מתי אם משלמת מזונות לאב

התשובה לשאלה שבכותרת - "מתי אם משלמת מזונות לאב" היא: כמעט אף פעם. השבוע אמנם פורסם פסק דין המחייב אם לשלם לידי האב המגדל את בתם המשותפת מזונות בסך 950 שקל לחודש, ולפני שנה התקבל פסק דין שחייב אם אחרת לשלם לאב 1,500 שקל לחודש, אך מדובר בטיפה בים של מאות פסקי דין בשנה המחייבים אבות לשלם מזונות עבור ילדיהם.

שורש הרע נעוץ בחוק המזונות שנחקק עוד בשנת 1959 וקבע כי בדומה לנישואים וגירושים, גם מזונות ילדים נקבעים בהתאם לדת.

כך מתקיים כיום בישראל מצב בלתי מתקבל על הדעת, שבו אב אחד, אשר הביא לעולם ילדים מאימהות השייכות לדתות שונות, ישלם דמי מזונות שונים עבור כל ילד, לא כי יש הבדל בין עלות גידולו של ילד אחד מהשני, אלא רק כי אימא אחת יהודיה והשנייה לא.

אפשר לא לאהוב את הקישור בין דת למדינה בכל הנוגע לחוקי הנישואים והגירושים, אך לפחות ניתן להבין את הצורך בכך, עבור מי שההשלכות ההלכתיות של הדת חשובות לו.

קשה יותר להבין איזה קשר נדרש בין חוקי ההלכה לתשלום מזונות ילדים, עניין שהוא כלכלי גרידא, בדומה לחלוקת הרכוש בין בני זוג, ואולי אף יותר מכך, מאחר שבימינו הורים לילדים משותפים אינם בהכרח נשואים ולעיתים אף אינם בני זוג.

ישראלי המתנגד לחיים על-פי ההלכה היהודית יכול לבחור שלא למול את ילדיו, לא לערוך בר-מצווה, להתחתן בחו"ל בנישואים אזרחיים או לא להתחתן בכלל ולחיות עם בת זוגו כידועים בציבור - הכול עד שהוא נתבע לשלם מזונות לילדיו. דווקא כאן נכפים עליו חוקי ההלכה ביתר שאת, ולא ניתן לחמוק מכך.

ניחא אם היה מדובר בחוקים מאוזנים וצודקים, אך למרבה הצער, חיוב המזונות הדתי הוא חד-צדדי לרעת האב. בעוד שבעבר היה בכך היגיון רב, בהיות האב המפרנס הראשי או הבלעדי, כיום כללים אלה כבר אינם רלוונטיים במשפחות רבות שבהן האם עובדת במשרה מלאה, ועדיין הם מיושמים מכוח החוק בפסיקות בתי המשפט.

שני פסקי הדין שבהם חויבו האימהות לשלם מזונות לאבות עוסקים במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, ולא ניתן ללמוד מהם על הכלל או לראות בהם פריצת דרך תקדימית.

בפסק הדין שהתפרסם השבוע מדובר באב שמגדל את הבת לבדו, בעוד שהאם מקיימת עם הבת הסדרי ראייה מצומצמים ביותר שאינם כוללים אפילו לינה.

האב, הנושא מכיסו במלוא הוצאות הבת, מובטל כעת לאחר שפוטר מעבודתו, בעוד שהאם נהנית מהכנסה גבוהה, אותה היא משקיעה ברמת חייה ולא בבת.

גם בפסק הדין האחר האם היא אישה אמידה המשתכרת יפה, והאב המגדל את הילדים הפך למובטל, והנסיבות קיצוניות אף יותר, שכן האם ניתקה עצמה מהילדים כליל, אינה מתראה עימם כלל ואינה מסייעת בגידולם מכל בחינה שהיא.

זה אבסורד שנדרש שהאב יהיה מובטל ושהאם תתכחש לילדיה כדי שניתן יהיה לחייבה להשתתף בעלות גידולם, ואין די בעובדה שהאב המחזיק בילדים בחלק הארי של הזמן פשוט משתכר פחות מהאם או בעל רכוש מצומצם משל מהאם.

זהו לא נושא חדש, שכן ועדה שמינתה המדינה לפני עשור כדי להציע פתרונות, נתנה את המלצותיה כבר לפני שנתיים. ההמלצות כוללות יצירת מנגנון לחישוב התמיכה הכלכלית בילדים על-פי קריטריונים שוויוניים של הכנסות והוצאות ללא תלות במגדר ובדת, אך מתברר כי הפיכת ההמלצות לחקיקה מסובכת יותר מהחישובים החשבונאים.

דומה כי צוואר הבקבוק הוא כריכת שינוי חקיקת המזונות בשינוי בחקיקת המשמורת. נושא המשמורת מורכב וטעון יותר, ולכן חבל לתלות את הדברים ולעכב את חקיקת המזונות החדשה בשל כך.

גם כיום, בטרם שונה החוק העוסק במשמורת, גברים רבים מקבלים משמורת משותפת או יחידנית על ילדיהם, ואין סיבה שהם לא יקבלו מזונות מהאימהות במקרים המתאימים מכוח החוק, מבלי ששופטי בית המשפט לענייני משפחה יידרשו ליצירת קונסטרוקציות משפטיות יצירתיות של "דיני היושר" כדי לעקוף את הנחיות החוק הקיים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il