שיחה עם "מלך הבירה" - ושלוש בירות שאתם חייבים לטעום

במשך כמעט שעתיים ניסיתי נואשות להבין לעומק את מהות עבודתו של שלמה בירה, כלומר - ללמוד איך בונים מערכת מזיגה מושלמת של בירה מחבית, או לפחות איך צריך ברמן טוב למזוג בירה. ואז קלטתי פתאום שהתשובה הייתה כל העת ממש מול עיניי. בפעם המי יודע כמה במהלך השיחה בינינו, הרים שלמה את כוס הבירה שלו, ומזג את תוכנה לכוס נוספת, ריקה, שעמדה לצדה. הוא חזר על הפעולה פעמיים-שלוש, ורק אז שתה.

אחרי שצפיתי בו חוזר על הטקס המוזר הזה שוב ושוב, עלה על דעתי לשאול אותו מה בעצם הוא עושה. "אני מרגיע את הבירה. זה מין הרגל שלי. תנסה". ענה שלמה. ניסיתי, ומיד הבנתי. הבירה הייתה הרבה יותר טעימה. פחות מוגזת. וזה עוד כשהבירה המדוברת היא הטובורג שמוזגת חגית קוטון, מי שמנהלת בשנתיים האחרונות את הבר המיתולוגי של עמירם. אז תארו לעצמכם מה זה עושה לבירה שמוזגים מהר במקומות קצת פחות אכפתיים.

שלמה בירה, או שלמה טוויטו בשמו המקורי (שם שאיש כמעט אינו מכיר), הוא אגדה מקומית. לפחות עבור מי שעיצב, כמוני, חלק מסוים אבל מהותי מאישיותו הקלוקלת, בצפייה באנשים מוזגים בירה. שלמה הוא בכיר טכנאי הבירה בארץ. אני מניח שלרובכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שבגיל 13 עמד מאחורי החלון של עמירם בצפון תל אביב ותהה מתי גם לו יהיה מותר, זה אומר המון.

פגשתי אותו לראשונה ממש כאן, אצל עמירם. זה היה באחת הגיחות שלו בחזרה אל מאחורי הבר. שלמה עבד אצל עמירם בין השנים 1979 ל-1984; אבל בעצם, כמו שהוא צוחק, מעולם לא עזב. באחת מאותן פעמים שבהן חזר לכאן, פגשתי אותו לראשונה, לפני יותר מעשרים שנים. הוא מזג לי בירה, ואיכשהו התגלגלה השיחה והוא הבין שאחי הצעיר יונתן הוא הילד בן ה-12 שכתב משהו לא נחמד על הביקור שלו כאן איתי ועם ענת חברתי, לימים אשתי. כשהבין, סיפר שעמירם רצה לתבוע את יונתן ואת עיתון "העיר", מנוחתו עדן, ורק שלמה הוא ששכנע אותו לא להתעסק עם ילד קטן שלא מבין כלום. ובאמת מה כבר יכול היה להבין? שעמירם הוא אגדת בירה מקומית? איך בכלל יכול היה.

אחרי עשרים שנים, שבמהלכן פגשתי אותו לא מעט, אנחנו יושבים כאן והוא מנסה לספר לי על חייו. "מנסה" אני כותב, מפני ששלמה הוא אחד האנשים הכי צנועים שיצא לי לפגוש. רוב הזמן הוא מתעקש לנסות לשרטט לי איך נראה צינור נכון של חבית בירה; למשל זה שהמציא לעצמו בשביל האירועים שבהם הוא מוזג בירה מצינור באורך ארבעים מטרים, שבדרכו מהחבית אל הברז הוא עובר, מפותל ומגולגל, בתוך צידנית מלאה מי קרח. מי שטעם פעם את הבירה הזו, לא ישכח אותה לעולם.

ולמה בכלל נפגשנו עכשיו, אתם ודאי תוהים. ובכן, לפני כמה שבועות החליטו פרנסי בירה קרלסברג בישראל להעניק לשלמה פרס על מפעל חייו. ביום הטקס הוא כמעט התעלף מרוב התרגשות. במקום לדבר, הקרינו סרט שהכינו מראש, שבו צילמו את שלמה בביתו מוזג בירה מהמתקן שלו ומדבר קצת. בעיקר דיברו בסרט חברים טובים, שרובם ככולם ציינו את מסירותו למזיגה הנכונה, לטיפול הנכון בבירה, ובעיקר כמובן למשקה עצמו.

קשה, כאמור, לסכם, ובעצם להבין בכלל, את התורה השלמה של שלמה בירה, תורה המושתת רובה ככולה על אין-ספור שכלולים, המצאות ובעיקר אלתורים של מי שהוא האוטודידקט המושלם של מזיגת הבירה, איש שממציא כל הזמן, עוזר ובעיקר מלמד ומחנך דורות שלמים של מוזגי בירה, אם הם רק מוכנים להקשיב וליישם. ולא תמיד הם מוכנים. חלומו של שלמה הוא שהם יקשיבו. חלומי הוא לשתות עוד בירה אחת מידיו. אז יאללה, אני הולך לעמירם. ואתם, בקשו עוד כוס ריקה ליד המלאה. לחייך, שלמה.

טעימה | כמה בירות טובות

לוונבראו. שלמה, האיש הכי מנומס שיצא לכם לפגוש, לא רוצה לפגוע באף אחד, וכך יוצא שאף שהוא מאוד מזוהה עם הבירה הלאומית שלנו (גם אם מעולם לא עבד עבורם או עבור אף אחד אחר), שאת שמה כמובן לא אזכיר גם אני, הוא אינו מוכן לבחור בעצמו את הבירות למדור. אבל לפחות במקרה אחד הוא כמעט נשבר. מהר מאוד הוא מסייג ומודיע שזו לא רק לוונבראו, אלא כמעט כל הבירות הגרמניות הבהירות. צודק לגמרי. 9 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל

ויינשטפן. שכחתי לשאול את שלמה מה דעתו על בירות חיטה. אני למשל לא סובל את החמיצות העכורה שלהן בדרך כלל. אבל יש יוצאים מן הכלל, כמו הוויינשטפן, שהיא באמת יופי של בירה, במיוחד כשחגית מוזגת אותה, או כל בירה אחרת. 14.5 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל

גינס. הגינס של עמירם היא כנראה הטובה בעיר. ובכלל, ולא צריך אותי או את שלמה בשביל להזכיר לעצמנו שוב שהגינס, עם טעמה הקרמי והרך, היא אחת הבירות הכי מופלאות שיש. 17 שקלים לפחית של 440 מ"ל עם "אפקט חבית"