילה צל (שהוסר אחר-כך) על אלוף יואב גלנט, ובסופו של דבר מנעה את מינויו לרמטכ"ל. שילוח לא חתם בשמו אלא כ"אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מה'פוטש' בקריה".

אחד מ"חבורת גבי אשכנזי" שהוזכר במודעה, אבי בניהו, תבע את מקאן-אריקסון ואת העיתונים שפרסמו את המודעה. אז גם נחשף כי אילן שילוח הוא-הוא אותם "אזרחים מודאגים".

- למה הרגשת צורך כה עז לפרסם את המודעה ההיא?

"אם אתה לא מעורב, שואלים אותך למה אתה לא מעורב. אם אתה מעורב, שואלים אותך מה פתאום אתה מעורב, רוצה להיות מעורב - לך לפוליטיקה. אני לא רוצה להיות פוליטיקאי. אני חושב שאהיה פוליטיקאי מאוד לא מוכשר. אבל כאזרח זכותי להביע את דעתי ואני מביע אותה. היא לא הכי חשובה בעולם, לא בהכרח מעניינת, אבל היא מעניינת חלק מהאנשים.

"הבעתי את דעתי בנושא הפוטש בקריה כי אנשים לא רצו לקרוא על זה ורוב ערוצי התקשורת התעלמו מזה. אז המודעה הזאת הייתה עוד אלמנט, לצד כתבות ותחקירים, שניסה להאיר את הפרשה. אבל היא הפכה לחשובה רק כי בניהו החליט לתבוע אותי. בלי זה, אף אחד לא היה שם לב למודעה".

- למה הסתרת את שמך?

"כי לא רציתי שיתעסקו בי אלא בתוכן עצמו. בישראל נורא אוהבים לרדת לגופו של מי כתב ומי אמר ולא מה הוא אמר".

- בסופו של דבר, הגעתם לפשרה שבמסגרתה התחייבת לתרום 50 אלף שקל לצה"ל.

"לא התנצלתי על אף מילה במודעה. תרמתי לצה"ל בעבר ואני תורם לצה"ל גם היום".

בחשבון הטוויטר שלו מביע שילוח את דעתו בנושאים שונים. בעיקר בנושאי אי שוויון, פערים וריכוזיות. אולם פעם אחת כתב (כחלק מדיון) כי "שוקולד, קולה, מלוחים וסיגריות הורגים אנשים" - אסם, למשל, היא אחת הלקוחות של מקאן-אריקסון. אבל זה עבר בשלום. מה שלא עבר בשלום היה ציוץ שהתייחס לקמפיין פרסום של חברת חשמל בתחילת השנה וסיפר את סיפורם האישי של עובדיה.

שילוח צייץ: "חברת החשמל מפרסמת את עובדיה והיו"ר שלה שהם גיבורי ישראל במקום להבין שהם עושקי ישראל. יפתח רון טל (היו"ר) בתשדיר פתטי חושב שהוא בצבא". הקמפיין עצמו היה של אדלר חומסקי המתחרים, אולם מקאן טיפלה בתקציב המודעות הסטטוטוריות של חברת החשמל, דבר ששילוח לא היה מודע לו. חברת החשמל רצתה להפסיק את ההתקשרות, ובסוף זה הסתיים בסולחה.

"אני מביע את דעתי", מתייחס שילוח. "לפעמים אני משלם על זה מחירים, ולפעמים אני מקבל פרגון על זה. לפעמים אנשים חושבים שאני מדבר שטויות. בעניין הזה אני כמו כל בלוגר או עיתונאי או אזרח שמביע את דעתו. הטוויטר והפייסבוק זו כיכר העיר החדשה. אני מתבטא בחופשיות יחסית, אבל יש לי מגבלות. לא את כל מה שאני חושב אני אומר".

- את החירות שלקחת לעצמך, לא נתת לאחרים. לפני כ-7 שנים הידחת את המנכ"לים המשותפים אז של מקאן, אורן פרנק ושירה מרגלית זוגתך, בעקבות ראיונות שבהם פגעו בלקוח נוחי דנקנר. אתה שלם עם ההחלטה ההיא?

"אני שלם עם ההחלטה שאומרת שאם אתה סנגור של מישהו, אתה לא יכול להתבטא נגד הלקוח שלך. צריך לשמור על כללי המשחק. העיקרון הזה מקובל עליי גם היום. אם הם צדקו במה שאמרו? כן, הם צדקו. האם היו צריכים להגיד זאת? לא. מכל מקום, שירה עדיין איתי וגם עם אורן אני בקשרים טובים".

- אז במקרה של חברת החשמל היית נמנע מהבעת דעה לו ידעת שהם לקוח?

"נכון. טעיתי. זה לא אומר שמה שכתבתי לא נכון, אבל טעיתי כשכתבתי את זה".

- ברמה האישית, על הנייר אתה מאוד עשיר, עם המכירה של מניות מקאן ועם החלק שלך במטומי.

"על הנייר. בישראל יודעים לעשות המון חשבונות על הנייר".

"ישראל שנייה רק לסיליקון ואלי"

אילן שילוח מאמין גדול בפיתוח תעשיית האינטרנט בישראל. בין היתר פתח את מקאן ואלי, חברת פרסום באינטרנט שמקום מושבה במצפה רמון, ואת דה טיים, חברת השקעות שמתעסקת בסטארט-אפים בתחום האינטרנט והניו מדיה. רומן אברמוביץ, המיליארדר היהודי רוסי, כבר הגיע להתעניין, "הוא היה פה מספר פעמים והתעניין בהשקעה בכמה מהחברות. זה עדיין בתהליך".

- מה אתם בדיוק? קרן הון סיכון? חממה?

"אנחנו לא חממה ולא קרן הון סיכון, אלא חברת השקעות שמתעסקת בתחום אחד, בניגוד לרוב חברות ההון סיכון שמתעסקות במספר תחומים. החברות יושבות כאן בצמוד אלינו, ואנחנו מלווים אותן ברמת היומיום ולא בישיבת בורד פעם ברבעון, ואנחנו מנסים לבנות חברות ישראליות נוספות בתחום האינטרנט. זו הזדמנות גדולה לישראל וגם בשבילנו".

למעלה משליש מהשקעות של תעשיית הון הסיכון בישראל, מסביר שילוח, הן בתעשיית האינטרנט ובשנת 2013, 28% מהאקזיטים היו בתחום האינטרנט. "ישראל היא מעצמה דיגיטלית, 20 אלף איש עובדים בה. בתעשיית הפרסום, לצורך השוואה, עובדים 5,000. יש חברות טובות ומוצלחות שפועלות מישראל והתקשורת לא רואה אותן ולא מכירה אותן, וגם שוק ההון לא. משום מה, זה מסובך לשוק ההון להשקיע בחברות האלה".

- אז יש כאן פספוס?

"כן, יש פספוס בחשיפה של החברות האלה. ישראל היא שנייה רק לסיליקון ואלי בתחום המדיה והאינטרנט, זו תעשייה מאוד מוצלחת ואנחנו רק בתחילתה. יש הרבה לאן ללכת באינטרנט. יש הרבה מהפכות בדרך עם כל הכניסה של הטאבלטים והמובייל ומה שנקרא האינטרנט של הדברים, כלומר החיבור לאינטרנט של משקפיים ושעונים, ומחר גם מכוניות ומקררים.

"מבחינת ישראל, כל אחד שעובד בתחום הזה של האינטרנט נמצא באחד משני העשירונים העליונים, וזה עדיף על העסקת עובדים בשכר מינימום. יש כאן הזדמנות עבודה לעשרות אלפי ישראלים, ואפשר להמשיך ולהצמיח אותו".