לא קומץ "עשבים שוטים"

מוזר ככל שזה יישמע, צריך לברך על ההתלהמות וההתבהמות שבאו לידי ביטוי בשבועות האחרונים, במהלך מבצע "צוק איתן", ברשת הפייסבוק. לא בגלל שקריאות בנוסח "שמאלנים לתאי הגזים" ו"צה"ל הוא צבא הטרור לישראל" הן משהו להתגאות בו, אלא משום שבלי פייסבוק היינו ממשיכים להדחיק כמה מהבעיות הקריטיות שפוקדות חלק מהחברה הישראלית: חוסר סובלנות, גזענות, אלימות ובורות.

כל אלה היו שם הרבה לפני שפייסבוק נולד. החידוש של הרשת החברתית הוא בהחצנה ובהעצמה של דעות שהושמעו עד השנים האחרונות בסלון הביתי, בדשא של האוניברסיטה וביציע אצטדיון הכדורגל. דעות שכמעט לא הופיעו באמצעי התקשורת המסורתיים, עד שהן התפוצצו בכיכר המרכזית, תרתי-משמע.

הפייסבוק הפגיש לראשונה בין החוג החברתי של יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", לבין החברים של מירי רגב ו"הלביאות של הצל". עד היום אלה וגם אלה כמעט לא הכירו זה את זה. השמאל הסהרורי פרסם מודעות של "גוש שלום" בעיתון "הארץ", הגיע מדי פעם להפגנה בכיכר הבימה בתל-אביב, ובמקרה הגרוע שמע בדרך איזו הערה מנהג המונית.

איש הימין סינן מדי פעם "מוות לערבים", חטף פריחה למראה תמונתו של השר לשעבר יוסי שריד, וגידל 4 ילדים שהיו משוכנעים כי חברת הכנסת זהבה גלאון יותר גרועה מערבייה, לא עלינו.

בעבר, הם לא התהלכו באותו רחוב, לא אכלו באותה מסעדה, ולא קראו אותו עיתון. היום הם חולקים את אותו המרחב ואת אותם החברים. כל מילה של האחד היא סכין בגבו של האחר.

מבחינה חברתית, טוב שפייסבוק קיים. הוא מציב לנו מראה תמידית ומיידית. הוא מציג לנו את החברה הישראלית על כל גווניה ומיניה, על הכיעור שלה והטוב שלה. את גילויי השנאה והאכזריות, הסולידריות והרעות.

פייסבוק לא מאפשר לנו לשקר עוד לעצמנו, לדבר על "עשבים שוטים", על "קומץ". דרכו אפשר לראות מי האנשים, איפה הם עובדים, כמה ילדים הם מגדלים, באיזה בתי-ספר למדו - ולא פחות חשוב: כמה לייקים הם קיבלו. פייסבוק מגלה לנו שהקומץ הוא בעצם המון, שהעשב הוא יער.

מהמקום הזה, השקוף, החשוף, זה שמציג לנו את עצמנו בלי פילטרים, אפשר וחייבים לשנות. לא לעקור עשבים, אלא לטפל בשורשים. איש-משפחה בשנות ה-40 לחייו שקורא לשלוח שמאלנים לתאי הגזים הוא בבחינת מקרה אבוד כמעט. האתגר הוא לשנות את המסלול שבו צועדים ילדיו.

את זה אפשר לעשות במערכת החינוך, שמציגה היום כישלון מהדהד. המערכת הזו הוכיחה פעם נוספת שאין לה שום תרומה כמעט לעיצוב דמותו של ילד ונער בישראל - הוא מעוצב כולו בביתו, במשפחתו ובסביבתו.

עדות לכך נמצאת גם בנתוני ארגון ה-OECD, שמראים כי בישראל קיים המתאם הגבוה ביותר בין מצבו הסוציו-אקונומי של תלמיד לבין התוצאות שלו במבחנים. כלומר, לילד ישראלי שמגיע מבית חלש יש פוטנציאל גבוה מאוד להישאר חלש גם כמבוגר. חלש זה לא רק בצד הכלכלי, אלא גם בזה הערכי. חלש הוא מי שמפגין בורות, גזענות, חוסר סובלנות ואלימות.

אבל מה כבר אפשר לצפות מבתי-הספר בעידן שבו שר החינוך בכבודו ובעצמו כותב הבלים בפייסבוק, ואת מה שהוא חושב על זוגות חד-מיניים. מה אפשר לצפות כששר החוץ קורא להחרים בעלי עסקים ערבים בישראל רק משום ששבתו כאות אבל על מותם של אזרחים בעזה. אזרחים? "בלתי מעורבים" אנחנו מתכוונים.

לדבר על אזרחים בצד השני של הסכסוך זה עוד דבר שכמעט לא קיים במערכת החינוך שלנו. הילד הישראלי גדל על נרטיב של צד אחד בלבד, על העם היהודי כקורבן מאז ומתמיד. לימודי השואה מלמדים על סבלו של העם, לא על קבלת האחר. אז מה הפלא שישראלים בני העם היהודי קוראים אחר-כך לשלוח שמאלנים לתאי הגזים.

במקום לטפל באותם שורשים רקובים, הספורט הלאומי החדש הוא לצוד את העשבים - אבל רק של צד אחד ומסוים מאוד. העובדת הסוציאלית מעיריית לוד שהביעה שמחה בפייסבוק על מותם של חיילים, והאח מבית-החולים שיבא שכינה את החיילים רוצחים. שניהם כמובן, ערבים ישראלים.

שניהם, כמובן, חטאו ופשעו בבחירת המילים. אבל מעניין אם מישהו בדק כמה עובדים בשיבא ובעיריית לוד קראו "למחוק את עזה" או לשלוח את כל האזרחים שם למוות איטי? אפשר לנחש את התשובה.

התקשורת הפופוליסטית מעניקה רוח גבית, הזקפה הלאומית מכתיבה את הטון, אז קדימה, להסתער. ומה עם הדמוקרטיה? החופש להביע דעה. נו, עוד מילים של שמאלנים. עוד מעט תבוא רכבת ותיקח אותם. לייק.