קסמי מדגסקר: טיול מקסים במזרח אפריקה

שעת בוקר מוקדמת. קרני השמש הראשונות מלטפות את דרך העפר האדומה והקופצנית. אנחנו מתנדנדים מעל בורות ומהמורות בג'יפ המקפץ ומעלה ענן אבק אדום, בדרכנו חזרה משמורת ברנטי. אנחנו כבר בדרך לשדה התעופה שבעיירה Port Dauphin, בסך-הכול מרחק של שמונים קילומטרים, אבל במדגסקר פרושו של דבר שלוש וחצי שעות נסיעה קשה. לצדי הדרך צלליות של אנשים בדרכם לעבודה במטעי האגבות.

ולפתע, המולה: עשרות אנשים בחניתות שלופות בידיהם שועטים אל עבר הרכב. ז'ול, הנהג שלנו, עצר מיידית. סגרתי במהירות את החלון שלידי. האנשים התקבצו סביב הרכב כשהם צועקים ומנופפים בחניתותיהם. נשמתי נעתקה מפחד, אבל הנהג נראה רגוע יחסית. הוא דבר איתם בשפה המלגשית, והצביע בידיו לכיוון שממנו באנו. לאחר רב שיח קולני של כמה דקות שנראו כנצח, הם המשיכו בריצה כשחניתותיהם שלופות בידיהם. נשמנו לרווחה וביקשנו הסברים.

התברר שבלילה הקודם מישהו הגיע לאחד הכפרים וגנב זבו (בקר מקומי). אצל שבט האנטנדרואי "אתה לא גבר" אם לא גנבת זבו בחייך, אבל אם נתפסת, אתה צפוי למות בייסורים בידי המון זועם עם חניתות שלופות. מובן שלא נשארנו לבדוק מה עלה בגורלו של הגנב.

האירוע המפחיד הזה היה הסיום ל-3 ימים נפלאים של ביקור בשמורת ברנטי (Berenty) שבדרום מדגסקר, ארץ שבט האנטנדרואי (Antandroy). השבט מונה כחצי מיליון אנשים היושבים בדרום מדגסקר, והם אחת מכעשרים קבוצות אתניות שונות החיות במדינה. פירוש המילה אנטנדרואי היא "האנשים שחיים בין הקוצים", בשל הצמחייה הקוצנית המאפיינת את המקום. היער אכן נראה שונה מכל יער שראיתי מעודי: עצים קוצניים ענקיים שונים ומשונים בצורתם.

כיום היער הזה הוא שמורת טבע המכונה ברנטי, שנפתחה לקהל הרחב בשנת 1980. מאחורי השמורה יש סיפור: ב-1936, תקופה שבה הייתה מדגסקר שטח חסות צרפתי, נערך הסכם בין יזם צרפתי, אנרי דה-הולם, לבין ראשי שבט האנטנדרואי, שלפיו ייטע דה-הולם מטעי סיסאל (אגבה) בשטחים נרחבים אשר בבעלות אנשי האנטנדרואי בדרום מדגסקר, ויקים מפעל לעיבוד הסיסאל לחבלים. ההסכם כלל סעיפי תעסוקה ושימור. כחלק מההסכם, דה-הולם יעסיק את אנשי האנטנדרואי במטעים ובמפעלים, וכן בפרויקט התיירותי שיוקם שם. בנוסף התחייב לשמר חלק מהיער, הכולל צמחייה אנדמית של היער הקוצני המיוחד לאזור כשמורת טבע.

בדרך אל שמורת הטבע עברנו בין כפרי האנטנדרואי ובשווקים הקטנים והצבעוניים שלצד הדרך. התבוננו באנשים שעובדים במטעי הסיסאל, חלקם משנעים את הענפים בעגלות. צפינו בחיים שליד הנהר ובאנשים המתרחצים בו, מכבסים, ושואבים מים לצורכי היומיום. מובן שבבקתות הפשוטות שבהן גרים האנטנדרואי אין מים זורמים.

לצד הדרך ראינו מכונית שנתקעה וסביבה מעגל אנשים המנסים להחליף גלגל. התברר שזה Taxi Bruz, כינוי לטנדר המשמש כתחבורה עממית זולה ברחבי האי. ברכב נדחסו כעשרים אנשים, וכשראינו אותם נכנסים ל"טקסי" התקשינו להאמין שיהיה מקום לכולם, אבל איכשהו כולם נבלעו בתוכו. על הגג נתלו חבילות גדולות ונקשרו תרנגולות ותרנגולי הודו חיים קשורי רגליים ותלויים הפוכים, כשהם מתנופפים ונחבלים בדופנות הרכב עם כל קפיצה בדרכים המשובשות. כך עושים בארץ שאין בה די אמצעי קירור, ומביאים את התרנגולות בסבל רב אך בחיים כמעט עד הצלחת.

ללמוד רפואה מהלמורים

לאחר כשלוש שעות וחצי של נסיעה מטלטלת, הגענו לשמורת ברנטי, שהאטרקציה המרכזית שלה היא הלמורים. על-פי הכתוב בספרים ציפיתי שאלה יקיפו אותי מכל עבר, אבל התאכזבתי. באופק לא נראה אפילו צל של למור. הלמורים הם פרימטים, אנדמיים (יחודיים) למדגסקר.

אין אחידות דעות בנוגע למספר סוגי הלמורים במדגסקר. יש הטוענים שבאי חמישים עד שישים סוגי למורים, ועוד כמה סוגי משנה. מדענים אחרים מסווגים 103 סוגים. בברנטי יש שישה סוגי למורים.

קיבלנו בקתה פשוטה, ובשורה שהחשמל יכבה בשעה עשר בלילה ויחזור לשעה קלה בשבע בבוקר, בשורה רעה לצלמים שצריכים להטעין בטריות. יצאנו לספארי לילה, וגם שם התאכזבנו ממיעוט בעלי החיים. הלכנו לישון מאוכזבים ובחושך.

בבוקר הכול השתנה. טיפוף קל על גג חדרנו בישר על האורחים הרצויים. מחוץ לבקתה קיבלו את פנינו למורי "זנב הטבעות" (Ring Tail Lemurs) בדילוגים עליזים. הלמורים בברנטי חופשיים לחלוטין, והם באים והולכים כרצונם. עכשיו הם ישבו במרפסת חדר האוכל, על המעקות ועל ענפי העצים וניצלו כל הזדמנות כשמישהו קם, כדי לנקות את צלחתו.

למרות הסיכון הגסטרונומי, קשה היה להתאפק. כשקמתי לצלם קפצו שלושה למורים על שולחני, גזלו את פרוסות האננס מצלחתי וליקקו את רוטב המייפל הטעים עד תום. הפסדתי את הקינוח שלי, אך הרווחתי חוויה משעשעת וכמה תמונות משכנעות. בהמשך ראינו שקבוצה של תיירים אמריקאים רצה אל העצים. הפקרנו את מזוננו לחסדי הלמורים, ורצנו בעקבותיהם. על ענף גבוה ישבה סיפאקה (סוג של למור) כשגור צעיר נצמד לבטנה.

לאחר הארוחה יצאנו אל היער הקוצני והתבוננו בעשרות למורי זנב הטבעות משתעשעים על הקרקע ועל העצים. חלקם השתתף במה שנראה כשיעור מדיטציה ללמורים. על העצים הקוצניים טיילו סיפאקות ובחנו אותנו בעניין רב.

ז'אן-פיליפ, המדריך, הסביר לנו שמפני שעדיין קריר, הסיפאקות נמצאות על השיחים הקוצניים החשופים לשמש. אם נהיה בזמן הנכון במקום הנכון, נוכל לראות אח המחזה המשעשע של הסיפאקות המרקדות. ואכן, כשהתחיל להתחמם, נטשו הסיפאקות את היער בקפיצות מרשימות ודילגו על-פני השביל האדום בתנועות ריקוד משעשעות לעבר העצים שמספקים צל. רק בשביל מראה זה לבדו שווה היה להגיע לברנטי.

אבל הסיפאקות עושות הרבה יותר מאשר לקפץ ולרקד. ז'אן-פיליפ הסביר לנו שלסיפאקות יש תכונה מדהימה: הבנה בצמחי מרפא. במשך שנים רבות עקבו רופאי האליל המקומיים אחרי הסיפאקות ביער, וליקטו עלים כדוגמת אלה שהסיפאקות אכלו. בין השאר למדו שלפני שהן ממליטות, נקבות הסיפאקה אוכלות צמחים מסוימים. רופאי האליל הבינו שבצמחים אלה יש כנראה משככי כאבים, ונתנו אותם לנשים לפני לידה, ואכן הנשים חוו פחות כאבים.

בעקבות המידע הזה גם חברות תרופות מערביות שלחו חוקרים ליערות, וגם הם למדו הרבה על צמחי מרפא מתוך התבוננות בפעולותיהן של הסיפאקות.

החיים לפי הזבו

במהלך השיטוט ביער שמענו וראינו שפע של ציפורים, ועמדנו שעה ארוכה להתבונן במושבה של עטלפי פירות שנמצאים דרך קבע על עצי התמרינד העתיקים שביער. ליד הבקתה. תוך כדי שיטוט ביער, סיפר לנו ז'אן-פיליפ, בעצמו בן השבט, על מנהגי האנטנדרואי. זבו, בעל חיים הדומה לשור עם גיבנת, הוא אחד הדברים המשמעותיים בחיי האנשים במדגסקר בכלל, ובשבט האנטנדרואי בפרט. הזבו משמש כמטבע עובר לסוחר, כבהמת משא, ככלי תחבורה ועבודה בשדה, ובשרו הוא חלק חשוב מהתפריט. עושרו ומעמדו של אדם נמדד על פי מספר הזבו שבבעלותו.

כשבחור משבט האנטנדרואי רוצה לשאת אישה, הוא צריך לבקש את ידה מאביה ומאחיה, וכדי לעזור להם להגיע להחלטה הנכונה, הוא צריך להביא להם זבו במתנה. אם הנישואים לא עלו יפה, בין אם האישה ובין אם הגבר הם הצד שמעוניין בגירושים, הגבר צריך לקבל את רשות האב והאחים לגירושים, ולשם כך עליו לרצותם בשני זבו, אולי כפיצוי על כך שיש להם עכשיו פה נוסף להאכיל.

ז'אן-פיליפ תיאר לנו את חתונתו: כמנהג האנטנדרואי, הוזמן קהל רב. הוא וזוגתו ישבו על כיסאות כשכל האורחים מאחוריהם. למרגלותיהם של בני הזוג שכב זבו. הממונים על הטקס שפכו מים על הזבו וליטפו אותו בחיבה. לפי המסורת, כך ניתן לתקשר עם הרוחות של קרוביהם המתים. כשהזבו געה, השתכנעו עורכי הטקס שרוחות קרוביהם הגיעו, ובכך סיים הזבו את תפקידו כמגשר. ראשו נערף קבל עם ועדה, והדם הראשון נמרח על פני בני הזוג. לאחר הטקס הוגשו מנות עשירות של בשר זבו, עם תבשילי תירס ושורש קסבה, והמוזמנים פרצו בשירה וריקודים עד השעות הקטנות.

ז'אן-פיליפ סיפר לנו גם על טקסי המוות של השבט: כשאדם צעיר מת, מתאבלים. כשאדם "מבוגר" (מעל גיל 40) מת, חוגגים את אריכות חייו. המת מוצב בביתו בחברת אלמנתו למשך שבוע לפחות. כשאדם עשיר מת, מציבים את גופתו בביתו למשך מספר שבועות. האלמנה יושבת לצדו במשך כל הזמן. בזמן הזה שוחטים את כל הזבו שלו, ומחלקים את הבשר בין אנשי הכפר והאורחים. בחלק מהמקומות נהוג לשרוף את הבית בסוף תקופת האבל, והאלמנה עוברת לגור בבית הילדים, כשהיא ענייה ומחוסרת זבו.

ברית מילה בנוסח מדגסקר

מתברר שגם במדגסקר נהוג למול את הבנים, אבל מילת נשים אסורה. המנהגים שונים משבט לשבט, אבל ברובם מלים את הבנים בין גיל 6 לגיל 10. המילה נעשית באמצעות ענף חד של צמח. הטקס קבוצתי, ונערך פעם בשנה.

מספרים לילדים שעורכים לכבודם חגיגה, וטיול. הם עומדים בשורה ליד מבנה שבו יש דלת אחת לכניסה, ודלת היציאה בצד השני. הילדים נכנסים אחד אחד, יושבים על כיסא, וכשמתרחש הטקס, פורצות הנשים שבחדר בשירה ובקריאות קולניות, כדי שצעקותיו של הנימול המופתע לא יישמעו בחוץ. הוא מוצא מהדלת האחורית, נסתר מעיני חבריו. המנהג הוא שהסבא אוכל את העורלה. גם כאן שונים המנהגים משבט לשבט. יש כאלה שמכבדים דווקא את הדוד באכילת העורלה.

על אף זרות המנהגים, נמצאו גם נקודות דמיון. במדגסקר עשרות רבות של מפלגות ומתמודדים על הנשיאות. בשיחות עם אנשים נשמעות תלונות רבות על השחיתות השלטונית, אך עם זאת השליט המושחת נבחר שוב ושוב. כשהבענו תמיהה על כך, הסבירו לנו על ה"שיטה". כפרים רבים נמצאים במקומות רחוקים המחוברים ביניהם בדרכי עפר משובשות, ולוקח כמה ימים להגיע אליהם. מרבית המועמדים לא יכולים להגיע. הנשיא דווקא כן. הוא שולח את נציגיו בהליקופטר הממשלתי, ואלה מראים לאנשים את הפתקים עם תמונת הנשיא. וכך הם מסבירים לכפריים: אם אתה אוהב את הנשיא, שים את הפתק במעטפה עם הראש למעלה, ואם אינך אוהב אותו, שים את התמונה עם הראש למטה... ומה הפלא שהנשיא נבחר ברוב קולות?

מידע מעשי

איך מגיעים: טיסת אל על ליוהנסבורג (JNB), ומשם כשלוש שעות טיסה נוספות לאנטננריבו (Antananarivo) בירת מדגסקר, או כפי שהמקומיים מכנים אותה: Tana. בהנחה שתיאלצו ללון לילה ביוהנסבורג, כדאי ללון בשדה התעופה במלון מצוין הנמצא במרחק חמישים מטרים מהטרמינל - Intercontinental Johannesbourg O.R.Tambo.

עונה מומלצת: ממאי עד אוקטובר. עמוס בתיירים ביולי-אוגוסט. החודשים הגשומים: דצמבר עד אפריל.

תכנון: מדגסקר אינה מדינה פשוטה לתכנון טיול. במהלך חיפוש באינטרנט נתקלתי בחברה בשם Asisten Traval (אתר: www.asisten-travel.com) הממוקמת בטאנה, מדגסקר. החברה מנוהלת על-ידי Haja Rasambainarivo,אדם צעיר ואנרגטי, המתגורר בטאנה אך מרבה לנסוע בעולם. הוא דובר אנגלית מצוינת ובעל ידע עצום בתיירות במדגסקר, וחשוב מכול: מגיב במהירות למיילים. בנינו את התוכנית יחד איתו, בהתאמה אישית, במשך מספר חודשים תוך התכתבות במיילים. גם כשהיו תקלות, תמיד עמד לצדנו בפתרון מוצלח. חשוב מאוד במדגסקר שיהיה ליווי של סוכן מקומי שאפשר לסמוך עליו. מרבית הדרכים במדגסקר הן דרכי עפר, ודרך של מאה קילומטרים יכולה להימשך חצי יום. מומלץ לבנות תוכנית הכוללת הרבה טיסות פנים. חברת התעופה הבלעדית היא אייר מדגסקר. החדשות הרעות: קשה לסמוך על לוחות הזמנים שלה.