בשנים הראשונות שלו בבוסטון נהג ד"ר אורי זיק להגיד שכל מנכ"ל צריך מזוודה מתחת לשולחן. במשך חמש שנים, הוא מחשב, תמיד הוא היה בדרך לשדה התעופה, או ממנו. "עשיתי אז חישוב שזה עניין של 17 שעות מדלת לדלת", מספר זיק. "נוחתים בבן-גוריון, עוצרים בדרך ללאפה, כי נורא מתגעגעים לאוכל ישראלי, ומיד לישיבת הנהלה, ואז חזרה לבוסטון. שבוע בחודש".
מה שהביא אותו לבוסטון היה המיקרוסקופ שפיתח במסגרת חברת Quantomix, בתחילת שנות האלפיים. "זה מיקרוסקופ מיוחד למדעי החיים", מסביר זיק. ב-2005, אחרי חמש שנים של פיתוח ושיווק, הוא החליט שאין ברירה, ואם החברה רוצה לצמוח הוא חייב לעשות את המעבר. הוא ארז את משפחתו ונחת בבוסטון. "לשנתיים", הוא מתקן עם חיוך שכבר הפסיק להתנצל. "אני הקלישאה של מי שנסע לשנתיים ונשאר".
"לפני הנסיעה, קוונטומיקס מכרה את המיקרוסקופ לחוקרים באוניברסיטאות, אבל זהו שוק די מוגבל", ממשיך זיק. "הבנו שהיעד צריך להיות בתי חולים. זו גם הסיבה לכך שבחרנו בבוסטון. זו העיר עם הכי הרבה בתי חולים". ב-2007 קוונטומיקס נמכרה, וזיק החליט להישאר בבוסטון ולהקים חברה נוספת: הליופוקוס, בתחום האנרגיה הסולרית, שמרכז הכובד שלה עבר עם הזמן לסין. בימים אלה זיק בחברה השלישית שלו, Energy Points, ואוטוטו סוגר עשור בבירת מסצ'וסטס, מכור לעיר ולמה שהיא מציעה לתושביה.
- הגעתם בגלל בתי החולים, אבל למה נשארתם?
"כי כבר גרנו פה. או במילים אחרות: הגענו בגללי ונשארנו בגלל אשתי. אחרי השנה הראשונה היא אמרה, 'נהדר פה'. היא ציירת ופורחת מבחינה אמנותית. הילדים השתלבו במערכת החינוך. אחרי חוויית הלימודים בבתי ספר עם ארבעים ילדים מפריעים, המעבר למערכת החינוך פה היה משמעותי מאוד".
אחר כך הוא גם מזכיר את רשת ההיכרויות עם ישראלים בבוסטון. "כשמקימים חברה, תמיד נשענים על נטוורק של אנשים שמכירים ומוקירים אותך. הם אלה שיעצו והשקיעו באנרג'י פוינטס. גיוסי הכסף נעשו מאנשים שמכירים אותי אישית, רובם ישראלים לשעבר. זה לא טריוויאלי שישראלים ינהלו חברה אמריקאית, כי התרבות והגינונים פה אחרים. אבל זה שיש פה הרבה ישראלים, זה מאוד מקל. זה גם מסביר מדוע גם עכשיו השותף שלי הוא ישראלי. לאנשים יש נטייה לעבוד עם אנשים מרקע תרבותי דומה".
3% מהתל"ג במדינה
זיק הוא לבנה אחת במצודה הכלכלית-ישראלית שהולכת ונבנית בבוסטון בעשור האחרון. מצודה שבזכותה מושל מסצ'וסטס, דבאל פטריק, הטריח עצמו עם משלחת בת מאה איש, ובא לביקור בישראל בסוף חודש מאי. "מושל קליפורניה לא עשה את זה", מזכיר בפולניות דיוויד גודטרי, יהודי בוסטוני השותף בקרן הון סיכון OurCrowd, ואחד הפעילים בהידוק הקשרים בין ישראל והאזור.
"הוא נפגש עם ביבי ועם פרס", מוסיף אמיר אלדד, יזם היי-טק ישראלי שהגיע לבוסטון עוד ב-1999, "אבל המטרה המוצהרת של נסיעת המושל הייתה עסקית".
לפני כשנה וחצי לבש העניין של אלדד בחיזוק הקשרים בין שני השווקים תואר רשמי, כשנבחר לכהן כיו"ר הארגון לפיתוח עסקי ישראל-ניו-אינגלנד (NEIBC), יוזמה מקומית של ישראלים שקיימת כבר עשרים שנה, ושמאמציה תרמו רבות לארגון הביקור של פטריק בארץ.
"אל המושל הצטרפו מאה אנשי עסקים, מהדמויות המובילות בכלכלה המקומית", הוא אומר. "מנכ"לים של בתי חולים, שר הכלכלה, הפעילים הבולטים בתחום האנרגיה הירוקה, תוכנה ומדעי החיים. אנחנו יזמנו מספר אירועים, שבהם חיברנו בין נציגים מהמשלחת ובין אנשים שעוסקים באותו תחום בארץ".
מדוע שמושל עסוק של אחת המדינות המרכזיות בחוף המזרחי ישנע עצמו עד המזרח התיכון? את התשובה אפשר למצוא בדוח מיוחד, שגם הוא יוזמה של אותו ארגון לפיתוח עסקי, שפירק לגורמים את תרומת העסקים בעלי הזיקה הישראלית למדינת מסצ'וסטס וחשף עד כמה המוחות הישראליים הם נכס חשוב לכלכלה המקומית.
אבל עוד לפני שצוללים לנתוני הדוח, כמה מילים על המונח "זיקה ישראלית", תרגום חופשי ל-Israeli Related, שגם על משמעותו יש ויכוח. האם חברה עם זיקה ישראלית היא כזו המשלמת מסים בישראל, או שמספיק שפעם בשנה הבוס יחלק פלאפל לעובדים? "בדוח של הארגון לפיתוח עסקי ההגדרה של ישראלי היא מאוד רחבה", מודה נילי שלו, ציר כלכלי לצפון אמריקה. "בעיקרון, חברה ישראלית זו חברה שרשומה בארץ. חברה בזיקה לישראל - מתכוונת ליזמים ממוצא ישראלי שהקימו חברה בחו"ל".
אבל לפני שמוחקים אותם מהרשימות, שלו מבהירה שזיקה ישראלית זה לא מעט: "גם העובדה שהיזם ישראלי היא משמעותית, כי ישראלים שמקימים חברות בחו"ל ישמרו על קשר עסקי חזק עם הארץ. כמעט לכל ישראלי בחברה זרה יש רצון לפתוח דלת לקשרים עם ישראלים, רצון ליצור פעילות בישראל. כך ש-Israeli Related זה חשוב".
חזרה לדוח. מהנתונים בדוח "הקשרים הכלכליים בין מסצ'וסטס וישראל", שמתייחס למצב עד תחילת 2013, עולה שבמסצ'וסטס יש כמאתיים חברות ישראליות או עם זיקה ישראלית, רובן באזור בוסטון. מ-2010 ועד 2012, חברות אלה גייסו 700 מיליון דולרים בהשקעות. הפעילות הזו ייצרה הכנסות ישירות בהיקף 6 מיליארד דולרים בשנת 2012, סכום המהווה קרוב ל-3% מהתל"ג במדינה. כמו כן, חברות אלה מעסיקות כ-6,700 איש, נתון שבמצב הכלכלה הנוכחית בארצות הברית הוא בעל משקל כבד.
גם שיעור הגידול של החברות הישראליות בבוסטון מצביע על כוחו של תת-הסקטור הזה. "החברות הישראליות פה גדלות פי שלושה יותר מהכלכלה במסצ'וסטס, ופי שניים מממוצע גידול ההיי-טק במסצ'וסטס", אומר אלדד. "החברות הישראליות בבוסטון הן סיפור שקט, אבל אמיתי", מבהיר גודטרי שכתב את הדוח.
המחשה מצוינת לתופעה ניתן למצוא במפה של גיא פרנקלין. פרנקלין למד להכיר את זירת הסטארט-אפים הישראליים כרואה חשבון בארנסט אנד יאנג ישראל, שם הוא טיפל בחברות שפנו למשקיעים אמריקאים ונסחרו בנאסד"ק. לפני שנתיים וחצי עבר פרנקלין למשרדי ארנסט אנד יאנג בניו יורק, שם הוא משמש כרואה חשבון בתחום הסטארט-אפ. לא עבר זמן רב לפני שהוא החל לשמוע על עוד ועוד סטארט-אפים מקומיים שחתומים עליהם יזמים ישראליים.
"ראיתי שיש הרבה חברות שלא יודעות זו על זו, והרבה יזמים שלא יודעים זה על זה, וחבל, כי לפעמים הם באותו התחום", מסביר פרנקלין, "אז החלטתי לבנות מפה של חברות ישראליות באזור ניו יורק, וככה לעזור לקהילה הישראלית בעיר".
בינואר 2013 הרכיב פרנקלין בעזרת אשתו, ועל חשבון חופשת חג המולד, את המפה הניו יורקית. חצי שנה אחר כך הוא הבין שבוסטון דורשת מפה משלה. "אפילו שאני לא שם ומכיר פחות", הוא מסייג, "פשוט ראיתי שיש לא מעט סטארט-אפים בדרך לבוסטון, והבנתי שגם שם יש פעילות אינטנסיבית, אם כי שונה באופי שלה".
המפה של פרנקלין הפכה לכלי נוח להתמצאות במרחב הטכנולוגיה הישראלית באזור. בניגוד לדוח של הארגון לפיתוח עסקי, פרנקלין מתמקד בסטארט-אפים בלבד. "החברות הוותיקות אינן מעניינות כל-כך, כי הן לא אלה שמניעות את הגלגלים", הוא טוען. במפת בוסטון שלו מופיעים כמעט שמונים סטארט-אפים עם מבטא ישראלי, אבל אוטוטו הוא יוסיף עוד כמה שהצטברו אצלו. "בכל חודש אני מקבל פניות מעוד חברה או שתיים בבקשה שאוסיף אותן. אני מעריך שיש בעיר כ-120 חברות סטארט-אפ ישראליות בסך-הכול".
"גם פייסבוק התחיל פה"
בוסטון היא עיר עם פאסון. במשך שנים התרגלה בוסטון לזרוק לחלל האוויר "הרווארד", ומיד כולם הרכינו ראש בהערצה ופינו לה את הדרך. ואם זה לא הספיק, תמיד היא יכלה להוסיף בנונשלנטיות MIT, ואחרוני המתנגדים הרימו ידיים. אבל אז נולד עמק הסיליקון, והרס את הכול.
עד כדי כך, שבמאמר שפורסם בניו יורק טיימס לפני כחודשיים, נחשף כי בשנתיים האחרונות אוניברסיטת סטנפורד, צלחת הפטרי האקדמית של החוף המערבי, הדפה את אוניברסיטת הרווארד מראש טבלת האוניברסיטאות המבוקשות. כבר שנתיים ברציפות שסטנפורד מגייסת יותר כסף מהרווארד, ועל כל כיסא בה מתחרים יותר ישבנים. הסיבה לכך היא פשוטה: סטנפורד מיצבה עצמה כערש השגשוג של עמק הסיליקון. נקודת ציון הכרחית בדרך לאקזיט בגיל 26.
"זו תמונה מאוד סלקטיבית", מחזיר גודטרי מלחמה. "בסך-הכול מדובר פה בשתי אוניברסיטאות, ולא בתמונה הגדולה. הביאי בחשבון ש-MIT מחזיקה בתואר האוניברסיטה שמבין בוגריה יש מספר המנכ"לים הגדול ביותר בארצות הברית".
גם ג'ון הארת'ורן, שעומד בראש האקסלרייטור הבוסטוני מאס-צ'לנג', ובעצמו בוגר בית הספר לעסקים של MIT, מתנער מהרעיון שעמק הסיליקון מסכן את מעמדה של עירו. "זה טוב שיש אפשרויות", הוא אומר בהתחלה, אבל דקה אחר כך הוא כבר שולף ציפורניים. "בוסטון זה איפה שיש חיסונים, מחקר רפואי, מדע ברמה הגבוהה ביותר שקשה מיד ליישם אותו, אבל יש לו הפוטנציאל להשפעה הרבה יותר עמוקה על האנושות.
"ואם צריך להזכיר, אז גם פייסבוק התחילה פה. אם כי היום מותר להודות שהרשתות החברתיות זה לא מעט פטפטת. תוכן אמיתי אין שם. אני מאמין שמוטב להתגאות בדברים עם מהות. אז נכון שעמק הסיליקון נחשב למקום יותר מגניב, אבל המשמעות של זה היא שכל מיני פסיאודו יזמים מציפים את המקום ומביאים לסתימה במערכת. האנשים הרציניים נמצאים פה".
המניפסט הלוקאל פטריוטי הזה גם מספק את אחד ההסברים לפופולריות של בוסטון בקרב ישראלים. "הסיפור של בוסטון נולד מעושר של מוסדות אקדמיים, שיצרו קהילה של אנשים מוכשרים", קובעת נילי שלו. "זה הבסיס של כל הפעילות הטכנולוגית שם. אוניברסיטאות ובתי חולים מהמצוינים בארצות הברית".
אלדד מסכים: "לפעמים מחליטים להעביר את החברה לבוסטון לא בגלל שיש בה שוק למוצר, אלא כי רוצים ללכת למקום שיש בו הרבה טאלנט בהנדסה או בשיווק שיעזור לפתח את החברה".
וגודטרי מוסיף ש"במסצ'וסטס ישנו כוח העבודה המשכיל ביותר בארצות הברית. בבוסטון ובסביבתה, שעתיים נסיעה גג, יש 300 אוניברסיטאות שפולטות בכל שנה לשוק חמישים אלף בוגרים. מדובר בכמות אדירה של כישרונות איכותיים".
"משלמים פה פחות מסים"
חברת Ekotrope, המפתחת ומוכרת תוכנות לקבלני בניין, היא דוגמה מתבקשת. הטכנולוגיה שלה נולדה במוחו הקודח של פרופ' אדוארד קרולי, מי שהיה ראש המחלקה לאווירונאוטיקה ב-MIT. מנכ"ל החברה הוא זיו רוזנבלום, שהגיע לבוסטון ב-2006 בעקבות הרילוקיישן של אשתו, מטעם חברת קומברס. את הזמן בבוסטון ניצל רוזנבלום, בעל תואר שני בהנדסה ביו-רפואית, כדי לשכלל דווקא את כישוריו העסקיים. "בתוכנית MBA לגיקים", מסביר רוזנבלום, "מלמדים אנשים טכניים לטפח ראייה מרחבית, שיווק, מימון, אסטרטגיה". אחד המרצים בתוכנית היה קרולי, שבהמשך גייס את רוזנבלום לניהול אחת החברות שברשותו.
- תוכנה לבנאים לא נשמעת כמו חברה טיפוסית לבוסטון.
"אולי, אבל החברה נולדה בבוסטון. קרולי הוא הוגה הרעיון, ואני פיתחתי אותו. הטכנולוגיה נולדה ב-MIT. מעבר לזה, בשלבים הראשונים של הפיתוח צריך אנשים מאוד חכמים, שגם שולטים בטכנולוגיה וגם אלופים בהבנת תחום הבנייה והאנרגיה. ובוסטון מלאה בכוח אדם סופר חכם".
ניצן סנה, מנכ"ל Cliniworks, חברת תוכנה לעיבוד מידע רפואי, מצביע על יתרון נוסף של החיים בעיר עתירת אוניברסיטאות ובתי חולים: "המקום ידוע כמרכז מדעי ורפואי, מה שמקל על אנשים לבוא אלינו. פה מתקיימים הכנסים בתחום. אילו היינו יושבים במקום אחר, אנחנו היינו אלה שצריכים לרדוף אחרי הלקוחות".
מרכיב נוסף בכוח המשיכה של בוסטון הוא עלות השכר של העובדים. "בבוסטון העובדים זולים יותר בהשוואה לניו יורק ולסן פרנסיסקו", מכריז פרנקלין. גודטרי מצרף מספרים: "עלות העסקים בעמק הסיליקון וניו יורק יקרה ב-40%-20% בהשוואה לבוסטון. זה קשור לעלות השכר, אבל גם למסים. פה משלמים פחות מסים. זו עדיין עיר יקרה, אבל פחות מהמתחרות".
עבור חלק מהישראלים, היתרון העיקרי בבוסטון, בניגוד לעמק הסיליקון, זה המיקום שלה. "כשחברה ישראלית רוצה להתרחב, היא תעדיף שיהיו שעות עבודה חופפות בין המשרדים שלה בארצות הברית ובישראל", מסביר גודטרי. "שעות שכולם יהיו יחד בעבודה. כשיש 7 שעות הפרש, כמו בין בוסטון לישראל, זה משאיר שלוש שעות עבודה חופפות. בחוף המערבי, עם עשר שעות הפרש, זה פשוט לא קיים".
זה באמת מסביר את הנתון הבא: "נכון לשנה שעברה בחוף המזרחי, לא כולל וושינגטון ופלורידה, יש כ-600 חברות בזיקה לישראל", מוסרת שלו. ניו יורק עדיין מובילה מספרית, אבל הבחירה בין ניו יורק לבוסטון קשורה לא פעם גם להתמחות של החברה. "במפה של ניו יורק 99% מהסטארט-אפים הם בתחום הטכנולוגיה והאינטרנט. הרבה מהם בתחום הפרסום. יש אולי חברה אחת או שתיים בתחום מדעי החיים. בבוסטון חצי מהחברות עוסקות בטכנולוגיה ובאינטרנט, והחצי השני במדעי החיים, בקלינטק, ובטכנולוגיה בשירות הבריאות".
ואחרי שביססו את כל הסיבות הרציונליות לבחור בבוסטון, נשאר להזכיר את זה שהיא מקום נעים לגור בו. "כשהתלבטנו איפה בא לנו לחיות, בוסטון נראתה בחירה טובה", משתף נדב אפרתי, מנכ"ל החברה לטיפול במים ושפכים Desalitech, בשיקולים לבחירת בוסטון כבסיס האמריקאי לחברה שלו. "אנחנו מאוד אוהבים את ניו יורק, אבל בוסטון נוחה יותר. איכשהו לא הצלחתי לדמיין את אשתי יוצאת מהסאבוויי גוררת אחריה תינוק ועגלה; כך שבין מיאמי, ניו יורק ובוסטון, הפור נפל על האחרונה".
הנוכחות המסיבית של ישראלים בעיר, 25 אלף בהערכה גסה, גם מסייעת להקלת המעבר. "אם את רוצה לבנות צוות עם ישראלים, תמצאי בבוסטון לא מעט", אומר אלדד. "וחוץ מזה, ישנם שיקולי ההתאקלמות המשפחתית. בבוסטון יש קהילה ישראלית של יזמים, שהיא מחוברת יותר ונגישה יותר מהקהילה המקבילה בניו יורק".
"יש פה קהילה ישראלית המורכבת מפוסט דוקטורנטים מהרווארד ומ-MIT ומרופאים לרוב", מאשר אפרתי. "בארץ קשה למצוא ריכוז כזה איכותי של אנשים. טובי בניה של ישראל יושבים פה על גדות הצ'ארלס". הוא עוצר לשנייה, מתלבט אם לשתף, ואז משחרר: "כבר בשבועות הראשונים פה מצאתי קבוצת כדורגל של ישראלים".
- מי המגן הימני?
"או פוסט דוקטורנט או מנכ"ל. בארץ הייתי שחקן כדורגל די ממוצע, פה אני נחשב לכוכב כדורגל", הוא מכניס בחיוך גול עצמי.
"להיות קרוב ללקוחות"
לפני שהסוכנות היהודית תצא בקמפיין צדקני נגד בריחת המוחות, כדאי לה להחליף כמה מילים עם משרד הכלכלה ונספחיו בארצות הברית. "הפעילות של חברות ישראליות בחו"ל היא תהליך הדרגתי", מבהירה שלו. "האבולוציה מתחילה במשלחות שמארגן מנהל סחר חוץ במשרד הכלכלה או המטה לקידום השקעה שמביאים לארצות הברית נציגי חברות במטרה לחפש משקיעים או לקוחות או שיתופי פעולה. כך זה מתחיל. אלא שהשוק האמריקאי בסופו של דבר דורש נוכחות במקום. כל המדינות פה מחזרות אחרי חברות ישראליות, כי הן מביאות חדשנות, וכולם פה עסוקים ביצירת מקומות עבודה. לנו, במשרד הכלכלה, חשוב שחברות יבואו לכאן על מנת להתפתח עסקית".
הסיבה המרכזית למרעה בשדות זרים היא גודל השוק הישראלי. אף חברה עם חזון לא תסתפק באופק שבין מטולה לניצנה. Desalitech , שהוקמה ב-2008 בישראל, היא מקרה קלאסי. "ב-2010 הקמנו מתקן התפלת מי ים ראשון", משחזר אפרתי, "אבל ב-2011 הבנו שזה שיש לנו הטכנולוגיה הטובה בעולם, זה לא מספיק. צריך לצאת לעולם ולמסחר אותה. אף מוצר לא מוכר את עצמו. צריך לשנות את התנהגות הלקוחות, ללמוד אותם ולהגיע עד אליהם. ואת זה קשה לעשות מישראל.
"ישראל היא מקום מצוין לפתח טכנולוגיה ולגייס אנשים טובים ומסורים, אבל ברגע שזה היה מאחורינו, היה צריך לפנות למקום עם פוטנציאל יותר גדול. התחלנו לבנות צוות בינלאומי, וב-2012 גייסנו סיבוב שני של כ-9.5 מיליון דולר, שאפשר לנו להקים צוות מסחרי חזק בארצות הברית, ולהתמקד בשוק התעשייתי של צפון אמריקה".
אפרתי עבר לבוסטון בדיוק לפני שנה. בישראל נשארו מחלקות הפיתוח והתפעול. "זה הסטראוטיפ המוכר", מאשר אלדד, "הטכנולוגיה נשארת בישראל, בזמן שהשיווק והמכירות הופכים לאמריקאיים". לסנה יש הסבר: "זו הקומבינציה הכי טובה. אף אחד לא המציא את זה. יש סיבה מדוע גוגל, אינטל ומייקרוסופט מחזיקות מרכזי פיתוח בישראל. הישראלים זריזים בפיתוח, יצירתיים. אני לא צריך לרדת לכל פרט, אלא להגיד מה אני רוצה והם יגיעו לזה".
- ופה?
"כדי למכור את המוצר מעבר לשוק הישראלי הקטן צריך להיות קרוב ללקוחות. החברה שלנו עובדת עם גופי בריאות, עם חברות תרופות ועם בתי חולים. אלה גופים שעובדים עם ספקים מקומיים. הם שמרנים. לא מפריע להם שהמחקר הוא לא בשכונה, אבל הם רוצים מישהו מקומי, ובשביל זה צריך מישהו אמריקאי. כי אמריקאים אוהבים לדבר עם אמריקאים".
מסלול ריצה חדש שנפתח בפני חברות ישראליות שפוזלות החוצה הוא מבית היוצר של האקסלרייטור MassChallenge, שזו השנה הרביעית לקיומו. גם השנה, החל מהחודש, פותח המאיץ הבוסטוני את דלתותיו בפני 128 חברות נוספות בתחילת הדרך, מתוכן עשר ישראליות: חמש חברות מתחום מדעי החיים, שתי חברות שעוסקות בטכנולוגיית מזון ושלוש חברות מהזירה הכלכלית-חברתית.
"MassChallenge הוא גוף ללא מטרות רווח", מסבירה שלו. "בניגוד למאיצים אחרים שמסייעים לחברות לפתח את הרעיון שלהן, לבנות תוכנית עסקית ולפגוש משקיעים בתמורה לאחוזים בחברה, מאס-צ'לנג' לא לוקחים כלום מהחברות. הם נותנים לחברות כרטיסי טיסה, ארבעה חודשים של אירוח, ומשחררים אותן. זה גוף שנועד לחזק את קהילת החדשנות בבוסטון".
לפני חודש עבר מאס-צ'לנג' לשכונה חדשה בעיר, ליד הנמל. "האזור הזה מכונה עכשיו רובע החדשנות", מגלה אמיר אלדד, שלפני שנה הצטרף להנהלת מאס-צ'לנג' בעצמו. בתוך בניין עם שיק תעשייתי קיבל האקסלרייטור חלל ענקי. וכשאני כותבת קיבל, אני מתכוונת בחינם. "בעלי הבניין מבינים שהנוכחות שלנו בתוכו תביא לאזור הרבה תנועה מהסוג שהיא מייחלת לו", אומר ג'ון הארת'ורן, האב המייסד של המקום, ואז חוזר אחורה לנקודת ההתחלה בסיפור.
"ב-2007 גמרתי את לימודי ה-MBA ב-MIT", הוא פותח. "רציתי להקים סטארט-אפ, אבל היה לי חוב על הלוואת שכר לימוד, אז בלית ברירה מצאתי עבודה בחברת הייעוץ ביין, שם פגשתי את אקהיל ניגאל (השותף שלו במאס-צ'לנג') ויחד חיכינו לבונוס הראשון, שהיה צריך להגיע בדצמבר 2008. תכננו שעם הבונוס הזה נצא ונקים סטארט-אפ. הבעיה היא שכשהבונוס הגיע השוק היה בקריסה, מבלי שראינו את הקצה באופק. כולם דיברו על קץ העולם המערבי והשליטה הכלכלית של ארצות הברית. על גיוס כסף לא היה מה לדבר.
"אבל אני שנאתי את העבודה שלי, והתעקשתי שחייב להיות משהו אחר. החלטתי להקדיש לעניין סוף שבוע של סיעור מוחות. אלא שסוף השבוע נגמר, ועדיין לא היה לי שום רעיון. שכבתי במיטה, מלא ברחמים עצמיים. הנה אני, בוגר של תוכנית לימודים יוקרתית, משלם את המחיר על כך שאני חי בעולם מלא חמדנות. עולם שבו נוגסים ברווחים עוד לפני שמייצרים אותם. כל מה שאני רוצה זה לייסד עסק שיצמיח את הכלכלה. וכך, בתוך דמדומי השינה והתסכול, פתאום כאילו קבלתי זריקת אדרנלין ללב. ממש כמו ב'ספרות זולה'. עפתי לישיבה והבנתי איך אני יכול לפתור את הבעיה, אם רק אמצא לזה מימון".
"קשה לעשות פה קיצורי דרך"
הארת'ורן נשען על מודל התחרות שעורך MIT פעם בשנה. "בתחרות הזו יכול כל סטודנט להגיש רעיון לחברה", הוא אומר, "ומי שזוכה במקום הראשון מקבל 100 אלף דולר. הרעיון שלנו היה לפתוח את התחרות לסטארט-אפים מרחבי העולם. השנה ניגשו לתחרות 1,657 הצעות. השופטים, שהם משקיעים, יזמים, עורכי דין ומומחי טכנולוגיה, עוברים על ההצעות ומסננים ל-128 חברות. אנחנו מציעים להם ארבעה חודשים עם שטח משרדי, גישה למנטורים, אימון, מדפסות תלת-ממד בחינם, מרצים מרחבי העולם וקשרים שיעזרו להם לגייס כסף".
- כל סטארט-אפ יכול לגשת?
"התנאים הם שיהיו לו פחות מ-5,000 דולר הון עצמי, ופחות ממיליון דולר רווחים בשנה. אנחנו לא רוצים חברה גדולה".
- ואיך אתם מממנים את זה?
"הכסף בא מהקהילה. בין הספונסרים שלנו ישנם מייקרוסופט, קראפט, אמריקן איירליינס ואחרים. חלק נותנים מזומן, וחלק מעניקים הטבות כמו טיסות חינם".
אלדד: "הם תומכים בנו כי כך הם יוצרים קשר עם יזמים".
הארת'ורן: "זה אינטרס אישי אלטרואיסטי".
בסוף השנה מתכוון הארת'ורן לפתוח סניף נוסף בלונדון. את התוכנית לפתוח סניף בישראל הוא גנז בינתיים. "התברר לנו שכבר יש אקסלרייטור בישראל, ומה שהחברות שם צריכות זה דווקא את הגישה לשוק האמריקאי. ההיגיון אומר שהחברות הישראליות ירוויחו יותר דווקא מלבוא לפה".
אם בסופו של דבר יחליטו החברות לזרוק עוגן בבוסטון, יחכה להם עורף ישראלי איתן. "גם הקונסוליה וגם הארגון לפיתוח עסקי עורכים אירועים משותפים למשקיעים ולמנכ"לים ישראלים", מספר אפרתי. "העיסוק של החברה שלי בתחום המים הוא נישה כאן, אז אני מתייעץ לפעמים עם מנכ"לים בהיי-טק. בסופו של דבר, לבנות חברת מים זה לא מאוד שונה. מסחור של רעיון זה מסחור של רעיון".
"יש פה נטוורק של ישראלים ויהודים מאוד חזק, שעובד מצוין", מוסיף סנה. "תמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו. לדוגמה, יגאל קולטין, שהוא אחד המייסדים של חברת תרופות ששמה מילניום; הכרתי אותו בבוסטון, והוא סייע לי בחיבור לחברות תרופות מקומיות".
- עד כמה הישראליות משחקת תפקיד?
"משחקת מאוד. ישראלים מתחברים יותר זה לזה. קל להם יותר ליצור קשר, בלי לעשות חשבון אם ירוויחו ממנו. רבים מהאמריקאים שפוגשים הם עורכי דין ורואי חשבון שרוצים לתווך עסקת ייעוץ. ישראלים עושים את החיבורים לשם שמיים. מתישהו זה כבר ישתלם להם".
- הייתי חושבת שדווקא תהיה תחרות בין הישראלים.
"בישראל זה באמת מה שהיה קורה, כי השוק קטן, ואם אתה מכיר מישהו בתחום קרוב לשלך, אז אתם מיד הופכים למתחרים. פה השוק כל-כך גדול וההזדמנויות רבות, וההתמחות מאוד צרה. גם זו פריבילגיה שאין בישראל. שם אי-אפשר להתמחות כי השוק קטן. התוצאה היא שדורכים זה על זה".
בעבר היה סנה חלק מקבוצת יזמים ומנהלים ישראלים בבוסטון בשם bio.il, שנפגשה אחת לחודשיים. "לפעמים היינו מציגים את העבודה שלנו", הוא מספר. "לישראלים תמיד יש מה להגיד, לטוב או לרע. כשאני מציג בפני אמריקאים כולם יגידו: wow, we are so excited, אבל כשתתקשר אחרי שבוע הם לא יזכרו מי אתה. ישראלים יגידו מיד מה הם חושבים, מה הם לא אוהבים, ואם יש מישהו שכדאי לך לפגוש. עד כדי כך, שאני פוגש פה אנשי עסקים אמריקאים שמבקשים ממני להכיר להם מנכ"ל ישראלי".
סנה לא חושב שהישראלים חפים מחסרונות כאנשי עסקים. "אם נישאר פראי אדם, יהיה לנו קשה להתקדם", הוא קובע. הוא מודה שהוא עצמו התעדן עם השנים. "היום אני יודע לקחת צעד אחורה. פעם הייתי מתווכח הרבה יותר. אם המצב לא ברור, במקום לתקוף בכל כלי הנשק, העיקר להסתער, היום אני לוקח צעד אחורה, לומד את הסיטואציה ומחליט אם זה בכלל שווה את המאמץ.
"cliniworks עובדת מול בתי חולים, שתהליכי קבלת ההחלטות בהם איטיים נורא, בין היתר כי אף אחד לא לוקח אחריות. בעבר הייתי מאבד סבלנות, מחפש את המנכ"ל ואומר לו, 'האנשים שלך לא מתפקדים'. מה שלמדתי כאן, זה שזו דרך מאוד מסוכנת. פה אנשים לא יעקפו סמכויות. קשה לעשות פה קיצורי דרך.
"דבר נוסף שלמדתי, וזה קצת עצוב, זה שבישראל אפשר לעשות הרבה דברים בלי כסף. אני מכיר את ההיא וההוא, ונעשה כבר משהו ונראה מה יוצא. זה מצוין כשמפתחים משהו חדש. פה צריך הרבה כסף. את רוצה להציג משהו בפני ארגון מסוים? את תצטרכי להטיס אליהם צוות שלם בשביל פגישה של שעה אחת. היתרון פה הוא שהכללים מאוד ברורים".
Cliniworks רוצה להפוך את המידע הרפואי לנגיש יותר
Cliniworks היא החברה השלישית של המנכ"ל ניצן סנה (בצילום). "אנחנו מספקים טכנולוגיה לקריאת נתונים מתיקים רפואיים של חולים בעשרות בתי חולים בארצות הברית", הוא מספר. "בעזרת הטכנולוגיה שלנו הם יכולים ליצור מסד נתונים שמייצג את כל המידע. זה מייעל את מערכת הבריאות וחוסך לה כסף רב".
- כיצד זיהית את הצורך?
"הבעיה שקיימת בעיקר בארצות הברית היא שהמידע הרפואי של חולים ברשתות הבריאות נמצא בהרבה מקומות שונים, ולא מדברים זה עם זה. להבדיל מישראל, שבה את יוצאת מהרופא עם דף שרובו ריק וכתוב בו שתי שורות מתומצתות, פה אנשים יוצאים מהרופא עם שלושה עמודים. צורת הדיווח היא אינטואיטיבית. היסטוריה משפחתית, מצב רוח. הרבה מידע חשוב שהופך לבלתי נגיש, כי לאף אחד אין זמן לקרוא סיפורים בשבע דקות של מפגש בין רופא וחולה. במחקר שעשינו עם חברת פייזר גילינו ש-60%-40% מהמידע הרפואי אינם נגישים".
Energy Points רוצה להוביל את מהפכה המידע הירוקה
כשהיה סטודנט, הקים ד"ר אורי זיק (בצילום) את גרינפיס ישראל, אבל מחקריו ועסקיו לקחו אותו למחוזות אחרים. כך עד שהחלה להתגבש אצלו תחושה שהדיבור על איכות הסביבה מבוסס לא פעם על פטפטת אוורירית. "אף אחד לא יודע מה המספרים".
- אתה מתכוון לציבור הכללי או במחקר?
"שניהם. אם אני אומר שמשהו הוא 'ירוק', למה אני מתכוון? האם פאנלים סולריים המיוצרים בסין, ובשביל הייצור שלהם משתמשים בפחם שמזהם את הנהר, הם ירוקים? עם השנים הגעתי למסקנה שהאתגר הכי גדול למין האנושי זה להיפטר מהתלות בנפט ולהקטין את התחממות הגלובלית, אבל צריך לעשות את זה עם מספרים, לא עם סיסמאות. ואז הבנתי שגם יש פה הזדמנות עסקית מעולה, כי אם אני צריך את המידע, אז כולם צריכים".
- לא מתבקש שגוף ציבורי יעשה את זה?
"היה מתבקש, אבל למשרד לאיכות הסביבה אין מספיק כוח אדם. את רואה אותו מגייס עשרים מתמטיקאים ופיזיקאים לחשב מאזני אנרגיה בכל מקום, והופך את זה למשהו שמיש? הסקטור הציבורי עושה זאת באופן חצי אפוי. כדי לחשב טביעת רגל פחמנית, כמה CO2 את פולטת, את יכולה להיכנס לאינטרנט ולהכניס את חשבון החשמל, חשבון המים ועוד; נגיד, מאה מקדמים. אנחנו משתמשים במיליוני מקדמי המרה. big data. הסקטור הציבור עושה עבודה שאולי טובה למדיניות, אבל לא לעסקים".
- אז מה המוצר שלכם?
"תוכנה שנמכרת כשירות, והלקוחות הן חברות גדולות כמו הרכבת התחתית של בוסטון, בתי מלון גדולים ועוד. בדרך כלל, מי שמקבל החלטות ביחס למשאבים מתייחס רק לשורת המחיר: כמה זה עולה לו. אנחנו גם מאפשרים לו לראות כמה אנרגיה הוא יכול לחסוך ומה הסיכונים. מקבל החלטות רואה פרופיל צריכה של חשמל, מים, תחבורה, פסולת, דלקים וחומרים על-פני זמן, ואז יכול להבין מה כדאי לו לעשות כדי להשתפר וכדי לחסוך כסף".
Ekotrope רוצה לעזור לבנאים לבנות בתים ידידותיים לסביבה
פרופ' אדוארד קרולי, שעמד בראש המחלקה לאווירונאוטיקה ב-MIT, הוא מקור בלתי נדלה לרעיונות. בכל כמה שנים הוא פותח חברה שמיישמת אחד מהם, וכיאה למהנדס הוא נותן לה שם לפי ה-A, B, C.
חברת Ekotrope היא החברה החמישית שהקים. את זיו רוזנבלום (בצילום למעלה) פגש קרולי ב-MIT, וכשהרעיון לחברה החמישית הבשיל ביקש ממנו לנהל אותה. "אנחנו מוכרים תוכנות לבנאים", מכריז רוזנבלום באחד מחדרי הישיבות בהאב האופנתי של החברה בקיימברידג', הסמוכה לבוסטון. "זה לא תחום נפוץ, ולא בכדי. הבנאים הם עם שקשה למכור לו".
רוזנבלום מסביר שחברות בנייה אינן מתלהבות מבנייה ידידותית לסביבה, כי היא יקרה יותר, ומי שנהנה מהחיסכון שהיא מספקת הם הדיירים ולא הבנאים. "אז אמרנו, מה יקרה אם קבלן יוכל לבנות בית ידידותי לסביבה בפחות כסף?", מרים רוזנבלום להנחתה, ומפרט: "כשבנאי בונה בית הוא מקבל המון החלטות, שלא ממש מעניינות את הלקוחות שלו. איזה חלון, איזה דוד שמש, איזה לבנים, מזגן. אלא שבנייה זה דבר מערכתי. השאלה היא איך דברים עובדים יחד. לדוגמה, חלון וקיר. גילינו שאם עושים קומבינציה נכונה של כל הבחירות, זה מביא לחיסכון גדול.
"יש לנו תוכנה מאוד מורכבת, עם אלפי אופציות לבתים. אנחנו גם מריצים את המידע לפי מיקומים שונים ועל-פני שנה, כשהטמפרטורה משתנה, ומחשבים כמה יעלה חומר הגלם, כמה תעלה האנרגיה לתחזוק הבית, ואז אנחנו מציגים את כל האפשרויות. האפשרות הזולה, האפשרות שחוסכת אנרגיה וכן הלאה. כך, במקום שבנאים יעבדו על תחושות בטן שלא תמיד עובדות, אנחנו עוזרים להם להיות יותר ירוקים, כפי שהחוק דורש, מבלי לבזבז יותר כסף ולאבד את שולי הרווח. הלקוחות שלנו בונים בממוצע באלפי דולרים פחות, וב-30%-15% יותר יעילות. יש לנו לקוח שבונה עכשיו בפלורידה 450 בתים, שבהם החשמל לא יעלה כלום. בתוך שנה הוא מחזיר את הפרימיום".
Desalitech רוצה לייעל את הטיפול במים, בשפכים ובאנרגיה
את הטכנולוגיה של Desalitech פיתח פרופ' אבי אפרתי, אביו של המנכ"ל נדב (בצילום), במסגרת מחקריו על טכנולוגיות מים ורוח נקיות. בנו נדב, שצבר קצת ניסיון בעולם ההיי-טק, החליט לעזור לו למצוא מימוש מסחרי לטכנולוגיה, אבל בתוך זמן קצר נסחף בעצמו לתוך התחום.
"באופן מפתיע, 60% מצריכת המים בארצות הברית הולכים לתעשייה, מה שהופך אותה לצוואר בקבוק של צריכת המים", פותח נדב אפרתי. "הסיבה לכך היא שיש מים בכל מוצר; אם זה מזון, משקאות, קוסמטיקה, חשמל. תהליך הייצור של כל מוצר דורש מים. התעשייה נדרשת לשפר את המים כדי שיתאימו לתהליכי הייצור, לכן ברוב המפעלים יש מערכות אוסמוזה הפוכה לשיפור המים. תהליך של דחיסת מים כנגד מסננים, המאפשר קבלת מים מושבחים עם תכולת מלחים שואפת לאפס. הבעיה היא שאוסמוזה הפוכה היא מאוד בזבזנית במים ובאנרגיה, ומייצרת הרבה שפכים. Desalitech היא הפתרון היעיל לכך.
"מערכות האוסמוזה ההפוכה שלנו מאפשרות להפחית 70% מהמים בתהליך, לייצר 70% פחות שפכים, ולהפחית בשליש את צריכת האנרגיה. המטרה שלנו היא להפוך לספק המוביל בעולם של פתרונות טיפול במים ובשפכים. כבר בשנה הראשונה מאז עברנו לבוסטון, מכרנו את המתקנים שלנו לכמה מחברות המזון והמשקאות הגדולות בעולם, במאות אלפי דולרים לכל פרויקט. מפעל הפלדה Mid American Steal פינה שפכים מהמפעל באמצעות משאיות בעלות של אלפי דולרים ביום.
"היום המערכת שלנו ממחזרת שפכים למפעל ומצמצמת את כמות השפכים ב-90%, מה שהפחית את עלות הפינוי באופן כזה שההשקעה במערכת שלנו הוחזרה בתוך חודשיים. בקליפורניה, השרויה בבצורת, אנחנו לוקחים מים מלוחים ומתאימים אותם לחקלאות, וגם ממחזרים שפכים עבור עיריית לוס אנג'לס".
כתבות
ני"ע
