לפני כמה חודשים כתבתי כאן בהתלהבות גדולה על מקום חדש בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, אטליז היה שמו - וזהו כמובן הספוילר, היה, ולא עוד. מה שמצא חן בעיניי באותו אטליז ז"ל הייתה מנת השווארמה שלו. כל-כך טובה הייתה, עד שאף שהמקום הציע עוד לא מעט מנות בשר אחרות, כמתבקש משמו, לא טרחתי לטעום אותן או לכתוב עליהן. בדיעבד נראה שצדקתי. לא חלפו כמה חודשים והמקום הלך, ובכן, בדרך כל בשר.
ולמה נזכרתי פתאום באטליז הנ"ל ובשווארמה שלו? ובכן, ככה. לפני ימים אחדים לקחתי את שני בניי היקרים לאכול איתי במסעדת "האחים" השוכנת לא רחוק מהיכן שישב אותו אטליז. האחים, לשמחתי, דווקא שורדת יפה. כל-כך יפה, עד שאני מצליח לכתוב עליה בפעם השנייה.
אבל הרי הבטחתי לכם, ובעיקר לעצמי, שלא במהרה אשוב לכתוב על מקומות שכבר כתבתי עליהם, אלא אם כן הם באמת יוצאי דופן. האחים אינה נמצאת עדיין ברשימה הפרטית הזו שלי. אלא מה, הכתבה שלי על מסעדת האחים בכלל לא התפרסמה. בשבוע שבו התכוונתי לכתוב עליה, כמה חודשים אחרי שנפתחה, הקדימה אותי עמיתתי ושכנתי לעיתון על "האחים", ואני שיחקתי אותה ג'נטלמן ומבלי שהיא תדע על כך בכלל, גנזתי את הכתבה.
הצטערתי פעמיים - על הטרחה שטרחתי לשווא, ועל זה שמסעדה ראויה כמו האחים לא תזכה לביקורת טובה רק מפני שהצליחה לארגן לעצמה בזריזות אופיינית למקומותינו (ונוראית, אם יורשה לי), כתבת דיוקן מחמיאה. יומם עוד יבוא, חשבתי לעצמי, מקווה שישרדו וישמרו על הרמה הטובה שהפגינו באותו ביקור רחוק בתחילת דרכם.
אז הנה זה קורה. לא רק שהאחים שרדה, גם אני עוד חי, ואוכל בשר, לפחות עד שהטעות תחזור מתיקון, כמו שאמר מאיר אריאל, ואני, או הרופאים, נבין שזה לא כדאי יותר. במרוצת הזמן שחלף הפכו השיפודים, שהיו הבסיס שעליו נבנה המקום הנחמד הזה, לחלק קטן בתפריט, שהלך והתפשט ללא מעט כיוונים אחרים.
את השיפודים טעמתי בביקור ההוא והם היו מצוינים. יכול להיות שהייתי מגיע אליהם גם הפעם, אלמלא הודיע לי המלצר שהיום הוא "יום שלישי של שווארמה", או משהו כזה. וזה הספיק.
להגיד לי "שווארמה" מבלי למצמץ משול לנפנוף בד אדום מול שור עצבני. כי אף שאני ספקן גדול מאוד בכל הנוגע לשווארמה - נער הייתי וגם שמנתי, ועדיין לא פגשתי יותר מקומץ קטן במיוחד של שווארמות ראויות לשמן בישראל - יש מילים שפשוט אסור להגיד לי. במיוחד לא כשאני חלש ועצוב. עלי גפן למשל. אני הרי יודע שהם יצאו מקופסה ב-11 מכל עשרה מקרים. או קובה. מרק קובה. גפילטע פיש. בורקס. ברבוניות. שווארמה. אלא מה.
השווארמה של האחים איימה עליי שתגיע בצלחת. והנה וידוי קטן. אפילו שבשנים האחרונות כבר הספקתי ללמוד שקמח לבן הוא האויב שבפנים, האויב האמיתי - הוא ולא בשר, סוכר או אפילו אלכוהול - מעולם לא אכלתי שווארמה בצלחת. רוצה לומר, לא בפיתה.
ואף שהובטחו לצדה יוגורט כמנהג היוונים המבורך, וטחינה, ועגבניות פרוסות ובצל עם סומק, ואפילו שקדים מעל הבשר, שאמור היה להיות בשר בקר עם שומן כבש, קום איל פו, ואף שכל זה אכן התגשם, נורא פחדתי. אפילו העובדה שהפיתות, שהגיעו עוד לפני הבשר עצמו לשולחן, היו כל-כך טובות, לא הצליחה להרגיע אותי.
אבל אז, ברגע של הארה ארכיטקטונית לא אופיינית הבנתי פתאום שבעצם, אפילו שאיש לא עשה זאת בשבילי, אני יכול לבנות לעצמי, לראשונה בחיי, מנת שווארמה משל עצמי. כי כן, כמובן, לא הצלחתי להתאפק, והיעדר הפיתה לא עצר אותי.
וכך מצאתי את עצמי, לתדהמתי ולאושרי כי רבו, משחק אותה בינו או לפחות דרבי בר, ומרכיב לעצמי לבד שווארמה. מה אומר ומה אדבר. עזבו רגע בצד את האושר הגברי המטופש שתקף אותי - וזה הרי הכי רחוק שאי-פעם אגיע בתור מאצ'ו, לפחות אם לא סופרים את הבירות אצל מתי - השווארמה עצמה, זו שמילאה את הפיתה שלי, הייתה פשוט נהדרת. ולראשונה בחיי, גם טעמתי את הבשר בנפרד מהפיתה. כי כמה שלא ניסיתי, גם אחרי שתי פיתות, נשאר לי המון בשר בצלחת. ואף שכבר לא נשאר לי מקום, אנחנו הרי לא משאירים אוכל בצלחת בפולניה. והוא היה מצוין.
עכשיו אספר בזריזות שהיו גם המבורגר משובח, ומסבחה חמה לא רעה בכלל, וסלט עדשים שחורות וסלק סביר, וסלט מוזר אבל מדליק של קישואים חיים עם אורגנו ויוגורט ומשמשים מיובשים (כן-כן), ואפילו מוס שוקולד מושחת וטעים לאללה. אבל זה הכול שטויות. אכלתי שווארמה בלי פיתה וחזרתי כדי לספר שנהניתי מזה. אלוהים אדירים.
האחים
פרטים: אבן גבירול 12 תל אביב; טל' 03-6917171; א'-שבת 12:00-24:00
מחירים: שווארמה - 57 שקלים, המבורגר - 57 (הסלטים הם על חשבון הבית בצהריים), מוס שוקולד - 28 שקלים
השורה התחתונה
מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
