אין אור בקצה המנהרות

המנהרות ברצועת עזה מסמלות אולי יותר מכול את המלחמה הזאת, שהחלה כמבצע צוק איתן. היא התחילה להתגלגל בגלל פיגוע שיצא ממנהרה, היא המשיכה להסתחרר, וגרמה לישראל להיכנס לעזה כדי לבצע פעולה קרקעית, שלא רצתה בה, שניים מן החללים הראשונים בה היו תוצאה ממארב שמוצאו במנהרה, וככל שהדברים נראים כרגע סוגיית המנהרות התת-קרקעיות תעסיק אותנו עוד שנים רבות.

כמו בכל מבצע גם בצוק איתן אין הפתעה בקיום המנהרות, ועם זאת, זוהי הפתעה אסטרטגית רבת-פנים. בתולדות לוחמת הגרילה מנהרות שימשו בעבר ככלי להפתיע צבאות סדירים. יש בהן כל מה שהגרילה מביאה איתה; הפתעה, פעולה מן המארב, כוחות קטנים מול גדולים, התקפות פתע וממד, פשוט לכאורה, שהטכנולוגיה מתקשה להתמודד עימו.

ישראל נתקלה כבר במנהרות. כך במלחמת לבנון השנייה מול החיזבאללה התברר כי לחיזבאללה מערכות שלמות של מחילות ומנהרות תת-קרקעיות, שמהן נהג להגיח, לירות ולהיעלם; וכך בעזה עצמה על ציר פילדלפי, פרס החמאס עיר של מנהרות לשימוש כפול; פיגועים נגד צה"ל והברחות. לאחר שיצא צה"ל מעזה בשנת 2005 התרחבה המערכת הזו ל-1200 מנהרות! בניגוד למה שישראל התקשתה לעשות, המצרים פעלו ופועלים בנחישות נגדן, והצליחו לחסום רבות מהן.

המנהרות ממחישות גם את השינוי התודעתי שהמבצע הזה מסמל. החלש, כפי שאנחנו רוצים להאמין, אינו חלש כלל ועיקר. הוא מסוגל ליזום ולהגיב, מעל הקרקע ומתחתיה, באוויר ובים, בלילה ולאור יום. זה אינו אויב פשוט. המערכה האחרונה מלמדת אותנו כי המחיר שאנו משלמים הוא גבוה מאוד. צה"ל העריך כי פעולה במתאר הזה תגרום לנפגעים, ואכן זה כך. אסור שעובדה זו תפגע כעת בנחישות של הציבור כולו, ובעיקר בכושר הלחימה ובדבקות במשימה של חיילי צה"ל.

באחת מישיבות ועדת חוץ וביטחון שעסקה בסוגיית התקציב דווקא, אני מקווה שאיני מדליף עתה, שאלתי קצין בכיר: מיהו האויב היום, הרי לבנון, סוריה, עיראק, ירדן ומצרים אינן מאיימות עוד על ישראל, כל מדינה מסיבותיה שלה; ובכן מיהו האויב? התשובה שקיבלתי הייתה פשוטה וקצרה: "החיזבאללה והחמאס" (אציין, כי גם איראן היא אכן יריב ואיום, אבל בהקשר אחר ושונה, ולאו דווקא במלחמה קונבנציונלית).

עכשיו אנחנו מקבלים המחשה ברורה ומיידית מה פירושו של האיום הזה. איש לא האמין כי איזשהו ארגון טרור, ארגון ולא צבא מדינתי, ישגר יותר מאלף רקטות, בהן גם ארוכות-טווח למרכזי האוכלוסייה של ישראל. נכון שרובן הגדול יורט בהצלחה, אבל אסור לזלזל בהישג של החמאס. עשור אחד לאחר שפיגועי המתאבדים חדרו לליבה של המדינה וגרמו למאות רבות של הרוגים ולאלפי פצועים, באו עתה הרקטות בכוונה דומה, אם כי, תודה לאל, בהצלחה פחותה.

ראוי לציין כי אנחנו יודעים עתה כי הרקטות שבידי החיזבאללה והחמאס משוכללות יותר ומדויקות יותר, אנחנו יודעים גם כי סביבנו פרוסות יותר מ-150 אלף רקטות מסוגים שונים, המכסות כל ס*מ רבוע משטחנו. הטרור שאנו חווים שונה מן המודל הקלאסי, שכן הוא נשען על טריטוריה ועורף אזרחי אוהד. כך בלבנון וכך בעזה. גם אם קשה לנו לקבל זאת, הפלסטינים בעזה אוהדים יותר את החמאס מאשר את ישראל, ובין השניים אנו יודעים במי היו בוחרים.

הפתעה. לציפייה שלנו למרד אזרחי נגד החמאס אין כל יסוד. השטח האוהד מאפשר להם להכות ולחמוק חזרה הביתה, על-פי הקלאסיקה שלהם. "הם נעלמים כמו דגים בים", אמר מאו טסה טונג שהוביל את תנועת הגרילה הסינית. מה שנראה לנו ולפרקים לקהילה הבין-לאומית כשימוש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי, הוא הדרך הנכונה מבחינתם להתחמק מן התגובה שלנו, של הצד החזק.

ישראל יכולה להנחיל לחמאס מכה גדולה ואנושה, אך כדאי שנזכור זאת: מכה כזאת פירושה אלפי נפגעים תוך התנערות מכללי המלחמה שישראל כפופה להם כמדינה. מובן שאיננו יכולים להרשות זאת לעצמנו, בשום אופן. ישראל יכולה גם לשוב ולהשתלט על עזה, ואפילו במאמץ לא גדול. אבל בכך היא תזמין ביקורת בינלאומית קשה, בידוד וסנקציות.

לחפש בעל-בית בעזה, ולדבר איתו

בדרכים קשות אלה קרוב לוודאי שנצליח להדביר את הטרור, כפי שעשינו במבצע חומת-מגן ביהודה ושומרון ב-2002. העניין הוא, שישראל אינה רוצה לשלוט בעזה ובכ-2 מיליון תושביה. אוכלוסייית עזה היא צעירה מאוד, מכפילה את עצמה כל 20 שנה. מדובר בשטח קטן, עני, אומלל עד מאוד. עומס עצום ומיותר עלינו וחסר כמובן אופק מדיני.

מבחינתנו, חייב לקום שם שותף מדיני, שותף שיקבל על עצמו אחריות מדינתית, כללי התנהגות בינל' ושיתמקד בבניין מערכת חיים אזרחית. שותף כזה, אפילו יהיה ארגון טרור, יהיה חייב לרסן את הטרור. דווקא לגיטימציה בינל', עשויה לשנות את אופיו והתנהגותו.

מדברים הרבה על "הקרב על התודעה" ועל "השינוי התודעתי", ובכן, זהו השינוי התודעתי הגדול הנדרש עתה. בשלב הראשון, להשלים את המבחן הצבאי שנכפה עלינו ולהרחיק את איום הטרור; ומיד לאחריו לחפש בעל-בית בעזה, ולדבר איתו. לא אנחנו נבחר אותו; יבחרו אותו הפלסטינים, אלה שבעזה ואלה שביהודה ושומרון. כי אם לא כן, יימשכו הסבבים האלה פעם אחר פעם. אתמול היו אלה פיגועי המתאבדים, היום המנהרות והרקטות, ומחר הפתעה כואבת אחרת.

ונחזור למנהרות. המבצע אכן דומה למנהרה חשוכה שאת פיתחה זיהינו, נכנסנו פנימה כדי לנטרל את הסכנות שבה, אבל איננו רואים עדיין את האור שבקצה המנהרה.

עדיף לכולנו שאת היצירתיות שלנו ושלהם נשקיע בבניית הסדר מדיני חדש ארוך-טווח ובר-קיימא.

הכותב, חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה, חבר ועדת החוץ והביטחון