דרך המשקפת הסגורה

בכל פעם שרקטה עזתית טסה לכיווננו, ופוגשת ביירוט של כיפת-ברזל, אנו חייבים תודה לשר עמיר פרץ.

אנחנו מצפים להרבה מצד המנהיגים שלנו, אולי אפילו הרבה מדיי. הם מחויבים להבין בכל תחום ולעומק הדקויות, עליהם לקבל תמיד את ההחלטות הנכונות, לנהל משברים בדרך מושלמת, לפעול ברהיטות תחת לחץ, והכי חשוב - אסור להם לעשות טעויות, אף פעם. אנחנו מצפים כי המנהיגים שלנו, ינהגו באחריות כדי שנוכל לתת בהם אמון ולסמוך עליהם. שהמנהיג יהיה ערני וטקטי, עקבי והגיוני, שקול, בוטח בעצמו וללא חת. אבל גם אז, כשאנו זוכים למנהיג אנושי, אינטליגנטי וחד-הבחנה כדי ליישם בזמן מערכת הגנה שתציל רבים, הוא אינו זוכה להערכתנו.

אנחנו חייבים לעמיר פרץ, הרבה יותר. מאז שיושמה מערכת כיפת-ברזל, טרם נרשמה הוקרת תודה ברורה ורשמית, לאיש שפעל ליישומה.

התודה שלנו, צריכה להיות ברורה ומהדהדת, ובטרם נאמר אותה, עלינו להבין את מורכבות נושא הממשל וקבלת ההחלטות. החלטות של שר בממשלה הן דבר רחוק מאוד מלהיות פשוט, כיוון שכל הצעה שתעלה ולו החשובה ביותר, תיבחן באופן טבעי בדרך של אלימינציה על-ידי כל חברי-הכנסת שיש להם השפעה בנושא, וכברירת מחדל, תועמד למיגור. זאת, כתוצאה של זמן, עלויות וסיכונים. שר ביטחון טוב רואה את המציאות במבט רחב, ומציע פתרונות מקיפים. שר ביטחון מצוין, לא מוותר על הגנת העורף, ככניעה לאותן אלימינציות.

פרץ ניהל את תיק הביטחון בימי מבצע "גשמי קיץ" ברצועה ובמלחמת לבנון השנייה, ונזקפת לזכותו בעיקר התעקשות על פיתוח המערכת ליירוט טילים לטווח קצר, כיפת-ברזל.

כתושב שדרות, פרץ נחשף לאיום הממשי של הטילים שנורו מעזה, עוד בטרם נחשפו להם במרכז. הטיל הראשון "שרק" לעברו בעת שישב שבעה על מות אביו, מלווה בעשרות מבקרים מכל הארץ. באופן סוריאליסטי, הטיל נחת במרחק קילומטר מהמקום. איש לא נפגע, אבל הטיל אמר את דברו.

כשפרץ הגיע למשרד הביטחון, הוא התמקד, בין היתר, ביישום פתרון לטילים קצרי טווח המשוגרים לישראל. כשהבין, שהוחלט לא לפעול ליישום מערכת כזו, הוא לא ויתר וקיים דיון במטכ"ל לבחינת העניין. תובנותיו מהדיון היו, כי עדיין לא נתגבשה דעה מוצקה, אם איום הטילים הללו הוא איום אסטרטגי או טקטי. פרץ הבין כי עליו להתמודד עם בעיית ההסברה, שהייתה בשלב זה, אקוטית יותר מבעיית הטילים.

המחשבה של פרץ, כי הנזק שיגרום טיל לטווח קצר המשוגר לעבר בית, עשוי נוסף לריסוק המבנה ונטילת חיי אדם, להשפיע גם מוראלית על כל אזרחי המדינה, לא נתנה לו מנוח וחיזקה את דעתו לגבי חיוניותה של הפעלת מערכת ליירוט טילים אלו. וכי כיצד אמור שר הביטחון להגן על החזית, כשבעורף מתקיימת סכנה ממשית לאזרחים?! ובנוסף לזה, שמערכת ליירוט טילים לטווח קצר, משמשת ככלי מבצעי, היא גם "כלי פוליטי": כשארגוני הטרור יבינו כי כל טיל שלהם מנוטרל באוויר עוד בטרם נחת, הם יתייאשו ובסופו של דבר יפעלו למיצוי משא-ומתן.

בהתאם לכך, פרץ המשיך בפועלו, וזימן את בכירי הצבא, מנכ"ל משרד הביטחון וראשי האגפים לדיון בפרויקט. כולם התנגדו. גם בכירים מאוד בממשלה דאז. פרץ לא נרתע והלך על זה.

ב-27.8.2006 קבע שר הביטחון, עמיר פרץ, כי כיפת-ברזל היא הפרויקט החשוב ביותר כרגע, ולכן יש לשקול להגדיר את פיתוחה כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר. כיפת-ברזל היא המערכת המבצעית הראשונה והיחידה בעולם ליירוט רקטות קצרות טווח. בשנת 2011, המערכת הוכרזה כ"מבצעית".

היום יודעים כמה הוא צדק

בספטמבר 2012 הוענק פרס "ביטחון ישראל" לאנשים העומדים מאחורי "כיפת-ברזל": המפתחים, אנשי התעשיות והמהנדסים. אבל האיש ובעל החזון, פרץ, לא קיבל פרס ולא הוקרה מיוחדת. השמצות לעומת זאת, הוא כן קיבל ולא מעטות.

בעקבות התמונה שבה צולם פרץ צופה לכאורה במתרחש, כשעדשת המשקפת נותרה סגורה, הגיחוך עליו הצטרף למחרוזת השמצות שונות ורבות, שבה נשזר שמו. אמרו עליו, על שר הביטחון דאז, שהוא חסר כישורים להחזיק את התיק, שהוא קיבל על עצמו את הביטחון שהוצע לו, ולא התעקש על תיק יותר מתאים עבורו, שהוא לא יודע מה שהוא עושה. ומדוע נאמרו כל אלו? כיוון שאפשר, פשוט כך. הרבה יותר קל להשמיץ מאשר להוקיר.

אבל פרץ - גם דרך משקפת סגורה, ראה דברים שאחרים לא ראו.

על אף ההשמצות, פרץ לא ויתר על המערכת לרגע, כיוון שהאמין בה וכן שזו תהיה ההגנה הטובה ביותר לאזרחי ישראל במקרה של שיגור רקטות מאסיבי, שבצידו יירוט מאסיבי. היום אנחנו יודעים כמה שהוא צדק, ואם הוא לא ויתר עלינו, אל לנו לוותר עליו.

מנהיגים אמיתיים הם לא אלו שמהנהנים בחן כדי לשמור על שקט תעשייתי בסביבתם. מנהיג אמיתי שמאמין במה שהוא עושה, לא מתחשב במה שחושבים עליו ולא מאפשר להשמצות לחלחל ולמנוע ממנו לקדם דברים. מנהיג כזה הולך עם החזון שלו לטובת המדינה ואזרחיה בלי להתייאש מהמכשולים שבדרך. פרץ קיבל על עצמו החלטה, למרות כל הטענות שהושמעו נגדו. הוא חזה שיגורים אינסופיים של רקטות לכיוון ישראל, והבין שהמקום החשוב, שעליו צריך להגן, הוא העורף, ושההגנה על האזרחים היא פרויקט חשוב ביותר שעליו לבצע. ובהתאם לכך דאג כי מערכת כיפת-ברזל תקודם ותיושם.

בתקופה זו אנו חבים את תודתנו לעמיר פרץ, על הראייה המרחבית, התפיסה הביטחונית הממוקדת, זיהוי הצורך והפעולות הרבות להגשמתו.