איך הרחוב האירופי נגד ישראל במלחמתה בחמאס?

זה התחיל בהתכתבות וואטסאפ במוצ"ש. חברה שגרה בלונדון יצאה לחופשה והציעה את דירתה. קפצתי על ההזדמנות לקפוץ, ולו בקטנה, לעיר האהובה ולקבל שלושה ימים ללא טילים, ומעל הכול: לחוש שוב את התחושה המשגעת בלחתום - דרור פויר, לונדון.

הכול התחיל די גרוע. טיסת איזי-ג'ט של יום א' בצהריים לשדה התעופה לוטון נתקעה על המסלול משהו כמו חמש שעות, כשכל הנוסעים בתוך המטוס, בגלל המצב, עד שבוטלה לחלוטין. זו הייתה חוויה מתסכלת ומעצבנת עד מאוד, שלולא אופיי הנוח ובקבוק הוויסקי שרכשתי, הייתה יכולה להיות עוד הרבה יותר מעצבנת. ובעיקר, העיכוב גרם לי לפספס את אחת הסיבות לנסיעה, לסקר את יום ההפגנות הגדול והסוער שעבר על לונדון: עשרות אלפי מפגינים נגד ישראל והמלחמה בעזה, והפגנת נגד קטנה בהרבה בעד ישראל. מצד שני, היא נתנה לי הזדמנות וזמן - הרבה יותר מדי זמן, לעזאזל - לשוחח עם לא מעט צעירות וצעירים יהודים-בריטים שחזרו הביתה.

כולם סיפרו על אווירה אנטי ישראלית חזקה בתקשורת, באקדמיה וברשתות החברתיות ועל התסכול בלעמוד מול חד צדדיות בוטה כל-כך, וכזו שאינה מוכנה לשמוע. בחיי היומיום, הדגישו כולם, אין שום תחושה של פחד או אלימות ברחובות. לונדון איננה פריז. היא סובלנית ומכילה בהרבה. ובכל זאת. לא נעים. הם הראו לי את המיזם האינטרנטי של "Death to all juice" (חפשו אותו ברשת). זה נשמע מאוד חמוד כשאתה בישראל, אבל בלונדון ההומור הזה נעשה הרבה פחות נוח. כמעט כולם חזרו ודיברו על אנטישמיות, סמויה אמנם, אבל כזו ששורשיה הם שהצמיחו את המחאה הנוכחית.

הם סיפרו על מיצגים באוניברסיטאות היותר רדיקליות, SOAS ו-LSE, שבמסגרתם סטודנטים מקימים מחסומים, מתחפשים לחיילי צה"ל ובודקים כל מי שנכנס, דברים מהסוג הזה. למחרת בבוקר, כשהצלחתי סוף-סוף להגיע ללונדון למרות הכול ולבקר באוניברסיטאות הנ"ל, לא היה לכך זכר. כולם נחו אחרי יום א' האיום. מה שכן, הקירות מלאים בתמונות של קורבנות עזתים וכרזות אנטי ישראליות. בפאב ליד האוניברסיטה אני נקלע לשיחה עם כמה סטודנטים, אבל אחרי הפעם השביעית של "אתם רוצחים ילדים, תפסיקו את הכיבוש", התייאשתי. בשביל לקיים דיאלוג שלא הולך לשום מקום ולהסביר הסברים שמתנפצים על אוזניים אטומות יכולתי להישאר בארץ.

הם צדקו במאה אחוזים, החברים במטוס התקוע. צריכה מרוכזת של המדיה הבריטית, בעיקר בי.בי.סי, אבל גם סקיי וכמובן העיתונות המודפסת, מספקת חוויה מדכאת עד מאוד. הראש כמעט ומתפוצץ. הייתי מגדיר את הסיקור "חד צדדי", אבל עצם המונח "חד צדדי" מרמז שאיפשהו אכן יש שני צדדים ומישהו בחר ביניהם. אבל לי זה לא נראה ככה: פה יש רק צד אחד.

המנהרות "מרשימות"

הסיפור פה הוא עזה - וגם ברור למה ואיך: החומרים קשים, טלוויזיונים, התמונות מזעזעות - יד של אישה מושטת לאוויר מתוך גל הריסות של בית מופצץ; פלסטיני שנורה, מנסה לקום, ונורה שוב. בית חולים מופצץ, מיטות חדר מיון מנותצות, משפחות הרוסות, רעבות, כתבים חבושים קסדה ולבושים אפוד, שפופים מאחורי מחסה, לוחשים, מפוחדים, בעוד צה"ל מרעיש במטוסים ובטנקים. לעומת הכתבים בישראל שנראים, כמו שלגלג ג'ון סטיוארט האמריקאי בקטע שהפך ויראלי, כמי שהולכים לסרט ולארוחת ערב.

רק צה"ל מפציץ, הורס, הורג, משטח, וכמעט ואין זכר לטילים על ישראל. מדי פעם מזכירים את כיפת ברזל, אבל כשמראים בית ישראלי שפגע בו טיל, דואגים פתאום לאזן: יחסית למה שקורה בעזה, מדגיש הכתב, זה כלום. ובמקרה אחר שכמעט וגרם לי לרסק את הטלוויזיה הראו לוויות של חיילים בטלוויזיה. אני בוכה, אבל הקריין אומר משהו כמו: אף שאין מה להשוות במספר ההרוגים, גם הישראלים יכולים להיות עצובים.

והמסגור - אחרי תמונות של הלוויות בישראל, מראים (כבר לא זוכר באיזו רשת, הכול סלט) קריקטורות מעיתונים ערביים של יהודי מזוקן, דר שטירמר סטייל, דורך על ערימת גופות בעודו מייבב על שריטה באצבע. האמפתיה שמורה רק לצד אחד. המנהרות "מרשימות". ל"לוחמי" חמאס "לא היה סיכוי", ועוד.

כשמדברים עם דוברים ישראלים, נראה כאילו לועגים להם. לפעמים גם הרגשתי שלא בלי סיבה: הטענה הישראלית החוזרת על עצמה אצל כל הדוברים, שהחמאס הורג את בני עמו בעצמו, נשמעת הגיונית לאוזניים ולעיניים ישראליות שחשופות לערוצים הישראלים, אבל פה זה פשוט לא עובד, ולא משנה אם וכמה זה נכון. המילים לא מצליחות לעמוד מול התמונות, פשוט לא.

כשמצד אחד מראים ארבע ילדות ממררות בבכי על מות אמם בהפצצה, כשאביהם לידן מאבד את הכרתו ומהצד השני גבר בחליפה במבטא ישראלי בולט - או את ראש הממשלה נתניהו, שמבטאו אולי מושלם, אבל האיפור הכבד מדי גורם לו להיראות מנותק מהמציאות - מאשים את החמאס ברצח, פשוט קשה להאמין, בטח לא להזדהות. בטח כשהדוברים הישראלים מנסים לטעון שהחמאס מנהל מלחמת יח"צ - שוב אותה תפיסה ישראלית שהכול זה הסברה, כאילו אין מציאות. ראיתי את ציפי לבני בבי.בי.סי ונבוכותי.

ומילא לעמוד לצד החלש - זו עוד נטייה אנושית ברוכה בסך הכול. אבל מה עם טיפה הגינות, או לפחות מראית עין של כזו? שאלות מתבקשות לא נשאלות. כך, לדוגמה, נכנס צוות של הבי.בי.סי למנהרה של חמאס, מתפעל מההישג ההנדסי, אבל לא שואל איך לזה יש כסף בעוד לתושבים אין מים בברזים וחשמל בתקעים. הרי הכול באשמת ישראל. או שאלה כמו האם החמאס טוב או רע לתושביו, או מה הטעם בלצאת למלחמה שאי אפשר לנצח בה על חשבון כמעט 600 הרוגים (נכון ליום ג').

ובכלל, כמעט ולא ראיתי בטלוויזיה דוברים של החמאס - רק תושבים פצועים ומסכנים, באמת - ואם כן, הם תמיד מצהירים, לעולם לא נשאלים. לעומת זאת, הדוברים הישראלים נחקרים כמעט בגסות. כך צריך, איני אומר שלא, אבל רק צד אחד נשאל שאלות. החמאס לא נשאל אפילו מה הוא רוצה. אולי בגלל שהתשובה ידועה ולא נעימה לשמיעה. מדברים על כיפת ברזל ומשבחים אותה, ואיש לא חושב לשאול למה רק צד אחד מגן על תושביו.

אפילו ההודעה המצרית הדרמטית בה האשימה מצרים את חמאס בהפקרת תושבי עזה בעוד מנהיגיו חיים חיי מותרות בקטאר עברה בשקט. לא ראיתי לזה אף לא התייחסות אחת ביומיים של צפייה אינטנסיבית מדי. לא משהו שאני ממליץ עליו.

ככה נראה שינוי לטובה?

אז סגרתי את הטלוויזיה ויצאתי. הסתובבתי ודיברתי עם יהודים וישראלים לונדוניים. כמובן שיש הבדלים, לפעמים עצומים, בתחושות בין בריטים-יהודים לבין ישראלים, ובין הישראלים לבין עצמם - יש כאלה ברילוקיישן לזמן מוגבל, יש כאלה שהיגרו. יש הרואים בעצמם חלק מקהילה יהודית-ישראלית, יש שלא. יש כאלה שהפיד שלהם ברשתות החברתיות מורכב רק מישראלים, יש כאלה שנמצאים בקשר בעיקר עם בריטים. אבל רובם סופקים כפיים בייאוש.

והדבר הכי מוזר - על גבול המדהים - זה שכולם אמרו לי עת חלקתי איתם את התרשמותי, שעכשיו המצב הוא הרבה יותר טוב ומאוזן ממה שהיה במבצעים קודמים. לדוגמה, מה שהיה "המתקפה הישראלית" הפך ל"הקונפליקט בעזה". לדוגמה, יש מדי פעם כתבה מישראל. לפעמים אפילו חיובית. נכון, האווירה הכללית ביקורתית, אם לדבר בעדינות, אבל יש שינוי לטובה. לא היה לי אלא להאמין להם.

אני פוגש את שגריר ישראל באנגליה דניאל טאוב בשגרירות ישראל המאובטחת עד מאוד. גם השגריר מסכים שעכשיו יותר טוב ביחס למערכות קודמות; יש יותר אהדה לישראל בעולם. "יש יותר בגרות", הוא אומר, "בטח בקרב האנשים החושבים". הוא מספר על עבודת הסברה שקטה שנעשתה בתקופת הרגיעה, וכמובן: הפריזמה שהשתנתה יחד עם האירועים במזרח התיכון, המהפכות בעולם הערבי, עליית דאע"ש והג'יהדיסטים ועוד.

להיות ישראלי באנגליה היום זה אולי לא כבוד גדול, הוא אומר, אבל להיות יהודי זה קול. משפט אחר כך הוא מספר ש-50% מבני הנוער היהודים שהוא פוגש נתקלו באנטישמיות. מהי אנטישמיות? אין לו הגדרה מדויקת. איך שתי ההצהרות הנ"ל משתלבות? משתלבות. נכון שאנטי מדיניות ישראל היא דרך מקובלת להסוות אנטישמיות, אבל לא רק שבלתי אפשרי לשרטט את הקו בין זה לזה, גם מאוד לא בריא (את זה אני אומר) לזעוק "אנטישמיות!" בכל פעם שמישהו מבקר את ישראל, גם אם בגסות ובבורות.

אנחנו מדברים על ההבדל בין עמדת בריטניה הרשמית, התומכת בישראל, לבין התקשורת והמחאה ברחוב. בסך הכול, הוא מרגיע אותי, המצב לא כל-כך גרוע: הניסיון לחרם על ישראל נכשל באופן חרוץ. מה שכן, חרם אולי נכשל, אבל במקום אחר נכשלה ישראל כישלון חרוץ ומתנגדיה ניצחו: במה שמכנה השגריר "צ'יל פקטור": אנשים שבעד ישראל לא מזדרזים, נאמר זאת כך, להביע את דעתם בפומבי, שלא כמו מנאציה - שלהם אין בעיה להיות קולניים.

השגריר דווקא מבין טוב מאוד שהשאיפה לאיזון תקשורתי מופרכת, ושמה שצריך לעשות זה לא לנאץ את החמאס ולתלות בו את האחריות למותם של תושבי עזה, אלא לאגף ולתקוף מצד שני: בעד מה אתם, תושבי בריטניה? דמוקרטיה או דיקטטורה? משטר דכאני ורצחני או בעד מדינה הדואגת לתושביה? אין טעם להשקיע את האנרגיות בשוליים, את אלה אין סיכוי לנצח. מה שצריך לעשות זה להשקיע במרכז. והמרכז בבעיה: בשבוע שעבר פורסם פה סקר מפורט על דעת הקהל לגבי הסכסוך שלנו. מתברר שבשנים האחרונות הולכת ומסתמנת ירידה ברורה בתמיכה בפלסטינים. עדיין היא גבוהה מהתמיכה בישראל, אולם מה שבעיקר בלט מהסקר הוא עלייה משמעותית באלה שפשוט הפסיק להיות להם אכפת ממה שקורה אצלנו.

אנחנו נפרדים. אני חוזר למרקע להזריק עוד קצת דיכאון וזעם. אבל הפרצופים חמורי הסבר של מגישי הטלוויזיה השתנו קצת ביום ג' בבוקר. משהו חשוב יותר קרה: הנסיך ג'ורג' חגג יום הולדת שנה. באריכות אין קץ עברו הערוצים על רשימת המתנות שקיבל הנסיך - את אלה אהב, את אלה פחות - הראו תמונות שלו: הנה הוא הולך, הנה רץ, הנה הוא בתערוכת פרפרים עם הוריו, ראו איזה ילד סקרן. הילדים המתים בעזה פינו אחר כבוד את מקומם לנסיך הקטן. אוי, נאנחת המגישה, הוא כל-כך מקסים. זה נכון, באמת חמוד הילד. אז מזל טוב, ג'ורג'. מזל גדול יש לך בחיים, תאמין לי.