צ'ק על תנאי לביבי נתניהו

ביחידה לטיפול נמרץ של בית-החולים סורוקה בבאר-שבע מטפלים טובי הרופאים במפקד סיירת אגוז. מסוק פינה אותו לכאן כשאגרוף של פקוד שלו נעוץ בתוך מקום הפציעה, כדי לחסום את איבוד הדם.

במסדרון, משפחתו המקסימה וחברים, העיניים עייפות ואדומות, נודדות אל הדלת הנפתחת בכל פעם שיוצא ממנה רופא. הדיבור מאופק, הדאגה אינסופית. "אנחנו אנשי שלום", הם אומרים לי, ולח"כ עומר בר-לב. "מעבר למבצע הזה, חייבים לקחת אחריות על עתיד שפוי יותר".

המבואה לטיפול נמרץ היא מקום צפוף ושקט מאוד בימים האלה. ים של כאב ודאגה. סבא וסבתא של לוחם אחר, בן 19, פצוע קשה, מספרים לי ולח"כ מיקי רוזנטל איך הנכד שלהם הוציא את כל חסכונותיו בשביל סדנאות כושר קרבי, כדי להיות מוכן לסיירת. אלה משפחות שגידלו ילדים על אתוס של ציונות, של שירות משמעותי בצה"ל, של קבלת אחריות לגורלה של המדינה. אחד האבות שירת עם בר-לב בסיירת מטכ"ל שהוא היה מפקדה.

הם רוצים לדעת שבעוד יד אחת שולחת את ילדיהם למערכה, בשיקול-דעת באחריות ובזהירות, היד השנייה מונחת על הגה של מהלכים שאינם מהלכי מלחמה. מהלכים שלא ילאו לרגע מחיפוש פתרונות מדיניים, עם אופק של תקווה.

שום דבר בעולם לא יכול להכין הורה לילדים ללובשי המדים שמתדפקים על דלת הבית באישון לילה ובפיהם הבשורה המרה מכול. שום דבר גם לא יכול להכין לרגע שבו מודיעים לך שילדך נאבק על חייו, לדרך המייסרת והטרופה אל בית-החולים, לכל מה שיבוא אחר-כך. ובכל זאת, ולמרות הכול, שוב ושוב, הורינו, אנחנו, ילדינו - שבים ועושים את הבחירה הזאת מחדש, ולא מכוח החוק, אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שבדורנו צבא איתן הוא הכרח קיומי למפעל הציוני, שאנחנו חלק ממנו.

מח"ט גולני הפצוע, אל"מ רסאן עליאן, שוכב במיטה עם גוו כפוף קדימה, נכון בכל שנייה לזנק מהמיטה, להימלט מבית-החולים, ולחזור לחייליו. ככה נראים רוב הלוחמים שנפצעו קל ובינוני. מצב-רוח טוב, מצחיקים, דואגים לחברים. אמרתי לאבא של נתנאל, לוחם גולני פצוע, שהוא בטח מרגיש קצת הקלה על כך שבנו כבר לא בשטח. נתנאל, מילואימניק, איבד את הראייה בהבזק עז של אור מפיצוץ שהיה לידו. עכשיו הוא מתחיל לראות מחדש בקצב משביע רצון. "איזו הקלה", אמר האב, "יש לי שם עכשיו עוד תאומים בני 19 חיילים בסדיר, שהלכו בעקבות אח שלהם.

אין זרוע צבאית בלי זרוע מדינית. אין מבצע צבאי או מלחמה שמוכרעים בסופם רק בכוח הנשק. חוץ מכמה מחרחרי מלחמה תאבי כיבוש עזה על 2 מיליון אזרחיה, רוקמי חזונות משיחיים על מלכות דוד, ו/או פוליטיקאים ציניים שמבקשים לחצוב דיבידנד מרטוריקה מתלהמת - אין כמעט בר-דעת שחושב כי את עתידה וביטחונה של ישראל נבסס רק על החרב. גם המבצע הזה, שכבר נראה כמו מלחמה ממש, חייב להתכנס לקראת נקודת-סיום מתוכננת כהלכה.

את הגיבוי שלנו, האופוזיציה הציונית, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו הפעם מכמה סיבות: הוא נהג באיפוק וברצינות נוכח איומים ביטחוניים של ממש (אם כי לא איום קיומי) על ישראל, הוא לא שש אלי קרב, הוא הציב מטרות רציונליות למבצע, והוא אותגר והותקף ע"י מי שהעדיפו למצב עצמם מימינו.

זה לא צ'ק פתוח. זו תמיכה שבצדה גם הערת אזהרה. בצד ההסכמה על הצורך להסב נזק כבד לתשתיות חמאס, יש גם "לא": לא לכיבוש עזה, לא להתבוססות שאין לה קץ בבוץ העזתי, שתביא לנפגעים רבים מכוחותינו, להסתבכות, ולאובדן האשראי הבינלאומי.

הפסקת-אש ממושכת היא אחת ממטרות המבצע המוגדרות. לזו אפשר להוסיף בזהירות אפילו מטרה שאפתנית יותר. הטלטלות בעולם הערבי העמידו שני צירים יריבים. מול ציר פונדמנטליסטי עם תרבות מוות וצימאון לדם - קמו מנגד גורמים שהם פרטנרים למהלכים מדיניים. מצרים המתגלה במלוא חיוניותה; סעודיה, ירדן, האמירויות, והרשות הפלסטינית עם אבו-מאזן בראשה. החיבור של כל אלה ביחד איתנו, עם גיבוי של ארה"ב והקהילייה האירופית, טומנים בחובם פוטנציאל ריאלי להסדר מדיני.

וגם אם הפוטנציאל הזה לא יממש את עצמו - מוטלת עלינו חובה עמוקה וציווי של ממש לבדוק אותו עד תום, במלוא הנכונות והעוצמה, ובהובלה שלנו. זו חובה בסיסית, בעיקר כלפי מי שלוחמים כעת ברצועה וכלפי משפחותיהם.

הכותבת היא ח"כ מטעם מפלגת העבודה