דווקא במלחמה צריך מחאה

השבוע, ביום ראשון בערב, התקיים אירוע מיוחד בתיאטרון "צוותא" בתל-אביב. לא הצגה ולא סטנד-אפ קומדי, אלא ערב ברוח הימים האחרונים. כותרת האירוע: מסר של סובלנות. די לסתימת הפיות ולרדיפתם של אלה המשמיעים קול אחר מזה של הקונצנזוס הישראלי. לטענת המארגנים, בעצם קיומו של אירוע זה, ישנו גילום מוחשי של עיקרון חופש הביטוי.

מיותר לציין כי מלבד אי אלו יוצרי תיאטרון (יהושע סובול, עודד קוטלר), ההיענות לאירוע הייתה דלה ביותר.

כיצד הגיעה החברה הישראלית למצב שבו אנו נדרשים לאירועים שיזכירו לנו כי זכות חופש הביטוי היא ערך דמוקרטי עליון, ללא קשר לשיוך פוליטי כזה או אחר?

האירוע המדובר קרם עור וגידים אחרי שהנהלת התיאטרון ספגה קיתונות של בוז במקרה הטוב, ואיומים של ממש במקרה הרע, רק בגלל הרצון להעלות שבוע קודם לכן את המופע של אורנה בנאי.

מה בסך-הכול אמרה אורנה בנאי? "אני חושבת שביבי צריך להתאפק. בצד שלהם נהרגו היום נשים וילדים, וזה מצער אותי".

בנאי לא אמרה שום דבר יוצא דופן. היא לא מתחה ביקורת על הממשלה ולא על צה"ל. היא אפילו לא ממש הביעה עמדה פוליטית מובהקת. בסוף האמירה הפושרת והמתונה שלה הייתה מונחת מעט חמלה אנושית בסיסית לסבלו של האחר.

כך היה גם עם גילה אלמגור, אחינועם ניני ופרופ' חנוך שינמן מאוניברסיטת בר-אילן, שכל פשעו היה שהביע דאגה שווה לכל נפגעי העימות בעזה, הן הישראלים והן הפלסטינים.

רדיפה של ממש

אבל, בימים קשים אלה של מבצע "צוק איתן", נגזרת גזירה שווה בין מי שמביע חמלה לסבלו של האחר, או סתם מביע תקווה אמורפית ל"איפוק" ול"הפסקת האלימות" - לבין "בוגד" או "עוכר ישראל".

תגובת הקהל הישראלי לאנשים אלה חצתה מזמן את הגבול הלגיטימי של "אי-הסכמה". אנשים המעזים להביע דעה שונה מזו הרווחת כרגע בציבוריות הישראלית נידונים עכשיו לרדיפה של ממש - אם ברשתות החברתיות, אם במקומות העבודה ואם בכנסת ישראל.

חברת הכנסת חנין זועבי הושעתה לחצי שנה מהכנסת. ח"כ זועבי מעצבנת. היא אומרת דברים לא קלים, והיא מסבה נזק אדיר למגזר הערבי, אבל יש בזה צעד מקארתיסטי של סתימת פיות חמור.

כל אדם המאמין בדמוקרטיה - יהיה ימני או שמאלי בהשקפותיו - צריך להילחם על זכותם של זועבי ושל העיתונאי גדעון לוי להביע את דעתם - גם אם היא מכעיסה, מעצבנת ושנויה במחלוקת. זוהי אבן-הפינה של הדמוקרטיה.

למה? כי העיקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי אינו שמור לשום תקופה מסוימת. להיפך, בשעת מלחמה ומשבר שומה על המוחים להביע את עמדותיהם - גם אם הן מנוגדות לאלה של הקונצנזוס.

במלחמת לבנון הראשונה, אחרי טבח סברה ושתילה, 400 אלף איש יצאו להפגין בתל-אביב. והיום? אנשים מפחדים לצאת ולמחות, כי מכבש סתימת הפיות הזה הפך בהפגנות האחרונות הלכה למעשה, והוליד קבוצות של בריונים חמומי-מוח שהחליטו להשליט צנזורה רחובית בכוח הזרוע.

עיקרון חופש הביטוי, בהקשרו הרחב, הוא ערך יהודי כשם שהוא ערך דמוקרטי. לפני יותר מ-100 שנה כתב הרב שמשון רפאל הירש (שמש מרפא, עמוד ש', מתוך אוסף כתבים ח"ו): "מי שמשוכנע שדעותיו אמיתיות וצודקות, חייב להביע אותן ללא הרף ובכל הזדמנות, בגילוי-לב ובלי להתחשב במידת התמיכה שיש לו או ברמת ההתנגדות שיפגוש".