הטלוויזיה המגויסת

מאחר שמשדרי חדשות מיוחדים הם כל מה שנראה בטלוויזיה בסוף השבוע הקרוב, הנה 3 הערות על הטלוויזיה הישראלית תחת אש.

1. בלדה לאלטרנטיבה

בתוך גבולות הקונצנזוס התקשורתי ביחס למבצע "צוק איתן", הקול שעולה מחדשות 10 הוא כמעט חתרני, במיוחד כשעסקינן ברביב דרוקר ובנדב אייל.

אמש (ד') הבריק דרוקר בדעה שלפיה ההפתעה הגדולה ביותר של ממשלת ישראל היא לא מהטילים ארוכי-הטווח ואפילו לא מהמנהרות, אלא מעמדתו של הציבור הישראלי שלא מוכן להרפות מהמערכה עד להכרעתה. עם האלמנט הזה, גרס דרוקר, פשוט לא יודעים איך להתמודד בממשלה, שחשבה ששוב ניתן לסיים מבצע ב"חצי כוח", עם תיווך בינלאומי והסכם שמשאיר כל אחד מהצדדים עם חצי תאוותו בידו.

בעוד ערוץ 2 מיישר את שורותיו לימין (ומי שלא, חוטף מיד צעקות מרוני דניאל), הרי שערוץ 10 מציג תמונה מורכבת יותר. הצידוד המוחלט בישראל נשמר כמובן, אבל סיכות קטנות ננעצות בבלון.

כך למשל היה זה ערוץ 10 שחשף את מחדל המנהרות, את האזהרות החוזרות ונשנות של הגיאולוג יוסי לנגוצקי ואת הפתרונות שהציעו חברות אזרחיות לצה"ל. זה לא שהיה להם יותר מידע ממה שעמד לרשות חדשות 2, היה להם פשוט העוז להביא אותו בפני הצופים.

ואילו אמש, מי שלא צפה בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, שעסקה בין היתר במאמר שפרסם שר האוצר ב"ידיעות אחרונות", לא ראה חיסול ממוקד של פוליטיקאי בכיר מימיו.

אז ספק אם ערוץ 10 יצליח לשרוד במתכונת האלטרנטיבית שהוא מייעד לעצמו, אבל מה שבטוח בינתיים הוא שהחיים על סף המוות הפכו אותו לאמיץ.

2. אהבה בימי חולירע

העונה השנייה של "הפרלמנט" הייתה אמורה לחגוג הערב (ה') שבועיים, אלא שמנהלי זכיינית ערוץ 2 קשת הרגישו שלא יהיה נכון לחגוג עונה חדשה כשסלע בדמות "צוק איתן" מונח על החזה. כך אירע גם ל"תוכנית קיציס", שהייתה אמורה להיות משודרת מחר (ו') בפעם השנייה.

לא רק שיקול ערכי יש כאן, אלא גם שיקול כלכלי: הפרסום נעצר כמעט כליל. מנהלי שיווק בחברות הגדולות במשק שאיתם שוחחתי השבוע מספרים על פניות מגורמי מדיה שמציעים להם לפרסם "בשקל ותשעים" כהגדרת אחד הגורמים, רק כדי לעצור את הסחף.

ברור שעל רקע הפסדים כבדים וחופשות מאונס שהוכרזו אצל זכייניות ערוץ 2, אי-אפשר לדרוש מהן העלאה של משדרים חדשים ויקרים. יחד עם זאת, מהלך-הרוח הציבורי עולה שוועה לאתנחתה קומית - למרות המראות הקשים ואולי דווקא בגללם.

הנה הצעה לזכייניות: בארכיונים שלכם יש לא מעט סיטקומים שעבר זמנם. קשת דוחה את "הפרלמנט"? זה בהחלט מובן, אבל מה עם שידור חוזר ורציף של כל פרקי "מסודרים" (שמשודרים ממילא בערוץ 24)? איפה העונות הקודמות של "רמזור"?

"לקט המלחמות" של "ארץ נהדרת", ששודר בשישי שעבר, היה כמו מגבת קרה על מצחו הקודח של ציבור הצופים. למה לא לספק לו את המפלט הזה?

3. ובינתיים ברוממה

הלך-הרוח הפטריוטי הוא כנראה מפלטם האחרון של החיים על חשבון הציבור. תקוותם של עובדי רשות השידור כרגע היא ש"בגלל המצב", יעוכב קידום החוק לסגירת הרשות.

עיכוב - כך יודע כל מי שעוקב אחר המערכת הפוליטית - פירושו לפעמים נצח: בהתחלה מלחמה, אחר-כך פגרה, אחר-כך בחירות, אחר-כך יש כבר שר חדש שצריך "ללמוד את החומר" וחוזר חלילה.

מאז יצאה לדרך היוזמה לסגירת רשות השידור, דובר רבות על הצורך ב"שידור ציבורי". מעניין אם כך לבדוק היכן נמצא הציבור: בימי מלחמה הציבור צמוד יותר לטלוויזיה, אך בעוד שחדשות ערוץ 2 ממשיכות להיות "מדורת השבט" עם למעלה מ-30% צפייה, ובעת שחדשות ערוץ 10 ממשיכות להיות האלטרנטיבה עם קרוב ל-15% צפייה - הרי שהעניין הציבורי בשידורי ערוץ 1 דעך עד כדי פחות מ-4% צפייה, שפל של כל הזמנים.

במילים אחרות, הציבור לא מחכה לשרים לפיד את ארדן - הוא "סגר" כבר מזמן את ערוץ 1: הפסיק לשלם אגרה ונטש את הצפייה.

לעומת זאת הרדיו, עם דגש חזק על רשת ב', נחשב לשמורת הטבע של השידור הציבורי: מואזן, רווחי ואמין. אלא שהשבוע הבקיע ועד הטכנאים שלו גול עצמי נוראי, עם הסירוב לשדר חומרים שהוקלטו בלוויות חיילים על-ידי הכתבים עצמם (ולא שהוקלטו ונערכו על-ידי טכנאי, כמתחייב מהסכם העבודה הארכאי).

שלא לייחוס, מודים ברשות השידור, תקוותם היא שהמבצע לחיסול החמאס יהיה זה שיציל את השידור הציבורי מחיסול.