חומוס, עדשים ועוני

רצועת עזה תחומה בין ישראל למצרים כשהיציאה דרך הים מתאפשרת לעד 6 מייל לצורכי דיג. חיל הים הישראלי לא מאפשר לעזתים לדוג מעבר לכך. הכלכלה העזתית כבר מקרטעת שנים. אין תעשייה, אין שכר-מינימום, העוני שולט בכל פינה, אורז ועדשים עם פיתה הם המאכל של ההמון. מי שמשתכר 10 שקלים ליום שמח. 50% מהתושבים מובטלים וסמוכים על חלוקת מזון בסיסי מטעם סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, אונר"א.

מערכות החינוך, המשפט, המשטרה ועוד קרסו מזמן. הביוב והרפואה התמוטטו. אלה שאינם מובטלים עובדים בחמאס או שהם פקידים בפת"ח, ושכרם לפעמים מגיע, לפעמים מתעכב. תמונת-המצב הכלכלית עגומה ביותר. ברובה אשם החמאס שלא טרח להשקיע כסף בפיתוח הרצועה, וניתב את הכספים שזרמו לעזה בבניית מנהרות. חלק מהעובדים בעזה הם פעילי החמאס ומקורביהם.

לפי המוסד הפלסטיני למחקר כלכלי, השכר הממוצע החודשי בעזה הוא 1,359 שקל. נציין, כי במקרים רבים שכר זה מפרנס 4 אנשים, ואף 6-8 נפשות. מיליון איש בעזה, מתוך אוכלוסייה של 1.8 מיליון איש הם נתמכי סעד (סיוע הומניטרי), חלק קטן מהם מקבלים סיוע ומצליחים לעבוד גם בעבודות מזדמנות אם יש.

הצמיחה בעזה ב-2012 התבססה ברובה על בניית מנהרות, שהחזיקה תעשייה שלמה של הברחות, מתווכים, סחר בנשק ובאנשים, ויבוא שעליו הוטל מס לטובת החמאס. היום "הצמיחה" הזו איננה קיימת עוד, בשל המלחמה.

בעזה לא מאוהבים בישראל. גם כשטוב וגם כשרע, ישראל היא האויב. בכל היא אשמה. רוב המצרים בצד של רפיח, שמתעבים את החמאס, הם ערבים, ואותם לא שונאים. לפחות לא באופן רשמי. החמאס הוא אמנם ארגון טרור, אבל יחד עם זאת, עד המלחמה הוא היה אחראי לניהול החיים של 1.8 מיליון איש. היום, למרות הצהרותיו, ברור שהחמרת המצב הכלכלי אינה מועילה לחמאס. הנקודה היא, כי גם מבחינת ישראל ההתמוטטות הכלכלית בעזה אינה בשורה ביטחונית וכלכלית חיובית. להיפך.

לכן, אם לאחר המלחמה תתחיל בעזה התאוששות כלכלית, ואולי אפילו יוזמה מסוג של "תוכנית מרשל" מיוחדת - התוכנית להבראת אירופה, שיזמה ארה"ב ב-1946 לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה - בחסות ובפיקוח בינלאומי, סביר שהטרור משם יקטן. תוכנית מרשל לשיקום אירופה וגרמניה אחרי מלחמת העולם, ששיקמה את אירופה, עלתה 13 מיליארד דולר. בהשקעה של פחות כסף, בתנאי שיפוקח כראוי ולא ע"י אסמאעיל הנייה וחאלד משעל, עזה תוכל להתקדם כלכלית בצעדי ענק. אפשר להפוך אותה למקום שנעים לחיות בו ולא אלים.

אמנם הדברים האלה לא יתרחשו מחרתיים, אבל שיפור המצב הכלכלי בעזה ישפיע בשלב הארוך לטובה על המצב הביטחוני בישראל.

זה הזמן לצאת מחשיבה על מלחמות ומנהרות, ולהתחיל לפעול במישור הכלכלי כדי שלעזתים יהיה מה להפסיד בעתיד מבחינה כלכלית. אם יהיו להם כלכלה ורווחה רובם לא יוותרו עליהן לטובת קיצונים כראש הלשכה המדינית של חמאס משעל וסגנו מוסא אבו-מרזוק.

הכותבת היא מרצה לכלכלה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה (מל"א)