אחד משחקני התיאטרון הבולטים בישראל מסביר למה עזב

ירון ברנס דרוך. אלה לא רק הבומים של מיירטי כיפת ברזל שתפסו אותו בבנק קודם לכן, אלא המרחב הקרוב יותר שאליו הוא תופס עמדת תצפית. "שמרית, שולחן", הוא מצביע לעבר אחת המלצריות בעוד אנו משוחחים. זמן קצר לאחר מכן עיניו מתרוצצות שמאלה אל עבר זוג שהתיישב זה עתה בשולחן אחר בחוץ, מתאפק שלא להעיר, והנה העיניים שוב טסות לצד השני, אל עבר אחד הספקים שממתין ליד מכונת האספרסו, מוודא שלא לו הוא ממתין. זוהי שעת בוקר עדיין-מנומנמת באזור התעשייה המתחדש בחולון, וברנס, עד לפני שלוש שנים מן השחקנים הבולטים באנסמבל תיאטרון החאן הירושלמי, מתרגל את הרוטינה החדשה של חייו, כמנהל בית הקפה אקלר שבבעלות אביו.

"זה משהו שאימא שלי תמיד אמרה לי", הוא מספר. "'עם כל זה שאתה עכשיו בתיאטרון, אני בטוחה שיום אחד אתה תגיע לעולם העסקי'. ואני תמיד שללתי את זה: מה פתאום, אני מאוד נהנה, יש לי חברים בתיאטרון, יש לי צחוקים. והנה, ממקום לא צפוי שבו עשיתי לי המון חישובים כלכליים מרגע שנולדה הבת הבכורה שלי, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להמשיך לרדוף אחרי האודישנים".

- אז ככה זה, ברגע שיש ילדה ואתה כבר לא רק לעצמך, אתה לא יכול להתפרנס ממשחק?

"אצלי כן. אל תשכח שלפעמים המשיכה שלך למקצוע היא ממקומות מאוד סובייקטיביים של דברים שקשורים בילדות, דברים שקשורים בצורך שלך לדבר מסוים, ואצלי הקטליזטור היה כלכלי. יכולתי להמשיך להיות שחקן, אבל זה אומר שהייתי צריך לוותר על העצמאות הכלכלית, שהיא מאוד חשובה לי".

- ושחקן לא יכול להיות עצמאי כלכלי?

"לא אני. זה משהו אישי, וזה לא שאני רואה את המשחק כמקצוע שאי-אפשר להתפרנס ממנו. אגב, אתה יודע שלאט-לאט עם השנים כבר הפסיקו לשאול אותי, 'מה, אפשר להתפרנס מזה?!', כי לאט-לאט גם מהמקצועות האחרים - בהיי-טק, עורכי דין, כאילו עמודי התווך של הכלכלה - גם מהם לא כל-כך מתפרנסים".

- ובכל זאת עזבת.

"אהבתי את החומרים שעשיתי בחאן ואהבתי את המקום שהיה לי, אבל אחרי 12 שנים הגעתי לסוג של פיק. אני אוהב להיות זה שקובע לעצמי את הגורל שלי, וכשאתה שקוע במקום אחד ואתה מרגיל את המוח שלך ואת כל-כולך לזה שכל הזמן ינהלו אותך, אתה מתחיל להתקבע על איזה משהו שאתה מוצא את עצמך יום אחד אומר, נו, נורא בא לי לעשות את הדבר הזה ולמה אני לא עושה את זה. יש פה איזו הרפתקה מסוימת שאני נורא רוצה לצאת אליה, אבל מצד שני אני לא עושה את זה, כי אני כלוא".

- בכלוב שנותן לך את השקט לעשות אמנות. מה לשייקספיר ולמולייר ולמאזנים של בית הקפה ולאפיית קרואסונים?

"אז בוא ניקח לדוגמה את בית הקפה. הלקוחות שנמצאים פה הם סוג של קהל, כמו בתיאטרון, שאתה בא ונהנה לראות את התגובות שלהם, שאתה נהנה לשמוע ביקורת שתפתח אותך. אם לקוח בא ואומר לי, לקחנו אתמול את העוגה עם הקרם פיסטוק ועם השוקלד חלב והיא הייתה מדהימה, או לחלופין שהייתה איתה בעיה - אני לומד מזה המון. זו התפתחות אישית, הגשמה עצמית, שיש לך משהו משלך ואתה בוחן את הגבולות שלך. במה אתה טוב, במה אתה לא טוב, איפה אתה טועה - ואלה דברים שאתה לוקח עליהם את האחריות ברמה הכי אישית שיש. כי כשאתה מנוהל על-ידי מישהו, תמיד יש מקום מסוים שאתה לא אחראי. ככה הנחו אותך, אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול לעשות, אבל בסופו של דבר, אם ההצגה תצליח או לא - זאת האחריות של התיאטרון".

- גם בתיאטרון אפשר לקחת תפקידים עם יותר אחריות מאשר של שחקן. אתה יכול לביים, להתקדם לניהול אמנותי, לניהול כללי.

"אף פעם לא הרגשתי ואני לא מרגיש שאני שם, זה אף פעם לא עניין אותי".

- אבל פה אתה מנהל.

"זה ממקום לגמרי אחר, כי העסק הזה הוא שלי. אני מנהל את המקום הזה ממצב קיומי. זה מבחינתי גוף שאני חייב שהוא יצליח. כל דבר שעשיתי פה הוא שלי. מהטפטים שעל הקיר ועד לתפריט ששיניתי - זה הכול בחירות שלי. העסק הזה הוא חלק מהאישיות שלי. המקום הזה פתח אצלי עולם עסקי שתמיד היה בי".

הבן של הנגר

כשברנס, 39, מדבר על העולם העסקי שתמיד היה חלק ממנו, הוא מדבר על אביו, שלפני למעלה מעשרים שנה עשה גם הוא סוויץ' בקריירה, סגר עסק לעבודות עפר ופנה לעולם המאפים. בתחילה היה שותף האב יחד עם שבעת אחיו בהקמת קונדיטוריה בשם סברין, ולאחר תקופה, ב-1988, פרש והקים את אקלר. הסניף הראשון היה באלנבי 32, וניכר כי הזיכרון מאותו המקום נטמע היטב בבלוטות הטעם של בנו, שהיה אז בשנות העשרה המכוננות שלו. הוריו גרושים, כך שאת ילדותו העביר ברנס בבית אמו בירושלים, אבל הרושם מהביקורים בתל אביב, בדירת הקרקע הקטנטנה מאחורי הקונדיטוריה, שבה ישן אביו ליד שקי הקמח והסוכר, נשאר. "בחופשים עבדתי עם אבא שלי", הוא מספר, "וכבר אז למדתי את המשמעות של איכות המוצר, מה זה למכור, ולהבין מה הקהל רוצה".

מאלנבי עברה אקלר לסניף ברחוב בן-יהודה 1 ומשם צפונה לסניף "של עשרים מטר" בבן-יהודה פינת אידלסון. "זה סניף שהרבה אנשים זוכרים אותו עד היום", אומר ברנס. "זה היה קטנצ'יק, היו לנו שמונה מגשים של רוגלעך וכאלה, אבל לאבא שלי הייתה שיטת ייצור ושיטת הקפדה על מוצרים שמשכה אליה המון קהל מהאזור. היו לנו שני שולחנות בחוץ, שכל הזמן היו תפוסים, ואני כל הזמן הייתי מריץ לשם את הקפה.

"בגיל 24 התחלתי ללמוד בניסן נתיב, עזבתי את הקונדיטוריה, ומיד בסוף הלימודים מיקי גורביץ', שהיה מורה שלי, משך אותי לחאן. אז גם התחילו 12 שנים של חיזורים מצד אבא שלי. עם כמה שהוא אהב את מה שאני עושה - נו, מה קורה, נו, משחק זה תחביב. ובסוף זה קרה, הסיפור הקלאסי של הבן של הנגר, שבסופו של דבר הצטרף לנגרייה".

ברנס הצטרף לאביו, אבל עשה זאת בנסיבות משבריות: אמנם את הקונדיטוריה הקטנה הפך האב לפני כעשור למפעל מרכזי ומצליח בראשון לציון, שמייצר ומשווק את המאפים של אקלר לנקודות מכירה רבות ברחבי הארץ, אבל במקביל, סניף בית הקפה בחולון, שפתח האב לפני ארבע שנים יחד עם עוד שני שותפים, עמד על סף קריסה. האב פנה אל בנו לקחת את בית הקפה תחת ניהולו, וזה נענה לאתגר. "לקחתי את העסק לפני שלוש שנים כעסק כושל, ועשיתי ממנו עסק לגיטימי", אומר ברנס. "הצלחתי עם הזמן לאזן אותו, לאושש אותו, ואפילו להביא אותו למצב של שאיפה רווחית מסוימת".

ממש כמו בעבודה על מחזה ועל פיצוח הדמות שעליו להגיש ערב-ערב, ברנס התייחס לאתגר ברצינות כמעט נדירה. במשך שנתיים עבר הכשרות בתחום, למד קונדיטוריה, בישול וקורס אפיית מקרונים, והגדיר לעצמו מטרה, שבינתיים הוא עומד בה, ללמוד שני קורסים בתחום בכל שנה. "אני מאוד אוהב את זה, להתביית על משהו ולהבין אותו", הוא אומר, ומייצר הקבלה מעניינת בין עולמו הנוכחי לבין הבית האמנותי שממנו הגיע. "לקחתי את הסבלנות שהייתה לחאן, את השמירה על איכות, ואת העבודה של מיקי עם השחקנים במטרה ליצור את האנסמבל. פה העובדים שלי הם סוג של אנסמבל".

"זו הייתה קטסטרופה"

לא במקרה מדגיש ברנס את תחושת האנסמבל. החאן, בניהולו האמנותי של מיכאל (מיקי) גורביץ' ותחת המנכ"ל דני וייס, הוא אחד מלהקות השחקנים המשמעותיות האחרונות ששרדו בזירת התיאטרון הרפרטוארי; אנסמבל מגובש ואיכותי מאוד של שחקנים, לרבות ותיקים, שלא ממש הבינו איך שחקן כמו ברנס, שגילם עד לאחרונה תפקידי מפתח בהצגות מוערכות דוגמת "הלילה ה-12", "אוכלים" ו"משחק של אהבה ומזל", עוזב את הכול לטובת העולם הגשמי. "זו הייתה קטסטרופה", משחזר ברנס. "קטסטרופה, כי עולם הערכים האידיאלי של אנשים כמו מיקי לא הצליח לקבל את הבחירה הזאת, ואני מבין אותו לגמרי".

- מה הוא אמר?

"שזאת טעות של אדם כמוני לעזוב את המקצוע, כי אם יום אחד אני ארצה לחזור, וזה יקרה, יהיה לי מאוד קשה להשתלב בתחום, להסיר את החלודה שתצטבר עליי. הוא הקריא לי קטע מקפקא על גורל ועל מהות. הקשבתי לו ולקחתי את זה לתשומת לבי, אבל גמרה בלבי ההחלטה והרגשתי שאם עכשיו, כשישנה ההזדמנות הזאת שצריכים אותי פה בעסק, אני לא אעשה את הצעד הזה, יכול להיות שבעוד כמה שנים, כשאבא שלי ירצה לצאת לגמלאות, ואני בן יחיד, אז אני אפול למים כל-כך עמוקים שאני לא אדע איך להתמודד בהם".

אני חוזר למאמצי השכנוע של גורביץ' ותוהה אם הבחירה שלך לעזוב היא סוג של הודאה בכישלון של התחום בארץ; כישלון כלכלי שגרם לשחקן מוכשר למצות את האפשרויות בשלב כל-כך מוקדם בקריירה.

"זה לא כישלון. למערכת יש היכולת הסובייקטיבית שלה לטפל באנשי המקצוע. בחאן, לדוגמה, אתה לא יכול לענות על 100% דרישות של כל שחקן ושחקן - גם בהתפתחות האישית שלו, גם בהתפתחות הכלכלית שלו, גם לדאוג לחזון שלו, של איפה הוא רואה את עצמו בעוד חמש שנים. התיאטרון לא יכול לספק את כל הכלים, ולא משנה איזה תיאטרון זה יהיה. ואני מאוד הערכתי את מה שהתיאטרון נתן לי".

- איך הגיבו חבריך למקצוע?

"זה מתחלק לכאלה שאומרים לי, 'תשמע, שמעתי מה עשית, אני רוצה להגיד לך כל הכבוד', לכאלה שאמרו לי ש'איך יכולת, כל הדבר שלנו זה משחק, תיאטרון'".

- לא פשוט לשמוע את זה.

"תראה, אני חושב ששחקנים בארץ משקיעים כל-כך הרבה אנרגיות בלקיים את המשפחות שלהם, בלקיים את עצמם ובלהתגלות - שהרבה דברים מהחיים הולכים לאיבוד. שחקנים דוחים, למשל, את הקמת המשפחה, כי אומרים שעד שאני לא מרוויח ככה וככה אני לא יכול. אבל מלאי ההצעות מוגבל וכמה כבר יכולים להציע לך? תעשה תפקיד מצוין בסדרה, תעשה בוחטה בצילומים של חודשיים, אבל מי מבטיח לך שזה ימשיך?

"אז אני לא בא באופן גורף ואומר, תעזבו את המקצוע, חפשו משהו אחר שייתן לכם בסיס כלכלי טוב, כי יכול להיות שבמקצוע השני הם מאוד יסבלו, ורק בשביל ההיבט הכלכלי זה לא שווה את זה. אבל אם יש הזדמנות לשכר בטוח בשביל להקים משפחה, ולא להרגיש את אלמנט הרדיפה כל החיים, אז שווה לשקול את זה".

- זה מה שהרגשת, רדוף?

"תשמע, כל אודישן נהיה קריטי. קח למשל אודישן לתפקיד בסרט. אז אתה לומד ואתה שוקד עליו, ואתה מתקשר לסוכנת ואתה מדבר עם המלהקת, ואתה מנסה לפצח אותו, ואז אתה עושה את האודישן בן החמש-שש דקות. יחד איתך ישבו על הספה שחקנים אולי יותר ואולי פחות מוכשרים, מעולם הריאליטי ועולם הכזה וכזה, ובסוף הם לוקחים את התפקיד, בגלל שהם יותר מוכרים והכול, ואתה אומר פאק-איט, זה מה שבחרו? זה מה שהם הוציאו מהדמות? מהתפקיד? ממערכת היחסים? הרי אין להם הכלים בכלל לדעת מה זו מערכת יחסים על במה, על מסך. מה זה לעבוד מול מצלמה. למדת? בילית זמן בניסיון להבין את הניואנסים? זו אמנות, זה מקצוע, אנשים קרעו את עצמם, הקריבו את מיטב שנותיהם על הדבר הזה, לא ישנו לילות בניסיון לפצח דמות וטקסט, ועכשיו מביאים אדם שרק אתמול לקח מקום ראשון באיזו תוכנית ריאליטי ואתם מצפים שהוא יעשה בשבילכם את העבודה. אז כן, אלה דברים שברמה האישית גם קצת פגעו בי".

בלי להוציא את הג'יפה

ברנס אמנם עדין במילותיו, אבל ניכר כי גם השינוי ביחסי הכוחות שעוברת התעשייה בעשור האחרון, למן שנכנסו לתמונה ביתר שאת כוכבי האינסטנט, היווה קטליזטור בהחלטתו לעזוב. לאורך השנים הוא ניסה את כוחו על המסכים הקטן והגדול, לצד העבודה בתיאטרון. בטלוויזיה השתתף בין היתר בסדרות "סרוגים" ו"שירות חדרים", ובקולנוע ב"עץ לימון" וב"איים אבודים", אבל הפריצה הגדולה בוששה להגיע.

- זה תסכל אותך?

"לא תסכל, אבל זה כן השפיע עליי, ברמת המה קורה פה. זה הכיר לי את הצד האמיתי של המקצוע. זרק לי את המציאות בפרצוף, ועם הזמן קיבלתי את זה".

- חשבת לשחק אחרת את המשחק הברנז'אי הזה? להשתתף בריאליטי, למשל, להנחות. יש שחקנים שעושים את זה.

"זה לא אני, אין מה לעשות. זה מתנגש לי עם המילה איכות. יש כאלה שאוהבים להשתכשך בביצה הזאת, ואני לא אגיד שהם לא עושים את זה טוב, אבל אני מעולם לא ראיתי את עצמי חלק מהדבר הזה שנקרא לעמוד מול מצלמה ולהתחיל להוציא את כל הג'יפה של החיים שלי. אני רואה את זה מהצד וזה לא מעניין אותי. בעולם של הריאליטי אין מן היצירה, חוץ מאלה שמאחורי הקלעים ומפעילים את הבובות".

- עזוב הוצאת ג'יפה. יש שחקני תיאטרון, כמו מיכאל אלוני וירון ברובינסקי, שמגישים תוכניות בידור בפריים-טיים וככה גם אולי מקדמים את הקריירה שלהם בפלטפורמות אחרות.

"אני לא שופט את זה. כל אדם והאידיאולוגיה שלו והאינטואיציה שלו והדרך שבה הוא בחר. וגם אם בחרת להנחות ריאליטי או דברים כאלה זה בסדר גמור, כי הצטרכת את הכסף באותה תקופה, אבל קח גם אחריות על זה שיכול מאוד להיות שזה ישרוף אותך".

- ישרוף באיזה אופן?

"אני חושב שאתה צריך להבין איזו דרך אתה סולל לעצמך. יש דרכים קצרות, שבהן אתה אומר כאן הכסף מהווה אצלי תפקיד, ואני מאמין שאם אעשה את תוכנית הריאליטי או את השעשועון זה יקדם אותי לאנשהו, אבל בטווח הארוך אני לוקח על זה אחריות.

"אם שחקן, שלמד שלוש שנים וקיבל כלים לעשות משהו עם הדבר הזה שנקרא משחק, עומד ומנחה שעשועונים או ריאליטי, ואני רואה איך הוא מדבר, אני רואה את הטעויות בעברית, את הפשטות, את הלכלוך שבדבר, ואז יבואו ויגידו לי, שמע, בוא תראה איזה תפקיד הוא עושה באיזה סרט - זה כבר לא יעניין אותי. ירד לי ממנו. לעומת זאת, יגידו לי היום ששחקן כמו ששון גבאי כזה, שמשקיע את כובד המשקל בדברים הנכונים ושומר על האיכות שלו לאורך השנים, מופיע באיזה סרט, אני אעריץ אותו".

ולמרות הכול, הצגה חדשה

ברנס, שהופעתו האחרונה על במת החאן הייתה בנובמבר 2012, אמנם מבהיר כי גם בראייה לאחור הוא מאוד שלם עם החלטתו - ולראיה הפנטזיות העכשוויות שלו קשורות בפתיחת סניף נוסף בעוד חמש-שש שנים, ולא בגילום המלט או מקבת - אבל חיידק הבמה עדיין פועם בו, למרות כל ההסתייגויות.

מעבר לכך שהוא ממשיך לתחזק למעלה מעשור של קריירת דיבוב לסרטים ולסדרות מצוירות, לרבות את דמותו של פטריק ב"בוב ספוג", בימים אלה הוא חוזר לבמת החאן בתפקיד חוץ אנסמבלי וחד-פעמי בקומדיה רומנטית זוגית בשם "הדלת ממול". מחזה צרפתי עכשווי ו"מאוד מצחיק" כדבריו, מאת פאבריס רוז'ה לאקאן ובבימויו של ארז שפריר, שחקן החאן שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו. בהצגה מגלם ברנס איש שיווק שמחפש אהבה ולא שם לב שהיא ממש בדלת ממול, בדמותה של השכנה שלו, פסיכולוגית בגילומה של כרמית מסילתי-קפלן.

- והנה, למרות כל מה שדיברנו, אתה לא משחרר.

"זה המקום הנכון, היכולת לשלב, אבל לא לרדוף אחרי התפקידים, ולא לחכות שמקצוע השחקן ייתן לי את הביטחון. מה שקסם לי הוא שארז התקשר אליי באופן אישי, אמר לי, יש פה מחזה חמוד מאוד, אתה מתאים לתפקיד, אני רוצה לעבוד איתך. שני שחקנים, אתה וכרמית. אני תמיד חוזר לדבר הזה של מה נכון לי, והכול הרגיש לי מאוד נכון".

- אלא שהפעם יש לך עסק לנהל תוך כדי, וגם משפחה.

"כן, אז גם הגיעו השאלות הטכניות של מתי זה עולה, כמה זמן חזרות, כמה שעות חזרה. הכול היה אל תדאג, נעבוד באיזי, ארבע שעות פה, ארבע שעות שם. הגישה הייתה לי נכונה. הבאתי בחשבון את הזמן שאני אצטרך להקדיש בשביל לחזור לעניינים, וגם אשתי הביאה את זה בחשבון, וגם אבא שלי, שהייתי צריך לעשות לו הכנה לדבר הזה, שהוא יבין שיש צד בי שאתה לא יכול לבטל אותו במחי יד; הצד האמנותי שבי - הוא קיים".

- מה יקרה אם בטעות ההצגה תצליח ותתבקש לרוץ הרבה?

"נראה", הוא מחייך. "אם ההצגה באמת תצליח ותהיה שלאגר, אז זה יקרה - אני אלך על זה. כרגע אנחנו מאוד נהנים מהחזרות. מה יצא אחרי זה מבחינת התוצאה על הבמה ואיך הקהל יגיב - זה כבר דברים שאתה לא יכול לצפות אותם. אני מבחינתי הרווחתי, גם את תקופת החזרות, גם את העבודה עם היוצרים מסביב שאני מאוד אוהב. זה הרווח האישי שלי".

- אגב רווח אישי, כיום אתה כן מתפרנס היטב?

"כן".

- מה זה אומר, קנית דירה?

"לא, זה לא שם, אבל אני חי במקום שאני יכול לעשות דברים שחסכתי מעצמי אז; שאני יכול לפתוח חסכונות בשביל הילדים שלי, למשל. אלה דברים שלא יכולתי לעשות אז. הפער בין האנרגיה שאתה משקיע כשחקן לעומת פוטנציאל ההשתכרות שלך היה גדול במקום שאני הייתי בו. גדול מדי".

לירון ברנס

אישי: 39, נשוי 2, אשתו היא מיכל פייקין-ברנס, אשת יחסי הציבור של הוצאת ידיעות ספרים, מתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן

השכלה: בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב

תפקיד: קונדיטור ומנהל הייצור במאפיית אקלר בראשון לציון ומנהל בית הקפה אקלר בחולון